כל הדברים גדולים כקטנים

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה

וזה פתרון החידה הקלה מהפרק הקודם:

א. הסידרה המצליחה שהתחילה לרוץ בסוף 89 והוכתרה כסידרה הטובה ביותר במאה ה-20, זכתה בעשרות פרסים, ביניהם 24 פרסי אמי, המספרת על משפחה טיפוסית בפרבר אמריקאי טיפוסי, ומכילה בנוסף לבני המשפחה המון טיפוסים שונים ומשונים. האב השמן ומגושם, הרעיה המנסה לאזן, הילדים, החברים, והפתיח הכי מדליק, עם הנסיעה הביתה עד לדלת הגראז' - והספה שמול מסך הטלוויזיה. הסדרה הכי מצחיקה- היא כמובן "משפחת סימפסון"

The Simpsons.

ב. הסידרה המצליחה שעלתה ב-1999 ונבחרה לסדרת הטלוויזיה הכתובה הטובה בכל הזמנים, זכתה בעשרות פרסים, ביניהם 21 פרסי אמי, המספרת על משפחה שנראית טיפוסית עד שלומדים להכיר אותה ואת עיסוקו של אבי המשפחה מקרוב, שמכילה בנוסף שלל דמויות שלא תפגשו בכל יום. האב מלא הגוף, הרעיה הדקיקה המנסה לאזן, הילדים, החברים, והפתיח הקבוע* עם הנסיעה הביתה עד לדלת הגראז' - היא כמובן "הסופרנוס"

The Sopranos

* הפתיח המקורי שכלל מבט קצר אל מגדלי התאומים נערך אחרי 2001 והמגדלים הוצאו ממנו.

ג. פתרון החידה הקשה: (לאלה שפתרו חלקית), הסיבה לחידה היא שיש שתי הנכונות. ותודה לפתיח שנתן לי את ההארה.

ואם תזכרו שלהרבה שאלות יש יותר מתשובה נכונה אחת, אולי משהו טוב יקרה לעולם.

ד. למי שצריך, אני ממליץ מאד על שתיהן.

וכרגיל, כדי לא לצאת בידיים ריקות, הנה עוד כמה קטעים ממוחזרים מפייסבוק.

(אלוהים ובניו ממשיכים לככב)

אילו היה השטן מופיע בפניכם אין ספק שהיה מתחפש כדי לא לעורר חשד

אילו השטן היה מופיע לפניכם בתחפושת אין ספק שכך היה נראה

הזהרו והשמרו מן השטן

עסקת חייכם

לא הייתם מתים שהשטן יהיה אמיתי

ויציע מחיר הוגן עבור נשמתכם?

איפה מוצאים עוד עסקה כזאת,

עם כל הסחורה במקום ומראש,

והתשלום אי שם בעתיד הלא-נודע,

כשאתם כבר מתים?

וגם אז, מה כבר נותנים? את הנשמה

זאת שאתם מוציאים היום בחינם.

הייתם מתים, כן

טוב במשורה רַע יותר מרַע

בעולם מלא אסונות כשלנו השגחה פרטית היא סוג מקומם מאד של פרוטקציה
תארו לכם השגחה פרטית בחדר המיון
או אפילו בהגרלה השבועית של מפעל הפיס

מי שוויתר

אלוהים, מי שוויתר לאברהם בויכוח אבל השמיד לבסוף את סדום, לו היה קם מקברו ומתבונן בעולם, ורואה את הנעשה, שום מספר של צדיקים לא היה מניא אותו מכוונתו. אולי, אולי היה חס על היצורים חסרי הבינה ופוגע רק בבני האדם.

(מעניין איך האופציה הזאת אף פעם לא עלתה על דעתו)

כל הדרכים מוליכות 

"החיים והמוות הם ההוכחה לכך שלא המטרה חשובה אלא הדרך"

___________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

זאת היצירה שלא התקבלה לפלייליסט https://www.youtube.com/watch?v=z7rxl5KsPjs

זאת כן

David Garrett (Niccolo Paganini) Caprice 24 [The Devil's Violinist

התנצלות שחוזרת על עצמה הופכת לטרחנות. ועדיין - מתנצל בפני מי שכבר קרא בפייסבוק (כמעט כולם).

החידה הקלה:

סדרת טלוויזיה אמריקאית, נחשבת לאיכותית ומצליחה מאד. היא זכתה בלמעלה מ-20 פרסי אמי, ויש לה מעריצים בכל העולם. ראשיתה עוד באלף הקודם.

