כל הדברים גדולים כקטנים

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

איפה אפי

ושוב, למען המעטים שמחוץ לפייסבוק, הנה לקט מהשבועות האחרונים. למען הרבים, מסתתר כאן משפט אחד חדש.

אלוהים

-

עץ הדעת מזמן נעקר, נטחן לנייר. הדפיסו עליו סיפור על אלוהים אחד שנבהל מטעם מהפרי וגרש את כולם. הוא לא הבין שהשפעה היא זמנית, בלי שום התמכרות או תופעות לוואי.
היום כבר אין ביקוש וישוב הדעת נטוש.
מסתפקים בתחליפים גרועים כמו סיפור על אלוהים.

-

"זה שאתה עושה משהו, משהו גדול, ואז מגיע איזה מתחזה וגונב את הקרדיט לעצמו ועוד מבקש תמורה - זה מילא. אבל כשאתה עובד על משהו מיליארד שנה, ועוד מיליארד, וכל הזמן מתקן ומשפר, ואז מגיע שרלטן שאומר שלקח לו שבוע עבודה, זה כבר מוציא מהכלים".

(אלוהים האמיתי)

-

לא נכון הסיפור על אלוהים שגרש את אדם וחווה כדי שלא יטעמו גם מעץ החיים. טעמוּ גם טעמו.ּ ואלוהים כמובן ידע זאת היטב והגרוש היה בבחינת "לנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו". אדם וחווה לדורותיהם זכו בחיי נצח - כל עוד יחפצו בכך ופיתוייו של מלאך המוות אינם יעילים כמו אלו של הנחש. לא קל לפתות מי שטעם מעץ הדעת. הגירוש, והעונש המוזר "בעצב תלדי בנים" היו תרגיל הטעיה מתוחכם. השיטה האמיתית של אלוהים היתה המאסת החיים. והיא עובדת, עד עצב היום הזה.

-

אלוהים, יצאת בלעם.
"בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה?
היא המשובח שבתבלינים.

דת

-

פעם חשבתי שביהדות מתקיימת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל (ופעם, בעברה המפואר, הלכה היתה כבית הלל).

אחר כך חשבתי שבעבר היתה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, והיום ידו של בית שמאי על העליונה (ובית הלל נכחד לכדי הערת שוליים).

עכשיו הבנתי שהיהדות של ימינו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית פנחס. והלכה כבית פנחס.

-

למען אחדות העם. למען קרוב לבבות.

בין דתיים וחילוניים בארץ הולך ונוצר קרע. כל אחד מתבצר בביתו והריחוק מוליד התבדלות שסופה רע. על כן יש לפתוח מיד במסע של פתיחת הלב ושיתוף וארוח.
אני פונה למשפחות החילוניות לפתוח את ביתן בפני אחיהם הדתיים. אני קורא לאחי הדתיים לבוא ולהתארח לשבת אצל משפחה חילונית. להכיר ולחוות מקרוב את אורח חייה ביום המנוחה של כולנו. לשבת אתה לארוחה, לעשות יחד על האש, לנסוע לים, או לאיצטדיון, אם אתם חובבי כדורגל. אולי, אם אתם צעירים ברוחכם, לצאת בערב לפאב או לסרט, ואם בוגרים ומיושבים יותר, לצפות יחד בטלוויזיה. לא חייבים לאהוב או להסכים אבל חשוב להכיר ולהתנסות, כי כמו שכולנו יודעים - שום קירבה אינה שקולה לזו של אנשים שאכלו יחד מאותו המסטינג.
כי את הקרע הזה חייבים לאחות.

-

"היחליף נחש עורו, זיקית חברבורותיה"?

כן.

-

מָחְשבון

עין תחת עין
שן תחת שן
נפש תחת נפש
לזה קוראים "חשבון נפש"
לא תודה

-

מיום שחרב בית המקדש - הנבואה ניתנה לשוטים
כדי שיחרב בית-המקדש - ההגה ניתן לעשבים שוטים

-

ארנה פורת הלכה לעולמה. לא הייתי ער מספיק לעברה. ילדה גרמניה בעולם נאצי שהחליטה לנקוט עמדה ולהצטרף ליהודים. זאת בהחלט דרך ראויה והרואית לתמיכה ולהזדהות עם החלש והנרדף.

לו היה הדבר ניתן, הייתי הופך להומוסקסואל.
אילו היה לי אומץ, הייתי מתנצר.

...ופוליטיקה

-

חוק האכלה בכפיה – "אם לא תאכל יבוא שוטר"

-

"אנרכיסטים משיחיים"
איזה אוקסימורון מפואר. אחד הגדולים בכל הזמנים.

-

"תֵן בִי אֵת הַשַלְוָוה - לְקָבֵל אֵת הַדְבָרִים שֶאֵין בִיכוֹלתִי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִיכוֹלתִי,
וְאֵת הַתְבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵינֵיהֶם."

(יגאל עמיר)

-

כמעט מילים נרדפות:
האינטרס הציבורי
והאינטרס הלאומי
כשטובת הכלל גוברת
ושמשהו חשוב ממה שאתה חושב
כשצריכים גם אם לא רוצים
כשמסתכלים בתמונה הכוללת
ועל העתיד

האינטרס הלאומי
האינטרס הציבורי
כמעט מילים נרדפות
ומה בכל זאת מבדיל ביניהן?
שבשם האינטרס הלאומי
תמיד עושים משהו רע
ומישהו נדפק בגדול

-

"צודק כל הדרך לגיהנום"

-

ובימים אלה
כשרואי השחורות צודקים
ומלאי התקוות מתרוקן
דרושה הסבה מקצועית
מאופטימיסט לאופטומטריסט

-

הודעה לאזרחי תל אביב: אל תדאגו. אם האיראנים יפתחו את הפצצה ויזרקו אותה על תל-אביב אתם תהיו הראשונים לדעת

ושטויות (אבל לא רק)

פרחי הרוע: אמנות קונספטואלית - עלי שלכת, מכבש לא דפוס, ואספלט בריח גיהנום

-

קווים מקבילים נפגשים רק בסתר
מתחת לאופק
מאימת המשפחות

קווים מקבילים נפגשים רק בחושך
בחדרי מדרגות
נצמדים לקירות

קויים מקבילים תמיד נפגשים
בבית הקברות

בעיניהם,

כל הסוציאליסטים בעולם שווים זה לזה.
אבל הפאשיסטים - כל אחד והפאשיזם שלו.

-

אז מה בעצם ההבדל בין בעל חיים וצמח?

-

למה חוקי הבניה אוסרים לבנות 100 מטר מהחוף? או 300? הרבה יותר יפה לבנות בקו המים ומעבר לו. תראו את ונצ-יה

-

הפוגה לשם שנוי:
לראשונה מאז החלה המדידות נרשמו היום במישור החוף מעל ל-100 אחוזי לחות.

-

תמיד אומרים – "כולם מדברים על מזג האוויר אבל לא עושים שם דבר בנושא"

ומה עם ההתחממות הגלובלית? למה לא מפרגנים?

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

לא רק השירים, לאו דווקא הביצוע

התאריך הלא ידוע של תחיית הצמד, שעל פי התמונות התרחשה ממש לאחרונה, ואני לא ידעתי

סיימון וגרפיקל - שבעים פלוס מינוס

כבר הזכרתי את לא תחמוד, הדיבר הנורא, זה שרואה באשת רעך את רכושו הפרטי, כמו שורו, חמורו והעבד שלו. והמידה הרעה לכאורה, העבירה שעליה מנסים לאסור, היא זו של שליחת יד ועין ברכושו של האחר. כי רכוש הוא רכוש ויש לכבד. ואם אתה מספח לך אשה תחת כנפיך, שים לב שלא תהיה רכושו של אחר. עד כדי כך מוטמעת תפיסת הרכוש, שכל דבר וכל חפץ וכל פיסת אדמה הם בהכרח רכושו של מישהו, ולא – הוא נחשב להפקר (מילה שלילית) ואפשר לקחת, וכל הקודם זוכה מן ההפקר (ואחר כך אפשר רק לקנות או לגזול). עד כדי כך, שאם אשה עומדת ברשות עצמה, ואינה שייכת, ואינה רכושו של אף גבר, הרי היא אשה מופקרת.

אבל, לשם שנוי והקלה, אפשר לפרש לא תחמוד גם בדרך אחרת. לא שליחת ידיים לשאינו שלך, אלא הבנת החמדנות כחזירות. חמדנות כמידה מגונה שגורמת לאדם לקחת ולחטוף ולתפוס הרבה מעבר לצרכיו, אך ורק על פי יכולתו לחטוף. כמו הסועדים המעמיסים במזנון ערמה הולכת ומתגבהת של סלטים לא ברורים שיסיימו את דרכם בפח הזבל. כמו הטייקון הקונה חברה אחר חברה, רק כדי להגדיל את הונו כדי שיוכל לקנות עוד חברה. וגם כמו זוג המוליד צאצאים בלי גבול, שמונה ועשרה ויותר, רק משום שהרחם יכול. לא תחמוד, במקרה הזה, מצווה לעצור. מנסה לשים גבול מרצון, במקום הגבול הרחוק מדי של היכולת. כי, זאת יש לזכור, לכל דבר יש מחיר, גם אם נראה שהוא בא בחינם. והמצווה מנסה, לרגע, לכוון את המבט למקום מעט יותר גבוה, ולהרפות.

ואפשר עוד למתוח גבולות אי החמדנות. כי גם מה שלקחת וצברת ושמרת (כן, כל מה שלא תיקח עמך לקבר, למרות כל הנסיונות) אתה שומר ומסתיר ומונע את השימוש מאחרים, רק כי הוא שלך. החמדנות היא צעקת "שלי, שלי". ו"לא תחמוד" אומר שמה ששלך לא יתבזבז, גם אם יעמוד לרשותו של האחר. המעיין שלך, אבל יש בו מים גם לאחר. וההר שלך, יכול לטפס עליו גם האחר. המליונר הרוכש (בכל אמצעי אפשרי) יצירת אמנות נדירה ומציג אותה לראבו במרתפו המהודר, שומר את המראה לעצמו בלבד, הוא שיא החמדנות. והאשה המתלבשת בצניעות ומסתירה את גופה שלה, גם היא עוברת על לא תחמוד ושומרת לעצמה (או לבעלה בלבד) את המראה שרבים יכולים להנות ממנו מבלי שיתמעט. ומעל כולם, אותו בעל השומר מכל משמר על אשתו, רכושו, מפני אחרים, הוא הגדול בחמדנים. ולאן מידה מגונה זו מביאה יעידו האלמנות ההודיות , כמו גם כל הנשים שנרצחו בידי מי שאינו מוכן לוותר ולאבד את שליטתו בהן, והן רבות מאד. הנוסח הנכון בדיבר העשירי צריך אם כן להיות "לא תחמוד את אשתך".

 


תארו לכם שביקור בסנטוריני היה נראה כך

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

רבקה זוהר - זמר שלוש התשובות

לעצום עיניים ולצעוד קדימה. תחילה, הצעדים הראשונים נעשים בבטחון מלא ובקצב, כמו בעיניים פקוחות. לאט נמס הבטחון. זכרון התמונה האחרונה כבר אינו מועיל. ראשית הוא נמוג ונחלש. שנית, מי יודע מה השתנה בינתיים ומה הופיע בשטח. אבל הכי חשוב, מתוך שכבר צעדנו שוב אין אנו באותו מקום שהיינו, והמראה, לו ידענו לראות, אינו זה שראינו, ואולי הנקודה הקטנה מימין, שכלל לא שמנו לב אליה, גדלה והתפתחה וכבר הפכה לאבן מונחת על הדרך. על כל צעד נוסף נתלש עוד קצה חוט. משהו מתוך התמונה שהיתה נעקר או מתפוגג ותחתיו נכנסות מפלצות. אבני נגף, עמודים ובורות דמיוניים מתחילים למלא את השטח. ההליכה הופכת זהירה ואיטית. תנופה דועכת. כמו מעוף הזיקוק במעלה השמיים. כמו עגלה נוסעת בחול. התנגדות מכבידה והולכת כמעט עד לעצירה.

