כל הדברים גדולים כקטנים

בצבא האדום של סטאלין הייתה משמעת. החיילים הפשוטים צייתו לסמל. הסמלים צייתו לקפיטן והקפיטנים לקולונל. ומעל כולם, זה שקבע את המילה הראשונה ובעיקר את המילה האחרונה עמד הפוליטרוק. הפוליטרוק לא היה איש צבא או לוחם מנוסה. הוא לא הבין שום דבר בלחימה. אבל הוא היה נציג השליט והמפלגה, "בא-כוחו" פשוטו כמשמעו, וזה היה העיקר. כך דואגים שהצבא יהיה לא רק ממושמע אלא גם נאמן.
עד לאחרונה הדבר הקרוב היותר לפוליטרוק בצה"ל היה מערך הרבנות ומשגיחי הכשרות לסוגיה (ממזון, דרך לבוש, ממילוי טפסים ועד לשימוש במכשיר חשמלי). הרבנות הייתה כפופה ישירות לאל ולמפלגתו והקולונלים והקפיטנים בצה"ל צייתו לכל גחמותיה. אבל עברנו את השלב הזה והתקדמנו הלאה.
השלב הבא היה למנות ליחידה צבאית פוליטרוק ישיר מטעם השליט. נציג אישי של נתניהו שיושב ביחידה צבאית, למרות שאין לו שום מומחיות או הכשרה בתחום פעילותה, ולפקח ולקבוע כיצד תתנהל היחידה למרות שאין לו שום מעמד רשמי בהירארכיה. לא ברור בכמה יחידות בצבא מתנהל הסידור החדש הזה. אין לי מידע אלא מה שגלוי בתקשורת. על כן אני מכיר בינתיים רק מקרה אחד, ביחידה צבאית אחת, שעוסקת בנושא שבעיני נתניהו הוא הכי חשוב והכי רגיש – התקשורת. ליחידה קוראים גלי צה"ל. לפוליטרוק של נתניהו קוראים ברדוגו.
כמה ברדוגו נוספים הציב נתניהו ביחידות אחרות בצה"ל? אין לי מושג. אבל בימים אלה ממש, כאשר נתניהו ועושי דברו עסוקים רק במלחמה בהפגנות, נשלחו לראשונה כוחות צבא סדיר להגביל מחאה של אזרחים ברחובות הערים בישראל (ולא, למי שלא מתמצא, לא מדובר במהומות, מעשי ביזה, הצתת מכונית והקמת בריקדות בצירי התנועה (למרות שחשוב לזכור שגם במקרים כאלה, בשום דמוקרטיה מתוקנת לא שולחים יחידות צבא סדירות נגד אזרחי המדינה (אפילו לא אצלנו))).

פה אחד

 ______________________________________________________________________

הפלייליסט:

John Cage's 4'33

אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני.  אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).

מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.

הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של מאה רובים.

השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים, החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.

לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח מתמטי ממש.

להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של הרובוטים (ע"ע)  "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Pink Floyd - Welcome to the Machine

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

"זויה רובינשטיין הייתה ניצולת שואה ודי קמצנית בחייה. כך התברר לאחר מותה, כאשר הסתבר כי אורח חייה איפשר לה (למרות רמת החיים הנמוכה) לחסוך את כל הפיצויים שקבלה מגרמניה במשך כמעט שבעים שנה, ולהגיע לסכום של לא פחות משלושה מליון שקלים. את הסכום הורישה זויה רובינשטיין שהייתה אשה ערירית לקרן לרווחת ניצולי שואה.

אפשר כמובן לברך אותה ואת ניצולי השואה שזכו במענק לא צפוי. ומכל מקום, הרי מדובר בכספה הפרטי. אך בכל זאת, המעשה צורם. צורם מאד.

האם ניצולי השואה הם הסובלים היחידים? האם קשישים אחרים בארצנו זוכים לזקנה מכובדת? למה להמשיך ולהנציח את הפער לטובת ניצולי השואה האשכנזים, שגם כך שפר גורלם וזכו לפיצויים נדיבים? למה להוריש כספים באופן כל כך סקטוריאלי וצר אופקים, שלא לומר עדתי וגזעני? לאן נגיע אם כולם ינהגו כך? ובכלל, מדוע להוריש כספים לזקנים חולים? לציבור שכבר אינו תורם דבר לחברה ואין לו השפעה על עתידה? מדוע לא להפנות את הכספים לטובת הילדים, שהם העתיד והתקווה של כולנו? ההשקעה בהם הרבה יותר חשובה.

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו ניצולי שואה מסכנים. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת.

זויה רובינשטיין רצתה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיחה שהיתה קמצנית לא רק בחייה, אלא גם במותה."

