כל הדברים גדולים כקטנים

באחד הימים, די מזמן, אחרי שהאזנתי לארבע העונות, אמרתי לעצמי שאם אוצא להורג יום אחד, ותינתן לי זכות הבקשה האחרונה (חסד יפה שעושים עם המוצאים להורג, שמעטים מהמתים בהפתעה או לכל המאוחר זוכים לו, בפרט אם הם במצב שאינו מאפשר לבקש, ודאי שלא לקבל דבר) אבקש לשמוע את היצירה הזאת.

אחר כך, כששיכללתי את אותה הרגשה, אחרי האזנה לקטע נפלא ומרגש, אמרתי לעצמי "עכשיו אני יכול למות בשקט". Great minds think alike, וכשהבן שלי הקליט לי שיר ביום הולדתי, ואמר לאחר ההשמעה "עכשיו אתה יכול למות בשקט", לא ידע שבמילים אלה ממש אני מדבר לעצמי, ואף זומם לספר על זה, כי אולי פיענחתי את אותה התחושה. מתי "אפשר למות בשקט" – לאחר שביצענו והשלמנו את מה שהחיים הטילו עלינו, כלומר – חיינו. והאזנה למוסיקה היא לפעמים כל כך "חיים", שהמשפט הזה עולה מעצמו. כי המוסיקה, היא היא היא טעם החיים.

 

לא תמיד זוכים לבקשה אחרונה

יש כל מיני שירים וקטעים מוסקליים שנדמים אינסופיים. בכל האזנה הם ממלאים אותי מחדש (אז מה הפלא שאני יכול להקשיב בלופ, יום שלם, יום אחר יום (בניגוד לאורגזמה רגילה (של אנשים רגילים), שרק מרוקנת, וכופה מנוחה), והם אינם מתרוקנים. כמו ים שהולך להרבה נחלים והוא אינו מתרוקן. פרט לרגע אחד - כשקול נודם. תחת מתקפה של הזמן כשגיבורי ילדותנו ונערותנו מתים. ואנחנו איתם, בכל פעם קצת. אך רק לזמן קצר. כמו עוף החול, או ישוע שהורד מן הצלב, הם שבים לתחיה, והפעם לנצח. תקשיבו למוצארט, שום דבר לא מת במוסיקה שלו. רק אנחנו, החיים עדיין, נגזר עלינו למות כך, בכל פעם קצת.

הקטע הזה התגלה לי במגרה וירטואלית, ונכתב כנראה ביום בו עוד מוסיקאי מת. לא הצלחתי לזכור אם פרסמתי אותו, אז אם כן - אפשר למות פעמיים.

_____________________________________________________________________________

אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט  שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.

מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה  אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.

ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע  את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם -  אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן והשיר האחרון.

לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.

<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה> 

_______________________________________________________________________

הפליילסט:

כשאני יורד במהירות במדרגות בקפיצות קטנות, אני מרגיש בתוך הלא-כלום שלי איך משהו מיטלטל מתחת לפטמה, כך שאם אני חושב על זה (וחשבתי, כל פעם שירדתי כך במדרגות) אשה מרגישה משהו הרבה יותר משמעותי. וזה כנראה תלוי גם בגודל, כמה שהיא מרגישה. ואם היא ספורטאית זאת כבר ממש בעיה. האמזונות לפני אלפיים שנה אפילו כרתו את השד כדי שלא יפריע להן עם החץ והקשת. כך שאני בהחלט מבין שיש מצבים בהם החזיה היא הכרח.

אבל אני, שונא חזיות אני. מסיבות אחרות משנאתן של נשים (או חלקן – חלק מהנשים, חלק מהשנאות,, אבל שונא). יש להן שימוש מדכא מעניין מאד ופרדוקסלי. החזיה הרי הומצאה כדי להפוך את האשה "ראויה" יותר בעיני הגברים. מטרתה היתה להבליט את החזה, להרים ולשאת אותו בגאווה ולהפוך אותו סמל לנשיות. אלא שבמשך הזמן או המקום התהפך תפקידה. במקום להבליט ולפאר התפקיד והשימוש העיקרי של החזיה בימינו הוא לדכא את הנשיות ולהסתיר את השדיים. ראשית ביצירת מסך עשן חוסם, ובנית כיפת ברזל שמחפה על הפטמה ואוסרת עליה להתבלט ולהתבטא, כאילו היא ילד מופרע שצריך לכלוא במרתף בכל פעם שמגיעים אורחים. אבל עיקר העיקרים, החזיה כולאת ומונעת תנועה, כמו רתמה על סוס היא מונעת את הריקוד החופשי והחי של השדיים. נוצר כאן אבסורד של אביזר נשי מחייב שעיקר פעולתו בכליאה, דכוי ועיוות הגופניות והנשיות. בכך היא דומה לנעלי העקב. אף הן, אביזר נשי מובהק, המאריך ומדגיש את הרגל, אבל  מגביל תנועה, חונק אצבעות, וכופה תנועה לא טבעית. הייתי מסתכן ומהמר כי הסכוי שאשה על עקבים תלבש חזיה הוא גבוה לא פחות מהעקבים. אליהם אפשר לצרף גם את הצפורנים הארוכות. (לכל הפחות ניצלו בנות הדור הנוכחי מעונשו של המחוך).

(ככל שהצלחתי לברר, הצילום מתוך כתבה על מירוץ עקבים במנילה)

חלק הגוף הקרוב ביותר לשדיים מבחינת המעמד והיחס הוא השיער. בעוד שהשיער הארוך, הפזור, הוא סמל לפראות, מיניות וחופש, האיסוף והסידור שלו הוא גם המרסן. האיסוף בגומיה, אך הרבה יותר הצמות, קלועות והדוקות, ממשטרות ומרחיקות (אולי כמו עניבה של גבר?). גם השיער, שלפעמים נקלע אמנם לסיטואציה שמחיבת את אזיקתו, כמו מלאכות בהן הוא מועד להתפס ולהסתבך, או סתם כשהוא מסתיר ומכסה את הפנים, מסומן בקיצוניות כסמל מין, ובני דתות שונות טורחים להסתירו ואף להפטר ממנו, מסיבה זו בלבד. אפשר גם להוסיף שבדיוק כמו החזה, הוא חלק גוף שקיים אצל שני המינים, אך בעוד שאצל גברים תנ"כיים שימש השיער כמקור של כוחות על, אצל האשה הוא נתפש כבעל משמעות מינית פתיינית ויש להסתירו ולהעלימו. אף בחברה שמרנית גלוית שיער, מקובל השיער הארוך כמבדיל מגדרי בין אשה לגבר עד עצם היום הזה.

יש אם כן מרקם חברתי הכופה ומצפה מהאשה ללבוש חזיה, וכאשר הוא נטמע, חריגה ממנו נתפסת כמתגרה ונועזת ומעמידה את ה(לא) לובשת במוקד של לחצים מנוגדים – או שתצייתי ותלבשי, או שתסומני כאובייקט מיני. וצריך להוסיף שאותו דיון בדיוק תקף גם לנושא של עירום וחשיפת הגוף בכלל, והשדיים במקרה זה, כאובייקט מיני, הם ביטוי מטונימי מייצג של הגוף כולו. התואם בין השניים ממשיך ומתקיים גם בנקודה בה תוקפו של הלחץ החברתי עשוי  לפקוע - כאשר האשה מתבגרת. משום שאשה בוגרת, או מבוגרת (וכל אחת תגדיר לעצמה את הנקודה), מחליפה מעמד. הלחץ עליה בשל היותה אובייקט מיני עובר המרה וההאשמה שהיא מתגרה ומגרה בהופעתה מתחלפת בטענה על התיישנות ואי עמידה בנורמות של מושלמות. היא נדרשת להסתיר את עצמה בשל היותה פחות רלוונטית ומושכת, והשדיים, על שום כניעתם לכח המשיכה. והטעם הזה כבר מקומם ומעליב, ובחלק מהמקרים מביא סוף סוף לתוצאה ההפוכה. ההכרה שאין שום תוקף ללחץ, יחד עם הבטחון והכח שמעניקים הגיל והנסיון, מתחדדת עד לנקודה של בעיטה ב"דרישות" ונסיון להתיישר מחדש, והפעם לפי הצורך והתחושה הפנימית, כלומר האמיתית. זה אפשרי כאשר הנזק אינו בלתי הפיך, כלומר כאשר למרות הדכוי והכפיה הרוח נשארה חופשית כרוח.

