כל הדברים גדולים כקטנים

אתמול כתבתי כך(בפייסבוק)  -
שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה:
מי הי סבא של יריב?
שאלה ל-20 השאלות של "הארץ":
מי היה אבא של יריב?

והיום המשכתי - 
מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.

הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט - הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים - גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.

וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק -
"רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Carpenters - Yesterday Once More

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

(סימן שהבעיות חלפו)

עד היום לא מצאתי דרך לראות פנימה לתוך ראשו ונפשו של הזולת. רק מבחוץ אני מתבונן ורואה אותו. והנה מה שרואים. שיש מי שדומה למי, למרות שמבפנים הם אולי דבר והיפוכו (ושמא למרות הכל – מראה עיניים הוא חזות הכל. הרי אי אפשר לראות קנקן בפנים). ובכל מקום עיני מדמיינות דמיונות כאלה ומסדרות את העולם מחדש.

למשל שני אלה? האין זה אותו משורר? (ומי מכיר ויודע?)

ובכן, הנה צילום יצוגי של "שרת התרבות" (ולצורך הדיון, הרשו לי להסיר את המרכאות, כלומר - להלן שרת התרבות).

התצלום הזה, המחמיא (או מתחנף), המציג מנהיגות במבט כלפי מעלה, שימש את האמן נימה קטלב בציורו "שמש" המעטר את שער כתב העת "מעיין". הכיתוב "נאמנות באמנות" לא מותיר ספקות לגבי ההקשר והנושא, ושם היצירה הופך ברור – אלוזיה ל"שמש העמים", כמו גם הספק הילת קדושה ספק עיגול שמש אדום סביב ראשה. ושתי התמונות הללו הן אחיות, אם לא תאומות.

אלא שעיני המטעות רואות כאן דבר נוסף. אשה. שפתיה חושניות. עיניה בורקות. שערה הכהה ארוך ופזור. ולראשה כובע אדום.

נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת היום

אשה בכובע אדום, שיער שחור פזור, ושפתיים, יש רק אחת. הנה היא-לא-היא, כי גם שהיא לא היא, אין לטעות בה.

מתחזה במחזה

ואילו המקור - האחת והיחידה, האשה המשוררת המופלאה, יונה וולך. 

הנה, זו מול זו.

זו מעל זו.

כבר היתה לנו (סגנית) שר התרבות שנכנסה להיכלי הנצח רק בזכות (דבריה על) יונה וולך. אז תהיה עוד אחת. מירי רגב – יונה וולך תרדוף אותך ואחריך לכל מקום.

האם היא היא גופה של יונה וולך?

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי

ואחרי הבחירה הכל כך קשה, של שיר אחד שכתבה, הנה לסיום השיר שנכתב עליה

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת הַסְפָרִים

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,

פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ

נִגֶּשֶׁת, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי

בַּיָד, לַדִּירָה שֶׁלָּהּ.

לֹא לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם

מִתַחַת לַשִׂמְלָה

מזיינת אוֹתִי עַל הַשָׁטִיחַ

וְעַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה.

בֵּרַכְתִי שֶׁהֵחִיָּנוּ

אַחַר כָּךְ הִתְחַלְתִּי לְעָשֵׁן

אַחַר כָּךְ הִתְבַּהֵר

זֹאת לֹא יוֹנָה

לֹא יוֹנָה ווֹלָךְ, לֹא

לֹא הִיא

לֹא נוֹרָא

________________________________________________________________________________________________

 הפלייליסט: (ברוח הדברים)

גלי עטרי / כי איתך

"זויה רובינשטיין הייתה ניצולת שואה ודי קמצנית בחייה. כך התברר לאחר מותה, כאשר הסתבר כי אורח חייה איפשר לה (למרות רמת החיים הנמוכה) לחסוך את כל הפיצויים שקבלה מגרמניה במשך כמעט שבעים שנה, ולהגיע לסכום של לא פחות משלושה מליון שקלים. את הסכום הורישה זויה רובינשטיין שהייתה אשה ערירית לקרן לרווחת ניצולי שואה.

אפשר כמובן לברך אותה ואת ניצולי השואה שזכו במענק לא צפוי. ומכל מקום, הרי מדובר בכספה הפרטי. אך בכל זאת, המעשה צורם. צורם מאד.

האם ניצולי השואה הם הסובלים היחידים? האם קשישים אחרים בארצנו זוכים לזקנה מכובדת? למה להמשיך ולהנציח את הפער לטובת ניצולי השואה האשכנזים, שגם כך שפר גורלם וזכו לפיצויים נדיבים? למה להוריש כספים באופן כל כך סקטוריאלי וצר אופקים, שלא לומר עדתי וגזעני? לאן נגיע אם כולם ינהגו כך? ובכלל, מדוע להוריש כספים לזקנים חולים? לציבור שכבר אינו תורם דבר לחברה ואין לו השפעה על עתידה? מדוע לא להפנות את הכספים לטובת הילדים, שהם העתיד והתקווה של כולנו? ההשקעה בהם הרבה יותר חשובה.

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו ניצולי שואה מסכנים. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת.