הסדרה מתארת חיי משפחה אמריקנית, שבמבט ראשון נראית אולי רגילה, אך קשה לקרוא לה "טיפוסית". אבי המשפחה, המפרנס, גבר דל שיער ועב גוף בעל קול מאנפף, אינו ממש דמות מופת, בלשון המעטה. איש גס, גזען, אימפולסיבי, אוכל בבולמוס, מנבל את פיו, ורודה באשתו. יחד עם זאת, יש בו חן מיוחד, וגרעין פנימי רגיש ואכפתי. אשתו, אם המשפחה, היא בניגוד אליו דמות חיובית, עקרת בית הדואגת ותומכת תמיד במשפחתה, ויכולתה לשאת את חברת בעלה מעוררת השתאות. הבן לא מסתגל למערכת החינוך, בניגוד לאחותו המבריקה. את אבי המשפחה (איך לא?) נמצא לעיתים קרובות מבלה עם חבריו במקום השייך לאחד מהם. למשפחה קרובים ומכרים רבים, הזויים למדי, והזקנים, בני הדור הקודם, מטורללים כפליים. המשפחה גרה בבית פרטי דו-קומתי מוקף גינה, עם מרתף וגראז' צמוד, ממש כמו שכניהם, באחד מפרברי העיר הכל-אמריקנית. הם מרבים לצפות בטלוויזיה (שיש לה מקום חשוב בסדרה) ולאכול, אם אפשר - בו זמנית.

כל פרק מתחיל בפתיח, שהוא למעשה מסע ויזואלי המלווה את הרכב בנסיעה הביתה, ואגב כך מראה את רחובות העיר והמראות האופייניים לה. בסוף הנסיעה, מגיע הרכב הביתה, ונעצר בחזית הגראז' (ולמרות הפתיח ה"קבוע", מעניין לשים לב לשנוי).

הסידרה נקראת כשם המשפחה עליה היא מספרת

The

S_ _ _ _ _ _ s

(ה-S השנייה היא S הריבוי)

אם יש צורך ברמז, באותיות החסרות נמצא בין היתר את P, N, ו-O.

החידה הקשה:

למה נשאלה החידה הקלה.

מי שיודע את התשובה לאחת החידות יכול לגלות, או לשתוק ורק להגיד "יודע אני". אין פרסים לפותרים.

לצילום אין שום קשר לפוסט

ובעניין אחר, קצת מתמטיקה, וגם אקטואליה לל"ג בעמר:

משפט גליליאו*: "הוכחה באינקוויזיציה יותר חזקה מהוכחה באינדוקציה"

* זה היה נכון בזמנו, לפני שהמציאו את הכיריים באינדוקציה שמאפשרים להנות משני העולמות

__________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Ben E. King - Stand By Me

בעבור שהלך לעולמו

לפני מספר חדשים רשמתי בפייסבוק סטטוס שנראה כמו

בבית הקפה: "תכירו, זה האקס החדש שלי"

והנה, זמן מה לאחר מכן, שמעתי את הגיבור ב"רוחות רפאים", סיפור של פול אוסטר, מספר על "אשתי לעתיד-לשעבר" (כלומר ארוסתו עד שנעלם מחייה), וחשבתי שזה ממש דומה, וגם חמוד מאד (גם הרעיון וגם המשחק בין צירי השפה והזמן וגם העובדה שהוא עלה כאן וגם כאן).

אחר כך (או שמא קודם לכן) נתקלתי במחזה מוזר של גרסיה לורקה ששמו (של המחזה) "ככלות חמש שנים", ושם מתנהל בין היתר הדיאלוג הבא:

הזקן: (בהתרוממות רוח) וכי באותו רגע ממש, לו הודתה שבגדה בך, שאינה אוהבת אותך, היו הקמטוטים הופכים לורד הענוג ביותר בעולם?

הצעיר: (בהתרוממות רוח) כן.

הזקן: והיית אוהב אותה יותר, דווקא בשל כך?

הצעיר: כן, כן.

והלא אני, שנים קודם לכן, רשמתי את המשפט ""וכשאני בוגדת בך, אתה אוהב יותר יותר?" וחשבתי שהוא ודאי יכול להשתלב בספר. הפעם אם כן, כבר לא השתעשעתי אלא הרגשתי אי נוחות קלה, כאילו מישהו נכנס וקורא בפתקים הסודיים שלי.

ועכשיו השיא, כשקראתי את "המטוטלת של פוקו*" (שתנודתה קצת ארוכה מדי) והגעתי לתיאור הזה:

"וקצות פטמותייך שכבר רפרף עליהן ענוגות המכחול שבידי שפחתך המָלָבַּרִית הטבול באותו צבע השני הצובע את שפתייך בדם, הופך אותן למזמינות כמו פצע!"