לא פחות מהתמונה הדועכת, מאיימת הטעות המצטברת. כי כל חיינו אנחנו מתקנים טעויות, בלי משים, ובלבד שנבחין בהן. כל צעד בדרכנו שסטה ימינה, מתוקן מיד בצעד הבא. הרי אתם לא באמת מאמינים שאפשר ללכת ישר. לכן, גם אם שמורה בראשנו מפה עדכנית ומדוייקת של העולם, אין בכך דבר אם איננו יודעים בדיוק היכן אנחנו נמצאים. והרי זה סוד כוחו של הג'י.פי.אס – המצאנו מכשיר היכול לומר לנו בדיוק היכן אנחנו נמצאים.

ללא גלוי הטעות, קטנה או גדולה, אין תיקון. וללא תיקון, טעות מצטרפת לטעות ודרכנו מערבה מזמן פנתה צפונה. זה טיבה של טעות. היא מצטברת. כמו חטא שנוסף על פשע. אם לא נתקן את דרכינו אין סיכוי שנגיע ליעד אליו יצאנו. וללא מראה עיניים, שוב אין בידינו את אמצעי התיקון. (אם להודות על האמת, יש כמה וכמה. אמנם יעילים הרבה פחות מהראיה, אך הם שם. עוורים מנוסים משתמשים בהם תמיד. עוורים לרגע, מעט ובקושי. כדאי להקשיב לקולות. אפשר להרגיש את השמש המחממת את גבנו. אפשר ללכת, אבל אי אפשר להגיע רחוק). בעיניים עצומות לא רק המפה הלכה לאיבוד אלא בעיקר אנחנו עצמנו.

אז מגששים קדימה, ידיים מושטות, ורגליים בודקות. גודל מרחב התנועה הוא כטווח הראיה, וזו מצטמצמת עד כדי טווח הבהונות. זה הזמן, אם אינך עיוור, לפקוח עיניים, ולו להרף. להתעדכן ולצאת לסדרה חדשה. ויפה שניה אחת קודם, כי אז אין צורך להבלם ולעצור. כאשר המכשולים הדמיוניים מתחילים להצטבר בדרך זה הזמן להציץ ולפנות אותם, ובעיקר לשים את עצמנו שוב על המפה.

יש מרחבי עיוורון בטוחים. במישור גדול ורחב, הכל נראה למרחק, ובניגוד למדרכה או שביל הררי שהם בחירה מאד תמציתית, ולכן צרה, לשטח הפתוח לא אכפת אם תסטה ימינה או שמאלה. כל הדרכים מובילות. הוא מאפשר לשגיאות להצטבר. לטעות מבלי להענש. על החוף, כאשר הוא פנוי מאדם, אני מתרגל עצימת עיניים (זה גם עוזר להגן על העיניים כשרוח חזקה נושבת). צועד וסופר. משתדל לשמור על קצב הליכה רגיל. מגיע למאה, מאתיים ושלוש מאות צעדים. ממשיך באיטיות, גם בשלב החששות, מנסה לשבור שיאים. התרגול עוזר, אבל במוקדם או במאוחר, כעבור מספיק צעדים, אם העיניים עצומות, המרחבים מצטמצמים לטווח הבהונות. כדאי אז לפקוח עיניים. המראה יכול להפתיע.

אבל יש דרך נוספת להתקדם. לסמוך על מישהו בעיניים עצומות. זאת דרך עדינה ומתוחכמת להשתמש בחוש הקול. במסע כזה מוותרים לגמרי על תמונת העולם שסיפקו העיניים. שוכחים אותה וממנה ומנסים דרך אחרת. ללכת לאורך זמן בעקבותיו של הקול. להאמין בקול ממש כפי שמאמינים למראה העיניים*. העטלפים עושים זאת תמיד בהצלחה רבה. הם מאמינים לקולו של ההד. אנחנו צריכים לסמוך על מישהו אחר וללכת אחר קולו. אבל זה כבר תרגול שונה וחדש וראוי בפני עצמו. בעצם, כאן מקשיבים לקולו של הלב.

מרחב בטוח

בדיחה (בלתי נמנעת) כפי שהיא זכורה לי, מתוך "אפלטון ואתון":

אדם חוזר לביתו ומוצא את אשתו בזרועות חברו הטוב. קופץ החבר ואומר: "לפני שאתה אומר או עושה משהו, שאל את עצמך - למי אתה מאמין? לעינייך או לחבר הכי טוב שלך?"

