כל הדברים גדולים כקטנים

אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני.  אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).

מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.

הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של מאה רובים.

השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים, החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.

לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח מתמטי ממש.

להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של הרובוטים (ע"ע)  "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Pink Floyd - Welcome to the Machine

רשעים לא מתים. הם רק מחלימים. בכל סיפור או סרט אינסופי שמכבד את עצמו הרע מובס רק לכאורה. רק עד לפרק ההמשך. גם במציאות. למעשה הוא מתכנס למאורתו, מלקק את פצעיו, מחלים ואוגר כוחות בסתר. אז, בכוחות רשע מחודשים הוא יוצא שוב למתקפה במה שהופך לסרט המשך עשיר בצופים קורבנות ודם, עד לתבוסה הבאה. כי כולנו יורשים גיהנום, אבל הרשעים הגדולים באמת זוכים שם לכבוד מלכים ותמיד נשלחים למשימה נוספת. כי מַעְיָיני הכוח המולידים אותם מחדש לעולם אינם מתייבשים.

מהגרמנים שהובסו במלחמה"ע הראשונה ושבו בכוחות גדולים ומחודשים, מסאורון, ששב מן האופל, דארת' ווידר, וולדמורט, הג'וקר, ששיפץ את פניו המושחתות, ועד למוחמד דף, סטאלין, הנוסע השמיני ועוד רבים רבים ורעים אחרים*.

הטובים, חוזרים בכל פעם, בטפשותם, בעצלותם, בעייפותם, בעיוורונם ובשאננותם, על אותה הטעות, של רחמן המרחם על האכזריים ומוותרים על וידוא הריגה. בטוחים בנצחונם, הם אוספים את סוס העץ הענק שמשאיר האויב בנסיגתו ומכניסים אותו לביתם. הם שוכחים את מה שלימד מדע הרפואה על האנטיביוטיקה – גם אם נדמה שהמחלה חלפה והחיידקים חוסלו, חשוב להקפיד ולהמשיך לקחת את כל הכמות. אחרת, החיידקים פשוט משתנים, ממציאים את עצמם מחדש, ושוב  תוקפים, הפעם חסינים לאנטיביוטיקה. אפילו את עמלק התעצלו ולא הצליחו למחוק.

כמו הדייגים ששוכחים ובונים מחדש את הכפר שנשטף בצונאמי הם, הטובים, התמימים, בונים עולם חדש ומופלא כאילו אין בו סכנה, וביום בהיר אחד מחשיכים השמיים וחוזרים התוהו והבוהו. ואת הנעשה אין להשיב. רק להתחיל מהתחלה, על שרידי חורבות.

הרבה רשעים חוסלו. רובם חזרו. אבל גבוה מעל כולם, ליגה בפני עצמה, מתנשא אלוהים.

הוא, אחראי-העל לכל הסבל בעולם, לכל הרוע, הבורות והמידות הרעות הוכרע והובס על ידי ההשכלה והנאורות. קרב אחר קרב נסוג ואיבד אחיזה והתבצר רק במערות נידחות ובנקיקים נסתרים. הוא מת ונשרף בשואה. וכאילו משום מקום, אנו עדים לקאמבק הגדול. מתוך מוחם של אנשים, לשם נמלט והסתתר, הוא מגיח שוב כמו ענן, צובר מאמינים, מפתה תמימים, בונה גייסות, מנצל חולשות, מחסל יריבים אחד אחד. הוא חזר והנה הוא שוב מלך העולם. ואת הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד להביסו. (רק בסרט אמריקני, אלא שהאמריקנים היו מהראשונים להכנע).  נותר רק להמתין לבואו של הרשע הערמומי והחזק ממנו – יוהרתו וגאוותו. זה הכח שיפיל את שניהם ויקח גם אותנו, כמו פלשתים.

_____________________________________________________________________

הפלייליסט:

וגם הערה. תחילה העלתי את הגירסה האנגלית, ואחר כך חיפשתי (והעלתי) את זו העברית.

הקליפ עלה לפני 3 שנים, ביולי 2013.
ובהערות שנוספו לו יש אחת מלפני שנתיים "מאין יש לך את התמונות הנפלאות? אני אישתו של גדעון זינגר, ואם תוכל לשלוח לי את התמונות, כדי שאוכל להפתיע את גדעון, זה יהי נפלא!"
גדעון זינגר נפטר לפני שנה. 