והרי אצלי רשום כבר שנים "מביטה במראה ומורחת שפתון אדום סביב הפטמה". בפעם השלישית מישהו מעתיק ממני.

בהתחשב בכך שהמוקדם שבמעתיקים נכתב לפני שמונים שנה, ההסבר היחיד הוא שהפתקים שלי דולפים לתוך מכונת זמן.

לכאורה, מסע אל העתיד מסובך יותר ממסע אל העבר. כך נדמה לנו. והסיבה היא שהעבר כבר היה, וקל יותר לנסוע למקום שהיה, מאשר לכזה שאולי יהיה ואולי לא.

אבל לעולם לא ימציאו מכונת זמן שחוזרת לעבר. עובדה (לא פגשנו אף אחד שקפץ לביקור מהעתיד)  

"לא עובדה" יגיד מי שיגיד. למה אתה חושב שיחזרו דווקא לזמן שלך? זה הרי סוג של אגוצנטריות.

אבל אני מכיר אותם. כשימציאו את מכונת הזמן, הם יסעו לכל מקום. יתחילו בזמנים המעניינים (קולומבוס מגיע לאמריקה, סוקרטס עושה קניות בשוק, עקידת יצחק) אבל מהר מאד, בשם הסקרנות והמדע, לא ישאירו יום אחד בהיסטוריה שלא היו לו אורחים מהעתיד.

מה שמחדד שאלה אחרת – כשחוזרים לעבר, השאלה החשובה היא שאלת המקום. לאן חוזרים? לאותו מקום בדיוק? מהו אותו מקום בדיוק?

המדען הראשון שחזר לעבר, במעבדת אוניברסיטת פנסילבניה שבקומה העשירית בבניין איינשטיין נהרג כאשר נפל מגובה של חמישים מטר על אדמת פנסילבניה הסלעית. (לא ברורה עדיין טכניקת החזרה במקרה שמתים (לא כל שכן במקרה שגם מתפזרים)). ובמקרה שחיים? איך בדיוק מחזירים לכאן ועכשיו מישהו שנמצא ב-1942 ואין לו מכונת זמן בסביבה? האם יש בו יחוד מולקולרי המבדיל אותו משכניו לשנה? ואם לא, אפשר באותה מידה לשאוב כל אחד אחר שנמצא אז, ואין אפילו צורך להגיע לשם תחילה (אני יודע שדרושה מנהרה, עם שני פתחים, וכולם יודעים שדרך הפתח מסתננים לפעמים גם גורמים לא רצויים (כמו מברג שנשכח בתא הטייס של מטוס קרב, ובשעת תמרון חריף, עם ג'י שלילי, הוא מתחיל לרחף בתא ומחולל נזקים)).

ועוד בעניין המקום. השאלה כאמור לאן בדיוק חוזרים? האם הזמן יחסי לכדור הארץ? כלומר, אם ניסוג אלף שנה בזמן מבלי לזוז מהמקום היכן נהיה? באותו מקום במפה? הרי כדור הארץ, יחד עם מערכת השמש כולה, נעים כל הזמן. הנסיעה עלולה להביא אותנו דווקא לליבו של כוכב צדק (צדק פואטי?), או סביר יותר, לאור ריקנותו של היקום – לשום מקום קר ואפל. או שמא, כמו כל המסעות לחלל מאז הנחיתה על הירח (כאשר היעד הוא הירח ביום בו יגיעו אליו ולא המקום בו הוא נמצא כעת), מָחשבים עומדים ומֶחשבים את קץ המסע ומשנים את מקום היעד כדי לפגוש את כדור הארץ בימים ההם בזמן ההוא. אם כן מסע בזמן הוא בהכרח מסע בזמן-מרחב.

ונניח שאכן אנו יודעים לכוון למקום ולזמן הרצוי, נניח לכסאו של לואי השש-עשרה. מה יקרה אם המלך יושב על הכסא ברגע ההופעה? ואם הכסא פנוי, מה עם מולקולות האוויר המרחפות מעליו, וגרגרי האבק והחיידקים?

רק אלוהים יכול. רק אלוהים יכול להתחרות במכונת הזמן כשמדובר בנפלאוּת ובמופרכוֹת.

אבל אם הקטע הזה יופיע פתאום בספר שנכתב ב-1959, זה בכל זאת מוכיח משהו, לא כן?

*היה לי פעם רעיון לכתוב ספר "פסבדו-מדעי-אזוטרי" המסביר בנוסחאות ובחישובים כי החיים הם לא פחות ולא יותר מאשר המימד החמישי. אבל גם את הרעיון לתיאוריה פיקטיבית גנב ממני אומברטו אקו.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

ניצוצות: ברי סחרוב