בדיחה אחרת מזכרון אחר:

שואלת אשה את בעלה

- "מה תעשה אם אבגוד בך עם מישהו?"

- "אשבור לו את המקל ואבעט בכלב"

- "ומדוע שיהיו לו מקל וכלב"?

- "כי הוא מוכרח להיות עיוור"

_______________________________________________________________________________

הפלייליסט (בלי שום קשר):

מאד אהבתי את זה אבל אי אפשר להתפשר על הביצוע המקורי

Layla - Derek and the Dominos

(אריק קלפטון בשבילכם)

כשהקומקום החשמלי לא היה תקין, השתמשנו בקומקום מהסוג הישן, על להבה. ושם, הטירחה גדולה לא רק בעת ההדלקה (למרות שמדובר בהצתה חשמלית ואין צורך בגפרורים), אלא בעיקר בעת הכיבוי שאיננו אוטומטי. נורא ואיום אני אומר לכם. ותארו לכם, נניח, מזגן ללא שלט. ואם רוצים להדליק או לכבות צריך לקום ולגשת. לא יעלה על הדעת. חינוך לעצלות עובר בקלות ובהצלחה רבה.

בפעם הכמה וכמה אני מעלה כאן לקט חכמות מפייסבוק. והשאלה העולה היא מדוע פייסבוק מקדים את הבלוג הזה? והתשובה העיקרית נמצאת בקטע הפתיחה. כתיבת בלוג (עבורי) דורשת השקעה מרובה יחסית (נניח, כמו להדליק להבת גז עם גפרורים), ופייסבוק הוא מקדם עצלות. זה אולי חלק מסוד ההצלחה שלו – עידן העצלות.

במה דברים אמורים? ראשית, הכניסה לארץ הבלוגים כמוה ככניסה לבית שדלתו נעולה, ששבים אליו בסוף היום. צריך להצטייד במפתח, ולבוא אל הדלת. ואז, כשנכנסים, ממש כמו בערב, צריך להדליק את האור, ואם קיץ וחם ומחניק – לפתוח חלון, ואם חרפי וקר, לאפשר למזגן לעשות. ובינתיים, פושטים את המעיל (בחורף) או הנעליים (בקיץ), מניחים את התיק בפינה הרגילה שלו, משתינים, שמים מים לקפה (בקומקום החשמלי). עד שיושבים לכתוב עוברים דרך טקס מלא ועמוס. ופייסבוק? הוא כמו לחיצה על השלט.

כגודל ההכנה, גודל ההשקעה (בהמשך). כגודל ההשקעה, גודל ההמתנה (עד לפעם הבאה). כגודל ההמתנה גודל המחויבות. ומה שנכתב, למרות שנכתב על גבי הרוח האלקטרונית, נשאר מונח במקומו, חי ומוצק ונגיש. ופייסבוק נכתב ברוח הנושבת, על קרן הצבי. היה ואיננו, כמו חולות נודדים. במובן מסויים, המלל בפייסבוק חי ומת בזמן. וכאן, ההקפדה, וההגהה, והתמונה (שלעיתים החיפוש והבחירה (לבדם) דורשים השקעה כמו כל הכתיבה כולה, ופס הקול. הכל עשוי באהבה, אבל למי יש זמן לאהבה בעידן העצלות.

הסטטוס, צעיר, זריז, אנרגטי, פעלתן ותוקפן, כמו להקת זאבים אל מול הפוסט הגדול, הזקן והגאה כמו עץ. אין כבוד לזקנים. עושים לו טובה כשנותנים לו ללקט כמה סטטוסים.

הנה מבחר קטן מהחודש שעבר.

אהבה בת 60

קראתי בחדשות ידיעה כלשהי על אשה בת 60
מתוך הרגל הבנתי שהיא זקנה
מתוך הבנה התרגלתי שאני קרוב מאד
ויחד עם זאת, אמנם מזמן הפסקתי להסתובב כשמישהו קורא "ילד"
אבל זה לא אומר שום דבר

כשהאורנים מדברים סינית

באופן אישי, כשהבן שלי מעלה כל יום תמונות מדהימות מסין, אני מרגיש בנוף הזה סוג של בית. צילום יפה של מייק הולמן (זה מכאן, לא מפיסבוק :) ).

https://www.facebook.com/mikehollman.photography?fref=photo

המבשרת

"הסתיו הוא האביב האמיתי"
(צ. סנונית)

 (ויש לי המון נימוקים לקביעה הזאת, אבל זה העניין, שבפייסבוק מצטמצמים. אם זה היה נכתב כאן אין ספק שהייתי מפרט ומנמק)

הצעת חוק
בזמן מענה טלפוני אוטומטי לא תושמע שום פרסומת או הצעה של נותן השרות ל-פ-נ-י שהגעת ליעד המבוקש.
פרסומת או הצעה שיושמעו בדרך ליעד, על חשבון זמנו היקר של המתקשר, תהיה כרוכה בתשלום דמי-פרסום אשר ישולמו למנוי.

טעיתי

חשבתי שמנסים לתפוס שקיעה במצלמה בגלל הצבע

מעבר לאוקינוס...

העובדה שאין עד היום יחסים דיפלומטיים בין ישראל לקובה היא ההוכחה הניצחת והחותכת לרפיסותה של מדיניות ישראל בבואה להתעמת עם ארה"ב. יותר מהעובדה שג'ונתן פולארד יושב שלושים שנה בכלא.

...יש אהבה

קשה לי להסביר את זה אבל באהבה אין הסברים
קובה היא אחת משלוש המדינות האהובות עלי

 ______________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Compay Segundo y Sus Muchachos - Guantanamera

נניח שאתם יושבים באיזה מקום, לבדכם, אתה ואת, תחת כיפת השמיים. עכשיו לילה והשמיים שחורים בחלקם ומכוכבים, ופחות שחורים בחלק שבכיוון הישוב הקרוב, שם הם נצבעים בערפול ורדרד. די שקט וקולות הלילה נשמעים - אם אתם על הים יהיה זה רחש הגלים, בפאתי השדה - שירת הצרצרים, ואם העונה עדיין לא יבשה ויש מקווה מים בסביבה (כפי שיעידו מיד עקיצות היתושות) - קרקור הקרפדים (ואלו גם אלו, הצרצר והקרפד שרים מלוא גרון, או יד, מנסים נואשות לפתות  נקבה לחברתם (ואשריך שאתה פטור, ואינך צריך לשיר כך, ואתה יכול להביט בשתיקה) (ואת מי מנסה הים למשוך בגליו?)))))

פתאום בשמים מה שנראה כמו כוכב נופל, מרהיב, בהיר כדי להאיר לרגע את פניכם, ושלא כדרכם של כוכבים, אינו נופל אלא משתהה, כאילו בכוונתו לומר דבר מה, אך בינתיים הוא מתעייף ודועך, אלא שאז מצטרפים אליו עשרות כוכבים צבעוניים, במופע זיקוקים מרהיב שהופיע, ללא הסבר, באותו שום מקום, ויצר (אם כי לא באמת, לא לגמרי, יש מאין) חג פרטי.

ואז, בקרב הסקרנים שביניכם, עולה השאלה בדבר ההסבר לאותו פלא לא מוסבר. אפשרות אחת היא שהמעשה כולו מעשה ידיך, והוא מעיד אם כן על נטיה רומנטית-דרמטית וכישורים לוגיסטיים מיוחדים וקשרים טובים (או, במקרה הפחות סביר, על כוחות על). האפשרות השניה, שלךָ עצמך אין כל יד בדבר, ולגמרי במקרה החליט מישהו לערוך מופע זיקוקים דווקא באותו מקום ובאותו רגע. ואם ברגע הראשון האפשרות הזאת עלולה אולי לאכזב, הרי שיש בה הרבה מאד, שכן היא מצביעה על הנכס החשוב ביותר שיכול להיות לו לאדם – המזל (או, במקרה הפחות סביר, התערבות שמיימית (בשמיים שמעל לרום הזיקוקים, ואולי אף מעל לכוכבים), שבמקרה הזה אומרת שאתם לא לגמרי לבדכם, ושיש לכם שותף, והוא שותף רצוי מאד).

כי כשיש מזל – למי נחוצים כוחות על?

ואיזה הסבר, אילו יכולתם לבחור, הייתם מעדיפים?