כל הדברים גדולים כקטנים

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

באחד הימים, די מזמן, אחרי שהאזנתי לארבע העונות, אמרתי לעצמי שאם אוצא להורג יום אחד, ותינתן לי זכות הבקשה האחרונה (חסד יפה שעושים עם המוצאים להורג, שמעטים מהמתים בהפתעה או לכל המאוחר זוכים לו, בפרט אם הם במצב שאינו מאפשר לבקש, ודאי שלא לקבל דבר) אבקש לשמוע את היצירה הזאת.

אחר כך, כששיכללתי את אותה הרגשה, אחרי האזנה לקטע נפלא ומרגש, אמרתי לעצמי "עכשיו אני יכול למות בשקט". Great minds think alike, וכשהבן שלי הקליט לי שיר ביום הולדתי, ואמר לאחר ההשמעה "עכשיו אתה יכול למות בשקט", לא ידע שבמילים אלה ממש אני מדבר לעצמי, ואף זומם לספר על זה, כי אולי פיענחתי את אותה התחושה. מתי "אפשר למות בשקט" – לאחר שביצענו והשלמנו את מה שהחיים הטילו עלינו, כלומר – חיינו. והאזנה למוסיקה היא לפעמים כל כך "חיים", שהמשפט הזה עולה מעצמו. כי המוסיקה, היא היא היא טעם החיים.

 

לא תמיד זוכים לבקשה אחרונה

יש כל מיני שירים וקטעים מוסקליים שנדמים אינסופיים. בכל האזנה הם ממלאים אותי מחדש (אז מה הפלא שאני יכול להקשיב בלופ, יום שלם, יום אחר יום (בניגוד לאורגזמה רגילה (של אנשים רגילים), שרק מרוקנת, וכופה מנוחה), והם אינם מתרוקנים. כמו ים שהולך להרבה נחלים והוא אינו מתרוקן. פרט לרגע אחד - כשקול נודם. תחת מתקפה של הזמן כשגיבורי ילדותנו ונערותנו מתים. ואנחנו איתם, בכל פעם קצת. אך רק לזמן קצר. כמו עוף החול, או ישוע שהורד מן הצלב, הם שבים לתחיה, והפעם לנצח. תקשיבו למוצארט, שום דבר לא מת במוסיקה שלו. רק אנחנו, החיים עדיין, נגזר עלינו למות כך, בכל פעם קצת.

הקטע הזה התגלה לי במגרה וירטואלית, ונכתב כנראה ביום בו עוד מוסיקאי מת. לא הצלחתי לזכור אם פרסמתי אותו, אז אם כן - אפשר למות פעמיים.

_____________________________________________________________________________

אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט  שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.

מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה  אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.

ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע  את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם -  אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן והשיר האחרון.

לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.

<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה> 

_______________________________________________________________________

הפליילסט:

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

הפיקח יודע לצאת מהבוץ שהחכם לא היה נכנס אליו. האם החכם יודע מה הוא מפסיד?

מי שטבע את המונח "טיפש-עשרה" היה מן הסתם איש בהחלט חכם. הרי רק חכם יטביע את הכנוי טיפש. ורק איש ימציא כינוי שיאה בעיקר לבנות (שהרי תמיד אלו "בנות טיפש-עשרה"). הלא אלה היצורים הפאתטיים, הצפויים, והטפשיים ביותר. (דווקא עניין ה"עשרה" לא מחייב, ואפשר להמשיך ולהשתייך לקבוצה כל החיים. זה רק הופך יותר ויותר פאתטי). זאת הגיבורה של שיר הפרחה, עם הפוסטרים במקום קירות. אין לבנות הטיפש-עשרה טיפת אישיות משל עצמן, וכל מאווייהן רק בהערצת מפורסמים וצרחות היסטריות. הנה, כך זה נראה, לדוגמא.

אלו המוני הבנות (וגם בנים) שנדחפו בכח כדי לראות את הביטלס בהופעות. שומר נפשו, וכל אדם בעל טיפת כבוד עצמי ירחק.

למה נזכרתי בזה? כי עד היום, אין יום בו לא משודר לפחות שיר אחד של הביטלס, הלהקה-תופעה אשר, ככל שחולפות השנים, מסתמנת כתופעה המוסיקלית החשובה והבולטת ביותר שתשאר מהמאה העשרים גם בעוד אלף שנה (ואלמלא הקולנוע והמחשב – כתופעה התרבותית בכלל (ואלמלא מלחמת העולם הראשונה, פצצת האטום, המסע לירח (ועוד כמה התחכמויות אירוניות שלא תוציאו ממני) – בכלל בכלל)). ועד היום, בקביעות, משודרות תכניות העוסקות בביטלס, ומומחים רבים (ויש להם מומחים וחוקרים רבים, מכל התחומים) מדברים ומסבירים ומלמדים ומפרשים. אבל (וזאת התרשמות שלי, פרטית לחלוטין) לא זכור לי ששמעתי ולו פעם אחת מישהו (בארץ, כן?) מעלה זכרונות מאחת ההופעות (לא, לא בארץ). חברים שלי, בני גילי (שהיו טפשים וחכמים ממני) נסעו ללונדון לראות את The wall, אבל זה היה כבר עידן אחר. פליטי וודסטוק וילדי פרחים לשעבר אפילו הם לא חסרים. אבל לא ניתקלתי באף איש חכם ומכובד שראה הופעה של הביטלס. רק בנות טיפש-עשרה.

(דרושות הרבה שנים, לפעמים חיים שלמים, כדי ללמוד להיות טיפש).

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
(דווקא אין כאן אין המון ביטלס)

The Beatles - Girl