דון קישוט איש למאנשה - גדעון זינגר ושמואל רודנסקי

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

הקרנפים ברחו מהספארי ויצאו לטייל ברמת-גן. לא נכנסתי לראשם. אני בספק אם יש שם מספיק מקום בשבילי. אבל במקום של האינסטינקט הרגשתי שמחה גדולה. ונדמה לי שהפעם זאת לא סתם האנשה. זהו האושר הגדול של החופש. ולו לרגע קצר, ש(במקרה שמדובר בבני אדם )ידוע שיחלוף. אושר הוא תמיד חוויה רגעית. אין אושר בעבר או בעתיד. ויציאה לחופשי היא אושר.

הסיבה הפשוטה לכך היא שהאושר הוא מצבו הטבעי של כל אחד. כל מידה של חוסר אושר מבטאת רק סטייה מתוך אותו מצב טבעי. ומה שגורם לאותה סטייה היא חוסר האפשרות להיות. המניעה. החסימה. ההרחקה. כאשר הרצון שבע, האושר נמצא מעצמו. מה שקל יותר להגדיר הוא חוסר האושר. והוא לא יותר מאשר הכנעת הרצון. הגדר החוסמת את הדרך, הסורגים, הדלתות הסגורות. לכן, גם עבור קרנף פשוט, פריצה מהחומות היא אושר לרגע. והשמחה כל כך גדולה שאין אסון בכך שהיא זמנית (דבר שקרנפים אינם יודעים, אבל אנחנו בהחלט).

אני נזכר בהרבה נופים מהסרטים (כי שם, וכמעט אך ורק שם, ראיתי את הדברים בעיני). במשוגעים ב"קן-הקוקיה", שמצליחים לצאת לכמה שעות לטיול באוטובוס. בכל הזקנים בבית האבות, והנערות במנזרי האחיות מגדלנה, בכל אסיר שברח מבית הכלא. במורדים, באותו רגע קצר שנדמה שימשך לנצח. איזה אושר. איזה אושר.

ונכון שצריך לכלוא אדם בין חומות, כדי שהבריחה מתוכן תלמד אותו האושר מהו. אבל העניין הוא רק הלמידה. לא מידת האושר. אפשר להיות בחוץ – ולדעת. ולצורך הדיון הזה לא קונה את התיאוריה שחייבים להציב גבולות. אולי לצרכים ומטרות אחרות. לא לאושר.

והמחשבה הבאה היא, בכל זאת, שכליאה הינה עונש קשה ואכזרי. אני מאמין שבכלא אין אנשים מאושרים. ולא תמיד היציאה מחומות הכלא מביאה אל האושר. ומעבר לחומה יש עוד הרבה חומות אחרות. אבל כל חומה נופלת יכולה להביא אושר קטן. כמו הכלב, בראותו את הרצועה שפירושה "יוצאים לטייל". וכשתיפול החומה האחרונה, אולי נדע.

חבל שהוא לא יודע

ואם מדברים על סרטים ועל הענשה, סצינת החופש המופלאה ביותר זכורה לי מהסרט "תקווה ותהילה". הכבל נקרע, ובלון התצפית יוצא לחופשי, ללא זעם נקמני כמו של מים הפורצים מסכר, הוא רוקד. מרחף במעוף חסר שליטה מעל הגגות, סוחף בהתלהבותו את שמחת הילדים, ונענש בהוצאה להורג, וגופו מתרוקן מנשמה. צפו בסרט.

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Paul Winter - Whales weep not

למשל מיכאל שלי כאב-טיפוס לסיפורי נשים סובלות-בשקט, לכאורה בלי סיבה, מגִיפות את עצמן אך לא מוצאות דבר בחושך, אמהות אמנם - אך אין בחייהן דבר בעל משמעות (למעט חוסר המשמעות עצמה), ובעל שלא משער דבר מכל אלה (ומכל מקום אף אינו מסוגל להבין).

טרוף ללא מוצא נחבט אל הקירות כמו ציפור שנקלעה בטעות לחדר, ואין להן בכל העולם מישהו שמבין או שאפשר לדבר איתו. הקריאה בהן היא סימטא מדכדכת ומשעממת, שבדרך כלל, בדרך כלל לא מחכה שום דבר בסופה.

עקרות קיומית.

בנסיבות אלה, אין ספק שאנה קרנינה זכתה והספיקה לתפוס פיסת חיים, ומה שבאמת דרוש הוא מן טרנטינו שיכניס תפנית בעלילה. נדמה לי שזה קורה יותר בסרטים (אולי משום שקראתי מעט מדי).

ובחיים, היכן שאף אחד לא כותב, אין לי שמץ של מושג (למעט לפעמים בכותרת בעיתון).

מסתבר, שכל בנות המשפחות המאושרות מסתירות איזה אומללות, ואילו בנות המשפחות האומללות יודעות להעריך מהו אושר כאשר הוא מופיע.

_________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Marianne Faithfull - This little bird

(מוזר במילות השיר שהציפור היא זכר)