לא, זויה רובינשטיין עדיין לא מתה, אבל את המאמר אני מקדיש ותורם כבר עכשיו*, ללא תמורה, לטלי חרותי-סבור מ"הארץ". אמנם הוא לא מגיע לקרסוליו של הטור שלה אודות תרומתו של אהוד ברק, אבל מי יודע, אולי יום אחד יחסר לה על מה לכתוב. ו"הארץ", שנותר בלי טורו של בני ציפר, לא יכול לוותר על המשבצת הזו, שאין לי דרך להגדיר.

ואני חייב לשאול, האם יתכן שהתנפלו על ציפר רק משום שהוא גבר? 

*יש לי גם אחד על המאדאם שעלתה לגדולה והחליטה להשקיע דווקא בטיפול ותמיכה בזונות, על הפושע מרמלה שחזר בתשובה והחליט לטפח את שכונת ילדותו, ההוא שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים והחליט שרק נכי תאונות זקוקים לעזרה בשיקום, ועל ההוא, שבמיטב כספו התקין מזגן חדש בחדר של הבן, בזמן שיש משפחות עם עשרה ילדים בחדר שיושבים ללא חימום בכלל. 

האגואיסט שתורם רק ליהודים.

מכיוון שהארץ חסום בפני חלק מהקוראים, אני מביא כאן, כשרות מיוחד, את הטור האמור במלואו.

קצת עזרה לבוגרי סיירת מטכ"ל המסכנים

באחרונה התבשרנו על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לתרום יותר מחצי מיליון שקלים בעבור מלגות לבוגרי סיירת מטכ"ל. רבע מיליון שקלים תרם ברק לפני עשרה חודשים, ולא מכבר הוסיף לתרומה עוד 350 אלף שקלים.

יש שיאמרו, כי מדובר בהחלטה ראויה לשבח: קם אדם בבוקר ולא תורם מקופת החברה, אלא מכיסו הפרטי, בעבור מטרה טובה. אלא שבעוד שהעובדה שמדובר בתרומה פרטית אכן ראויה להוקרה — היעד שלה מעורר תהייה. מדוע בחר ראש הממשלה לשעבר לתרום מכספו דווקא לקבוצה חזקה במיוחד בחברה הישראלית? מדוע מלגות לבוגרי סיירת שמתנדבים בקהילה, ולא למשל לבדואי מחורה, בוגר מג"ב, שקצת יותר קשה לו להגיע לאוניברסיטה?

הטענה בעד בוגרי הסיירת אומרת, שאנשים שתרמו ארבע או חמש שנים מחייהם למען כולנו, ואף היו נכונים לחרף את נפשם בעבורנו — ראויים לגמול. זו טענה תקפה לחלוטין. חיילי סיירת מטכ"ל אכן חירפו את נפשם בעבור כולנו, אלא שהם לא היחידים, וכמו תמיד — המשאבים מוגבלים והשמיכה קצרה.

תרומתו של ברק מבטאת תפישה המעדיפה לחזק את הקבוצה הפריבילגית תוך כדי התעלמות מעוררת תמיהה מהצרכים האמיתיים של הכלכלה והחברה בישראל.

והרי ממי שהיה ראש ממשלה ניתן היה לצפות, שיכיר את הצרכים של החברה הישראלית ויידע מי זקוק יותר להזדמנות שמעניקה נדיבותם של פילנטרופים. אבל ברק מעדיף להניח את הכסף שצבר בדין בסל של החזקים. הטענה ש"גם להם מגיע" נכונה, אלא שיש מי שזקוק לזה יותר.

אם השיטה הזאת תתפשט ותיהפך לאופנה, חלילה, בל נתפלא אם טייס לשעבר יחליט לתרום מכספו למלגות בעבור תואר שני לטייסים שהשתחררו, ואם פילנטרופ אחר יודיע שהוא תורם לבוגרי יחידה 8200 — אלה שהשוק חוטף אותם תמורת משכורות עתק עוד לפני שהשלימו תואר ראשון — כי הרי הם שמרו על כולנו, ולמה שלא יקבלו בתמורה מלגה מפנקת כדי להשלים תואר שני במרכז הבינתחומי, או כדי ללמוד בטכניון?

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו גברים לבנים שבאים מבית טוב. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, אולי פחות סקסי, אבל כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת. במדינה שהיתה שוויונית בעבר והיום מככבת במקום גבוה במדדי האי־שוויון — האם מוגזם לצפות מהפילנטרופים לגלות קצת יותר מודעות חברתית?

בחברה שבה יש פערים גדולים בין מי שיש להם הכל ומי שאין להם כמעט דבר — המעשה הנדיב והצודק באמת הוא לחפש את החלשים ביותר ולסייע להם להתקרב לחזקים יותר, שיצליחו גם אם לא יעזרו להם.

החייל הבדואי, האשה החרדית מבני ברק, הבחור בעל המוגבלות מהפריפריה — כולם זקוקים הרבה יותר לעידוד כלכלי כדי להגיע לנקודת ההתחלה של בוגר סיירת מטכ"ל. אהוד ברק רצה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיח שהוא שבוי בעולם צר ואגואיסטי.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

יצחק קלפטר - האהבה שלי היא לא האהבה שלו

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה