מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל.
והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח
לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב
"כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה
על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו
של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים
שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר
לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר).
מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא
הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר
המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים
בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל
לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן
יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על
נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו
הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ
מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר
המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה.
וזה רע.
ומצד שני.
תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק
יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון
הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח
עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול
וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא
הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של
דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים
קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות
ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא
מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את
פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל,
ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים
ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן
מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה
גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של
לוויתן מוטלת בחוף.
כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.
לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות
השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני
זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה
בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך
וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים
היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק
לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות
שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם
ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה.
גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר.
יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה)
של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק
איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים
את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה,
בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה
יותר למקור.
לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן
כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.
לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק
כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר,
מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.
*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר
עריכה: ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".
א. הסידרה המצליחה שהתחילה לרוץ בסוף 89
והוכתרה כסידרה הטובה ביותר במאה ה-20, זכתה בעשרות פרסים, ביניהם 24 פרסי אמי, המספרת
על משפחה טיפוסית בפרבר אמריקאי טיפוסי, ומכילה בנוסף לבני המשפחה המון טיפוסים
שונים ומשונים. האב השמן ומגושם, הרעיה המנסה לאזן, הילדים, החברים, והפתיח הכי
מדליק, עם הנסיעה הביתה עד לדלת הגראז' - והספה שמול מסך הטלוויזיה. הסדרה הכי
מצחיקה- היא כמובן "משפחת סימפסון"
The Simpsons.
ב. הסידרה המצליחה שעלתה ב-1999 ונבחרה
לסדרת הטלוויזיה הכתובה הטובה בכל הזמנים, זכתה בעשרות פרסים, ביניהם 21 פרסי אמי,
המספרת על משפחה שנראית טיפוסית עד שלומדים להכיר אותה ואת עיסוקו של אבי המשפחה
מקרוב, שמכילה בנוסף שלל דמויות שלא תפגשו בכל יום. האב מלא הגוף, הרעיה הדקיקה
המנסה לאזן, הילדים, החברים, והפתיח הקבוע* עם הנסיעה הביתה עד לדלת הגראז' - היא
כמובן "הסופרנוס"
The Sopranos
* הפתיח המקורי שכלל מבט קצר אל מגדלי
התאומים נערך אחרי 2001 והמגדלים הוצאו ממנו.
ג. פתרון החידה הקשה: (לאלה שפתרו חלקית),
הסיבה לחידה היא שיש שתי הנכונות. ותודה לפתיח שנתן לי את ההארה.
וכרגיל, כדי לא לצאת בידיים ריקות, הנה
עוד כמה קטעים ממוחזרים מפייסבוק.
(אלוהים ובניו ממשיכים לככב)
אילו היה השטן מופיע בפניכם אין ספק שהיה מתחפש כדי לא לעורר חשד
אילו השטן היה מופיע לפניכם בתחפושת אין ספק שכך היה נראה
הזהרו והשמרו מן השטן
עסקת חייכם
לא הייתם מתים שהשטן יהיה אמיתי
ויציע מחיר הוגן עבור נשמתכם?
איפה מוצאים עוד עסקה כזאת,
עם כל הסחורה במקום ומראש,
והתשלום אי שם בעתיד הלא-נודע,
כשאתם כבר מתים?
וגם אז, מה כבר נותנים? את הנשמה
זאת שאתם מוציאים היום בחינם.
הייתם מתים, כן
טוב במשורה רַע יותר מרַע
בעולם מלא אסונות כשלנו השגחה פרטית היא סוג מקומם מאד של פרוטקציה
תארו לכם
השגחה פרטית בחדר המיון
או אפילו
בהגרלה השבועית של מפעל הפיס
מי שוויתר
אלוהים, מי שוויתר לאברהם בויכוח אבל השמיד לבסוף את סדום, לו היה קם
מקברו ומתבונן בעולם, ורואה את הנעשה, שום מספר של צדיקים לא היה מניא אותו
מכוונתו. אולי, אולי היה חס על היצורים חסרי הבינה ופוגע רק בבני האדם.
(מעניין איך האופציה הזאת אף פעם לא עלתה על דעתו)
כל הדרכים מוליכות
"החיים והמוות הם ההוכחה לכך שלא המטרה חשובה אלא הדרך"
התנצלות שחוזרת על עצמה הופכת לטרחנות. ועדיין - מתנצל בפני מי שכבר קרא בפייסבוק (כמעט כולם).
החידה הקלה:
סדרת טלוויזיה אמריקאית, נחשבת לאיכותית
ומצליחה מאד. היא זכתה בלמעלה מ-20 פרסי אמי, ויש לה מעריצים בכל העולם. ראשיתה
עוד באלף הקודם.
הסדרה מתארת חיי משפחה אמריקנית, שבמבט
ראשון נראית אולי רגילה, אך קשה לקרוא לה "טיפוסית". אבי המשפחה, המפרנס,
גבר דל שיער ועב גוף בעל קול מאנפף, אינו ממש דמות מופת, בלשון המעטה. איש גס,
גזען, אימפולסיבי, אוכל בבולמוס, מנבל את פיו, ורודה באשתו. יחד עם זאת, יש בו חן
מיוחד, וגרעין פנימי רגיש ואכפתי. אשתו, אם המשפחה, היא בניגוד אליו דמות חיובית, עקרת
בית הדואגת ותומכת תמיד במשפחתה, ויכולתה לשאת את חברת בעלה מעוררת השתאות. הבן לא
מסתגל למערכת החינוך, בניגוד לאחותו המבריקה. את אבי המשפחה (איך לא?) נמצא לעיתים קרובות מבלה עם חבריו במקום השייך לאחד מהם. למשפחה קרובים ומכרים רבים, הזויים
למדי, והזקנים, בני הדור הקודם, מטורללים כפליים. המשפחה גרה בבית פרטי דו-קומתי
מוקף גינה, עם מרתף וגראז' צמוד, ממש כמו שכניהם, באחד מפרברי העיר הכל-אמריקנית.
הם מרבים לצפות בטלוויזיה (שיש לה מקום חשוב בסדרה) ולאכול, אם אפשר - בו זמנית.
כל פרק מתחיל בפתיח, שהוא למעשה מסע ויזואלי
המלווה את הרכב בנסיעה הביתה, ואגב כך מראה את רחובות העיר והמראות האופייניים לה.
בסוף הנסיעה, מגיע הרכב הביתה, ונעצר בחזית הגראז' (ולמרות הפתיח
ה"קבוע", מעניין לשים לב לשנוי).
הסידרה נקראת כשם המשפחה עליה היא מספרת
The
S_ _ _ _ _ _ s
(ה-S השנייה היא S הריבוי)
אם יש צורך ברמז, באותיות החסרות נמצא
בין היתר את P, N, ו-O.
החידה הקשה:
למה נשאלה החידה הקלה.
מי שיודע את התשובה לאחת החידות יכול לגלות, או לשתוק ורק להגיד "יודע אני". אין פרסים לפותרים.
לצילום אין שום קשר לפוסט
ובעניין אחר, קצת מתמטיקה, וגם אקטואליה לל"ג בעמר:
משפט גליליאו*: "הוכחה
באינקוויזיציה יותר חזקה מהוכחה באינדוקציה"
* זה היה נכון
בזמנו, לפני שהמציאו את הכיריים באינדוקציה שמאפשרים להנות משני העולמות
בדרך כלל איני מתלהב משרביטים (זה סוג
של שיעורי בית, לא כן?) אבל לאחר שהתלוננתי
שאין לי יותר מה להגיד, איך אוכל להתלונן על משימות? הפעם הטילה עלי עדה*,
והמשימה, עשרה ספרים שהשפיעו (במישרין), והמלאכה רבה, אז נתחיל.
הערה מקדימה. נדמה לי שהזיכרון שלי סבל
מהכחדה גדולה. מכל מקום חלקו נראה כמו לאחר טורנדו או צונאמי, כלומר אי אפשר למצוא
מה שמחפשים. אני משוכנע שהיו הרבה ספרים שהשפיעו, ועוד איך, אבל משום מה, הם לא
התייצבו לקריאה. הרי רשימה כזאת, של ספרים חשובים, היא כמו פגישת מחזור (אבל
בניצב, כלומר במקום כל האנשים שהיו באותו הזמן, מקבצים את כל הזמנים שהיו באותו
איש) ותמיד יש כאלה שאף אחד לא מצליח לאתר ולהזמין. ועם ההסתייגות הזאת אני עובר
מיד (כמו ראש-עיר נדיב שמוזמן לנאום בטקס חגיגי כלשהו, לפני תחילת הקטע האמנותי,
והוא מוותר על ההזדמנות להכביר מילים ומייד אומר "בהצלחה"
ו"קדימה"), אם כן, קדימה לחלק האמנותי.
1."קרחונים באופק" / גהרט
אייק
לא גדלתי בבית "ספרותי". על
המדפים נחו ספרים בשפות (מ)שונות (אידיש, רוסית (כולל, אכן, חוברות וספרי ילדים
שאבי היה מספר לי בעברית, והציורים ברוסית נשארו זכורים לטוב)), ספרי עדויות מן
השואה, כמה ספרי קודש, ובהדרגה אנציקלופדיות שהוצעו לקהל הרחב. על כן, למעט המבחר
בספריה הציבורית, ההיצע בבית היה קטן וממוקד, והתוצאה היא שהספר שקראתי פעמים רבות
מכל ספר אחר, בפער גדול, הוא "קרחונים באופק". לבטח, איש מהקוראים לא
שמע על הספר. אלמלא היה ברשותי עד היום (או אפשרויות החיפוש בחנויות המקוונות) אין
סכוי שהייתי יודע את שם המחבר. הספר הוא אחד משישיה (קל לזהות אותו מרחוק, המרוט
והמהוה בין הספרים הזהים, בצבעי כתום-בורדו) בספרית "מפרש", סדרה לנוער
שמעולם לא הפליגה, מבית "מסדה", שהוצעה ליחידי הסגולה, מנויי
האנציקלופדיה המופלאה "תרבות" (שמייד ידובר בה, ואלמלא המבוא הקצר לעיל,
הייתה מתייצבת בראש הרשימה הכרונולוגית).
"קרחונים באופק" מתאר את
מסעה של ה"אינווסטיגטור" (שרק
היום, בהזכרות מאוחרת, ובידיעת אנגלית מספקת, אני לומד לבטא את שמה), בפיקודו של
רב החובל מק-קלור בניסיון לגלות את הנתיב הצפוני-מערבי, הוא הנתיב הימי העובר
צפונית לקנדה ומחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בהיותו קפוא רב ימות
השנה אין לו ערך מעשי, מה גם שחמישים שנה מאוחר יותר נחפרה תעלת פנמה ויצרה מעבר
קצר ונח בהרבה בין שני האוקיינוסים, אולם מה שעוין וקשה לספנים, הוא נפלא
להרפתקאות ולמסעות ספרותיים, כך שבדפי הספר הזה הפלגתי לצפונה של צפון אמריקה,
התוודעתי והפכתי בן בית בנהרות ובאיים שאיש לא שמע שמם, התחברתי לאנשים ולבעלי
החיים בערבות הקרח, למאבק ולהישרדות, להרמת המפרש וההפלגה. כל הגיבורים, הנבלים
והאמיצים, היו לחברי הטובים (ובמובן מסוים, עד שיוכח אחרת, לחברי הפרטיים. שכן
ספרי הרפתקאות, נדודים ומסעות לא חסרים, ובפרט בערבות הקפואות של צפון אמריקה,
ורבים רבים התחברו לאותם זמנים ומרחבים בדפי ספרים אחרים, במיוחד אצל ג'ק לונדון.
אני, החריג, הכרתי את אותה הוויה בעולם דרך אותו כומר, גהרט אייק, שאינני מוצא
עליו דבר (וצפו לאחרית דבר בפרק הבא)). ועוד דבר חשוב, ששמור רק לקורא הילד –
החלום. כי בכל פעם שקראתי את "קרחונים באופק", חלומי היה, כשאגדל, לעשות
את הסרט. לא יצא.
כתום ובורדו
2. אנציקלופדיה תרבות
הפעם אני לא לבד. אפילו הדור שלי לא לבד. אמנם 16 כרכים ולא ספר יחיד,
וכלל לא ספרות אלא אנציקלופדיה מצוירת. אבל בזכות הציורים נזרע קסם בין הדפים
שבמידה ובתקופה מסוימת לימדו אותי כל מה שאני יודע. אנציקלופדיה תרבות שרטטה ובנתה
עבורי את העולם בו אנו חיים, ועבורי, במיוחד את עולם בעלי החיים. העולם, שמרכזו
(כך גיליתי באיחור רב מאד) באיטליה, צבעוני ויפה, מלא ערים והרים,
יבשות ונהרות, מנהיגים ומדענים. הכל הודות לתרבות.
התמונה המוכרת כל כך, אבל בשפת המקור.
והחידה - מה נראה כאן מוזר? ומה הכרתם במקום? (התשובה בהמשך)
כתבתי
פעם על הקסם האנגלי שאני שבוי בו. אין ספק שחלק חשוב באותה הקסמות מקורו בספרי
החמישייה. הנוף האנגלי הכפרי, השדות והמפרצונים, ומעל לכל המסתורין מעשה ידי אדם
המשתלב כל כך בטבעיות בארץ הערפילים – המנהרות והמחילות, המגדלור הנידח, המכרות
הנטושים, מקום כל כך טבעי לשלב בו הרפתקאות ומשחקי ילדים, ובעיקר ילדה מסופרת קצר
ולובשת מכנסיים. את כל כתבי החמישיה קראתי באדיקות. עותק אחד היה בביתנו –
"החמישיה במחנה קיץ", אך יש משהו מרתק בשם "קירין" שנחרת
בזכרוני. על כן, זאת הכותרת שאני בוחר.
ומעניין מה היה קורה אילו נתקלתי בחמישיה בסדרת הטלוויזיה ולא בין דפי הספר
4. הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אקזופרי
בנעורי, כשנתקלתי בספר לראשונה, הוא ענה
כהד לכל הנימים הסנטימנטלים שנחבאו בנפשי. אהבה ועצב גדול ודמעה וגעגועים ותקווה
והחמצה, כולם נזרעו וניטעו עם דפי הספר הזה והפכו חלק ממנו. החיבור אליו כל כך
מדויק שאף פעם לא אקבל תיקונים ושינויים בנוסח "תרגום חדש". תמיד ישארו
הנחשים הבריחים ואין בלתם.
שטר של 50
5. זורבה היווני / ניקוס קזאנצאקיס
בעת שקראתי (כבר לא זוכר מתי. מזמן) את
הספר (ואולי עד היום), לא היה כזורבה סמל לחיים – נושם, בועט, צוחק, טורף, רוקד,
חי בפראות, בחוסר אחריות וללא מעצור. מצביע על משהו שכל אחד היה רוצה להיות (כל גבר, לכל הפחות). ציטוט שנשאר אצלי מאותה
קריאה עתיקה – "אתה יכול לדפוק על דלתו של חרש לנצח".
בקרב על הנצח - הסרט ניצח את הספר (בזכות המוסיקה)
6. טאנטרה – ההבנה העילאית / בהאוואן
שרי ראג'ניש
ראג'ניש, בתקופה בה טרם הפך
ל"אושו" הציג בפני הוויה אחרת, רגועה, לא ממהרת, לא מאמצת, לא מנסה
להשיג, לא מכוונת מטרה – אנטיתזה למרוץ העכברים המטורף המתחולל סביבנו. הוא נפל
עלי כאילו נכתב עבורי, או מתוכי, ולא היה צריך לשכנע אותי בשום דבר (בדומה מעט למה
שקרה בתקופה בה למדתי מדעי המחשב, כאשר כל רעיון ושיטה שנלמדו נראו כל כך הגיוניים
ומתבקשים שלא נדרש שום מאמץ כדי ללמוד או לזכור אותם. הם היו שם תמיד והלימוד רק
חשף אותם).
(הספר הושאל לאחת, שרה, ויחד אתה לא
נראה מאז. אצלי נשאר, לעומתו, "לב המאפלייה").
במעבר רציף (משהו דומה למעבר בין Oldfriend ו-Bookends באלבום של סיימון
וגרפונקל) אני נשאר בהודו ועובר לספרו הנפלא של קרליבך - "הודו – יומן
דרכים" (שכבר ציטטתי
מתוכו בעבר). האהבה, ההבנה והקבלה של קרליבך החכם לרוחה של הודו מפתיע היום,
חמישים שנה אחרי. יחד עם כשרון הכתיבה, הספר הזה הוא אכן מסע להודו. במובן מסויים
(ככל שספרים משקרים וגורמים לנו לראות בהם תחליף מציאות) עם הספר הזה (או דרכו), כבר הייתי
בהודו. אולי עוד אהיה בדרך אחרת.
8. חפץ /חנוך לוין
בתקופה המאושרת בחיי גיליתי בספריית
הטכניון את אגף הספרות הכללית ושם שאלתי את "חפץ". פרט לשירים אלה
ואחרים ששמעתי ברדיו, שחלקם ידעתי וחלקם לא ידעתי מי חיבר, היתה זו הפגישה הראשונה
שלי עם חנוך לוין. במידה רבה, גם המפגש המהפנט הראשון עם עולם התיאטרון. גאונותו
של האיש הכתה בי מיד (וכמעט לא משנה, ואין משמעות לשאלה האם חזר על עצמו במחזות
אחרים). הוא נכנס לקצווי מוחם, נפשם וקרביהם של הקטנים, עלובי החיים, וכתב משם.
הוא מגלה יושר ופיכחון אינסופיים, ומתוך חמלה אמיתית והשתתפות בצער העולם, אינו
מוותר לאמת ולא משנה איך היא נראית. בפשטות מדהימה הוא מצליח לחולל ניסים ונפלאות.
אני הצלחתי, עם התלהבותי מחפץ, לסחוף את מי שהיה בסביבתי, ובכל הזדמנות פתחנו את
הספרון הדקיק וקראנו מתוכו בקול.
"מה לך חפץ אומלל?" בראוו.
(ועוד מעברון, בסגריים, אל עוד גאון
אבסולוטי הכותב (למזלנו הטוב) בעברית (אם כי, בסגנון פרטי והזוי מאד) – עגנון.
הסופר שלמדתי להעריץ רק בשנים האחרונות נחשף אלי פעם אחר פעם בסיפור "פנים
אחרות", הקצר והאינסופי, והוא מתגנב
לרשימה בלי מספר, בנוסח "אני רק שאלה".)
9. "קפקא על החוף" / הרוקי
מוראקאמי
כתבתי על הספר בזמן
אמת. לכן, אציין רק עוד כמה עובדות
מעניינות (אפשר היה לקרוא להן טריוויה אילו הייתי מספיק חשוב).
בסעיף 6 לעיל השתמשתי בדמוי מתחום
אלבומי המוסיקה. לא זכרתי, אך מסתבר שהפעם הקודמת בה עשיתי כך היתה כשכתבתי אז, על
קפקא שעל החוף.
הקריאה שייכת לתקופה אחרת. כשקראתי את
הספר, באביב 2009, היה לאחד האחרונים לפני שפניתי ללימודי הספרות, וברצוני או שלא ברצוני, בשליטתי או שלא
בשליטתי, התחלתי קורא קצת אחרת. (מאז הספקתי גם לקרוא את קפקא המקורי).
10. "מלחמה ושלום" / טולסטוי
"מלחמה ושלום" הוא מושג. הספר
עב-הכרס-עד-מאד היה תמיד מאיים ומרתיע, דורש מאמץ והתמדה ודבקות במטרה, והזדמנות
קריאה. ("שוגון" למשל, שפרח בסוף שנות השבעים (וזכור לי שמי שהשוותה אותו
ל"מלחמה ושלום" טענה לזכותו, שלהפתעתה השמות היפנים היו ברורים ומובהקים
וכי הצליחה לזכור לכל אורך הספר מי הוא מי (בניגוד לגיבורי "מלחמה
ושלום")) הכיל שני כרכים עבים ומרתיעים. עשרים שנה כמעט נדרשו לו עד שיצאתי
למילואים, לחודש שלם של שמירות משעממות. הכרכים נבלעו בקלות, והחודש המשעמם הפך
למעניין מאד (רמז חלקי, נוב' 95).
"מלחמה ושלום", מכל מקום, חיכה תמיד להזדמנות ששמה "הפנסיה".
הזמן המושלם, הפנוי, האינסופי-לזמן-מה, שסוף סוף יאפשר משימה כבירה כמו כתיבתו או
קריאתו של "מלחמה ושלום". זמן הפנסיה הגיע, שינה פניו, ואת הספר עדיין
לא קראתי. הספר "הכי טוב בעולם" עדיין משמש כמושג שהוא תחליף לאופק.
והמעגל נסגר.
והנה, זמן מה לאחר מכן, שמעתי את הגיבור ב"רוחות רפאים", סיפור של פול אוסטר, מספר על "אשתי לעתיד-לשעבר" (כלומר ארוסתו עד שנעלם מחייה), וחשבתי שזה ממש דומה, וגם חמוד מאד (גם הרעיון וגם המשחק בין צירי השפה והזמן וגם העובדה שהוא עלה כאן וגם כאן).
אחר כך (או שמא קודם לכן) נתקלתי במחזה מוזר של גרסיה לורקה ששמו (של המחזה) "ככלות חמש שנים", ושם מתנהל בין היתר הדיאלוג הבא:
הזקן: (בהתרוממות רוח) וכי באותו רגע ממש, לו הודתה שבגדה בך, שאינה אוהבת אותך, היו הקמטוטים הופכים לורד הענוג ביותר בעולם?
הצעיר: (בהתרוממות רוח) כן.
הזקן: והיית אוהב אותה יותר, דווקא בשל כך?
הצעיר: כן, כן.
והלא אני, שנים קודם לכן, רשמתי את המשפט ""וכשאני בוגדת בך, אתה אוהב יותר יותר?" וחשבתי שהוא ודאי יכול להשתלב בספר. הפעם אם כן, כבר לא השתעשעתי אלא הרגשתי אי נוחות קלה, כאילו מישהו נכנס וקורא בפתקים הסודיים שלי.
ועכשיו השיא, כשקראתי את "המטוטלת של פוקו*" (שתנודתה קצת ארוכה מדי) והגעתי לתיאור הזה:
"וקצות פטמותייך שכבר רפרף עליהן ענוגות המכחול שבידי שפחתך המָלָבַּרִית הטבול באותו צבע השני הצובע את שפתייך בדם, הופך אותן למזמינות כמו פצע!"
והרי אצלי רשום כבר שנים "מביטה במראה ומורחת שפתון אדום סביב הפטמה". בפעם השלישית מישהו מעתיק ממני.
בהתחשב בכך שהמוקדם שבמעתיקים נכתב לפני שמונים שנה, ההסבר היחיד הוא שהפתקים שלי דולפים לתוך מכונת זמן.
לכאורה, מסע אל העתיד מסובך יותר ממסע אל העבר. כך נדמה לנו. והסיבה היא שהעבר כבר היה, וקל יותר לנסוע למקום שהיה, מאשר לכזה שאולי יהיה ואולי לא.
"לא עובדה" יגיד מי שיגיד. למה אתה חושב שיחזרו דווקא לזמן שלך? זה הרי סוג של אגוצנטריות.
אבל אני מכיר אותם. כשימציאו את מכונת הזמן, הם יסעו לכל מקום. יתחילו בזמנים המעניינים (קולומבוס מגיע לאמריקה, סוקרטס עושה קניות בשוק, עקידת יצחק) אבל מהר מאד, בשם הסקרנות והמדע, לא ישאירו יום אחד בהיסטוריה שלא היו לו אורחים מהעתיד.
מה שמחדד שאלה אחרת – כשחוזרים לעבר, השאלה החשובה היא שאלת המקום. לאן חוזרים? לאותו מקום בדיוק? מהו אותו מקום בדיוק?
המדען הראשון שחזר לעבר, במעבדת אוניברסיטת פנסילבניה שבקומה העשירית בבניין איינשטיין נהרג כאשר נפל מגובה של חמישים מטר על אדמת פנסילבניה הסלעית. (לא ברורה עדיין טכניקת החזרה במקרה שמתים (לא כל שכן במקרה שגם מתפזרים)). ובמקרה שחיים? איך בדיוק מחזירים לכאן ועכשיו מישהו שנמצא ב-1942 ואין לו מכונת זמן בסביבה? האם יש בו יחוד מולקולרי המבדיל אותו משכניו לשנה? ואם לא, אפשר באותה מידה לשאוב כל אחד אחר שנמצא אז, ואין אפילו צורך להגיע לשם תחילה (אני יודע שדרושה מנהרה, עם שני פתחים, וכולם יודעים שדרך הפתח מסתננים לפעמים גם גורמים לא רצויים (כמו מברג שנשכח בתא הטייס של מטוס קרב, ובשעת תמרון חריף, עם ג'י שלילי, הוא מתחיל לרחף בתא ומחולל נזקים)).
ועוד בעניין המקום. השאלה כאמור לאן בדיוק חוזרים? האם הזמן יחסי לכדור הארץ? כלומר, אם ניסוג אלף שנה בזמן מבלי לזוז מהמקום היכן נהיה? באותו מקום במפה? הרי כדור הארץ, יחד עם מערכת השמש כולה, נעים כל הזמן. הנסיעה עלולה להביא אותנו דווקא לליבו של כוכב צדק (צדק פואטי?), או סביר יותר, לאור ריקנותו של היקום – לשום מקום קר ואפל. או שמא, כמו כל המסעות לחלל מאז הנחיתה על הירח (כאשר היעד הוא הירח ביום בו יגיעו אליו ולא המקום בו הוא נמצא כעת), מָחשבים עומדים ומֶחשבים את קץ המסע ומשנים את מקום היעד כדי לפגוש את כדור הארץ בימים ההם בזמן ההוא. אם כן מסע בזמן הוא בהכרח מסע בזמן-מרחב.
ונניח שאכן אנו יודעים לכוון למקום ולזמן הרצוי, נניח לכסאו של לואי השש-עשרה. מה יקרה אם המלך יושב על הכסא ברגע ההופעה? ואם הכסא פנוי, מה עם מולקולות האוויר המרחפות מעליו, וגרגרי האבק והחיידקים?
רק אלוהים יכול. רק אלוהים יכול להתחרות במכונת הזמן כשמדובר בנפלאוּת ובמופרכוֹת.
אבל אם הקטע הזה יופיע פתאום בספר שנכתב ב-1959, זה בכל זאת מוכיח משהו, לא כן?
*היה לי פעם רעיון לכתוב ספר "פסבדו-מדעי-אזוטרי" המסביר בנוסחאות ובחישובים כי החיים הם לא פחות ולא יותר מאשר המימד החמישי. אבל גם את הרעיון לתיאוריה פיקטיבית גנב ממני אומברטו אקו.