ואם, כמעט בלי להרגיש, דילגתי מתחום הדעה שלי ונקודת המבט שלי כגבר אל נקודת הראות הנשית והחוויה שלה, אני מקווה שלא נחצה כאן שום קו ושבעצם נשארנו בדיוק באותו התחום ובאותה הדעה.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר - הדודאים

הקרנפים ברחו מהספארי ויצאו לטייל ברמת-גן. לא נכנסתי לראשם. אני בספק אם יש שם מספיק מקום בשבילי. אבל במקום של האינסטינקט הרגשתי שמחה גדולה. ונדמה לי שהפעם זאת לא סתם האנשה. זהו האושר הגדול של החופש. ולו לרגע קצר, ש(במקרה שמדובר בבני אדם )ידוע שיחלוף. אושר הוא תמיד חוויה רגעית. אין אושר בעבר או בעתיד. ויציאה לחופשי היא אושר.

הסיבה הפשוטה לכך היא שהאושר הוא מצבו הטבעי של כל אחד. כל מידה של חוסר אושר מבטאת רק סטייה מתוך אותו מצב טבעי. ומה שגורם לאותה סטייה היא חוסר האפשרות להיות. המניעה. החסימה. ההרחקה. כאשר הרצון שבע, האושר נמצא מעצמו. מה שקל יותר להגדיר הוא חוסר האושר. והוא לא יותר מאשר הכנעת הרצון. הגדר החוסמת את הדרך, הסורגים, הדלתות הסגורות. לכן, גם עבור קרנף פשוט, פריצה מהחומות היא אושר לרגע. והשמחה כל כך גדולה שאין אסון בכך שהיא זמנית (דבר שקרנפים אינם יודעים, אבל אנחנו בהחלט).

אני נזכר בהרבה נופים מהסרטים (כי שם, וכמעט אך ורק שם, ראיתי את הדברים בעיני). במשוגעים ב"קן-הקוקיה", שמצליחים לצאת לכמה שעות לטיול באוטובוס. בכל הזקנים בבית האבות, והנערות במנזרי האחיות מגדלנה, בכל אסיר שברח מבית הכלא. במורדים, באותו רגע קצר שנדמה שימשך לנצח. איזה אושר. איזה אושר.

ונכון שצריך לכלוא אדם בין חומות, כדי שהבריחה מתוכן תלמד אותו האושר מהו. אבל העניין הוא רק הלמידה. לא מידת האושר. אפשר להיות בחוץ – ולדעת. ולצורך הדיון הזה לא קונה את התיאוריה שחייבים להציב גבולות. אולי לצרכים ומטרות אחרות. לא לאושר.

והמחשבה הבאה היא, בכל זאת, שכליאה הינה עונש קשה ואכזרי. אני מאמין שבכלא אין אנשים מאושרים. ולא תמיד היציאה מחומות הכלא מביאה אל האושר. ומעבר לחומה יש עוד הרבה חומות אחרות. אבל כל חומה נופלת יכולה להביא אושר קטן. כמו הכלב, בראותו את הרצועה שפירושה "יוצאים לטייל". וכשתיפול החומה האחרונה, אולי נדע.

חבל שהוא לא יודע

ואם מדברים על סרטים ועל הענשה, סצינת החופש המופלאה ביותר זכורה לי מהסרט "תקווה ותהילה". הכבל נקרע, ובלון התצפית יוצא לחופשי, ללא זעם נקמני כמו של מים הפורצים מסכר, הוא רוקד. מרחף במעוף חסר שליטה מעל הגגות, סוחף בהתלהבותו את שמחת הילדים, ונענש בהוצאה להורג, וגופו מתרוקן מנשמה. צפו בסרט.

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Paul Winter - Whales weep not

שלושה מצבי צבירה יש לאדמת החרסית – חורף, קיץ ואביב. בחורף עיסת בוץ דביקה, כבדה ובלתי אפשרית. בקיץ קשה וסדוקה כמו אבן בלתי אפשרית. ובאביב תחוחה, לחה, ריחנית ומתפוררת כמו יער אחרי הגשם. הנה עוד סיבה לשתול דווקא באביב. באביב אפשר לחפור בורות באת-חפירה ולקוות לטוב.

הגדר החיה מחכה ליום שתילה כבר שנה. התחזית השבוע הייתה ברוכה. עם שוך החמסין, שבוע גשום וקריר (יחסית), ובעיקר מוצל בעננים, ועדיין חמים (יחסית). הזמן המושלם לקליטה של שתיל חדש.

המלאכה נעשתה. החפירה באדמת האביב מענגת כמעדן חלב. צל עננים, נועם אין-רוח, שתילים נשלפים ומוטמנים. הכל הולך חלק ונעים, ונדמה שכמה טיפות מגיעות מהשמים. ברגע האחרון עוד אפשר לבדוק שמערכת ההשקיה מחוברת, ואז להיכנס הביתה מחמת הגשם שהחל. גשם קל, בריטי, ביום שאווירו נח, בטמפרטורה של שרוולים קצרים – מזג נפלא לאוויר, שני רק ליובש השרב עם ניחוח הדרים. משראה שנכנסתי הביתה התגבר הגשם והשקה את השתילים וברך אותם. אין עוד מלאכה מחיית נפש כעבודת הגינה, שהיא גם מהנה בשעת מעשה וגם נותנת מפירותיה, תרתי משמע, ומצלה.

ההנאה על מעשה כזה, שהיה מענג מראשיתו, וסופו בתואם שלם עם השמיים, (ועוד עתידו בשיחים ירוקים) היא כה גדולה, שבאותו הרגע שהגעתי אל מתחת הסככה ופניתי לאחור הבנתי לעמקו של הביטוי "וירא אלוהים כי טוב", שמסכם מעשה מוצלח מיד ברגע שנשלם (ולא באיזה עתיד רחוק). כשמישהו רואה "כי טוב" הוא מרוצה ושמח, ואם זה יום קיץ הוא מתיישב במקום מוצל ולוגם בהנאה בירה צוננת. אין ספק, השבוע הראשון של אלוהים היה נפלא. יום אחר יום, פרויקטים מסחררים, יצירה ויצירתיות, בריאה ובריאות, יום יום "כי טוב", ופעם "פעמיים", ופעם "טוב מאד".  וגם המנוחה שבאה אחר כך, יש לה אותו הטעם (של בירה קרה).

אז מה קרה? מה קרה אחר כך, שהכל נהיה משובש? איך התחיל העולם החלק לחרוק? היכן מסתתרת הטעות שנפלה בעולם המושלם? הנה, כאן, בראשית פרק ב', הכל כתוב.

תחילה, גילה אלוהים את האושר בדמות העבודה בגן:

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶןמִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר".

אבל אז, משום מה, חדל:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

 אלוהים נטש את עבודת הגינה ומינה גנן במקומו. זהו החטא הקדמון של אלוהים.

אחר כך, ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת.

כאשר מינה לעצמו גנן, גילה את האדנות והתחיל מצווה:

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ", 

ועם האדנות והציווי, התחיל משקר

"כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

וכשנתפס בשקר, לרוח היום, הגיב, מתוך תסכול, באלימות ובעונשים, וגרש את האדם, והשית איבת עולם בינו ובין הנחש. וגם בין האדם לאדמה ניסה לסכסך

"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ".

 אולי כבר ידע את מקור השגיאה והוציא את כעסו גם על אדמת הגינה.

והאדם, בחכמתו ובטוב ליבו, עובד בגינה, ורואה ברכה, וממשיך היכן שאלוהים הפסיק, ומפר את עצתו הרעה. וכאשר חדל האדם להלחם באדמה, שוב לא ירא לשוב אליה בבא יומו.

"וַיַּרְא הָאָדָם, כִּי-טוֹב".

הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.

הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות,  ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).

אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.

הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה,  המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.

לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.

_______________________________________________________________________

(הפלייליסט כבר כלול)