זויה רובינשטיין רצתה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיחה שהיתה קמצנית לא רק בחייה, אלא גם במותה."

לא, זויה רובינשטיין עדיין לא מתה, אבל את המאמר אני מקדיש ותורם כבר עכשיו*, ללא תמורה, לטלי חרותי-סבור מ"הארץ". אמנם הוא לא מגיע לקרסוליו של הטור שלה אודות תרומתו של אהוד ברק, אבל מי יודע, אולי יום אחד יחסר לה על מה לכתוב. ו"הארץ", שנותר בלי טורו של בני ציפר, לא יכול לוותר על המשבצת הזו, שאין לי דרך להגדיר.

ואני חייב לשאול, האם יתכן שהתנפלו על ציפר רק משום שהוא גבר? 

*יש לי גם אחד על המאדאם שעלתה לגדולה והחליטה להשקיע דווקא בטיפול ותמיכה בזונות, על הפושע מרמלה שחזר בתשובה והחליט לטפח את שכונת ילדותו, ההוא שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים והחליט שרק נכי תאונות זקוקים לעזרה בשיקום, ועל ההוא, שבמיטב כספו התקין מזגן חדש בחדר של הבן, בזמן שיש משפחות עם עשרה ילדים בחדר שיושבים ללא חימום בכלל. 

האגואיסט שתורם רק ליהודים.

מכיוון שהארץ חסום בפני חלק מהקוראים, אני מביא כאן, כשרות מיוחד, את הטור האמור במלואו.

קצת עזרה לבוגרי סיירת מטכ"ל המסכנים

באחרונה התבשרנו על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לתרום יותר מחצי מיליון שקלים בעבור מלגות לבוגרי סיירת מטכ"ל. רבע מיליון שקלים תרם ברק לפני עשרה חודשים, ולא מכבר הוסיף לתרומה עוד 350 אלף שקלים.

יש שיאמרו, כי מדובר בהחלטה ראויה לשבח: קם אדם בבוקר ולא תורם מקופת החברה, אלא מכיסו הפרטי, בעבור מטרה טובה. אלא שבעוד שהעובדה שמדובר בתרומה פרטית אכן ראויה להוקרה — היעד שלה מעורר תהייה. מדוע בחר ראש הממשלה לשעבר לתרום מכספו דווקא לקבוצה חזקה במיוחד בחברה הישראלית? מדוע מלגות לבוגרי סיירת שמתנדבים בקהילה, ולא למשל לבדואי מחורה, בוגר מג"ב, שקצת יותר קשה לו להגיע לאוניברסיטה?

הטענה בעד בוגרי הסיירת אומרת, שאנשים שתרמו ארבע או חמש שנים מחייהם למען כולנו, ואף היו נכונים לחרף את נפשם בעבורנו — ראויים לגמול. זו טענה תקפה לחלוטין. חיילי סיירת מטכ"ל אכן חירפו את נפשם בעבור כולנו, אלא שהם לא היחידים, וכמו תמיד — המשאבים מוגבלים והשמיכה קצרה.

תרומתו של ברק מבטאת תפישה המעדיפה לחזק את הקבוצה הפריבילגית תוך כדי התעלמות מעוררת תמיהה מהצרכים האמיתיים של הכלכלה והחברה בישראל.

והרי ממי שהיה ראש ממשלה ניתן היה לצפות, שיכיר את הצרכים של החברה הישראלית ויידע מי זקוק יותר להזדמנות שמעניקה נדיבותם של פילנטרופים. אבל ברק מעדיף להניח את הכסף שצבר בדין בסל של החזקים. הטענה ש"גם להם מגיע" נכונה, אלא שיש מי שזקוק לזה יותר.

אם השיטה הזאת תתפשט ותיהפך לאופנה, חלילה, בל נתפלא אם טייס לשעבר יחליט לתרום מכספו למלגות בעבור תואר שני לטייסים שהשתחררו, ואם פילנטרופ אחר יודיע שהוא תורם לבוגרי יחידה 8200 — אלה שהשוק חוטף אותם תמורת משכורות עתק עוד לפני שהשלימו תואר ראשון — כי הרי הם שמרו על כולנו, ולמה שלא יקבלו בתמורה מלגה מפנקת כדי להשלים תואר שני במרכז הבינתחומי, או כדי ללמוד בטכניון?

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו גברים לבנים שבאים מבית טוב. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, אולי פחות סקסי, אבל כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת. במדינה שהיתה שוויונית בעבר והיום מככבת במקום גבוה במדדי האי־שוויון — האם מוגזם לצפות מהפילנטרופים לגלות קצת יותר מודעות חברתית?

בחברה שבה יש פערים גדולים בין מי שיש להם הכל ומי שאין להם כמעט דבר — המעשה הנדיב והצודק באמת הוא לחפש את החלשים ביותר ולסייע להם להתקרב לחזקים יותר, שיצליחו גם אם לא יעזרו להם.

החייל הבדואי, האשה החרדית מבני ברק, הבחור בעל המוגבלות מהפריפריה — כולם זקוקים הרבה יותר לעידוד כלכלי כדי להגיע לנקודת ההתחלה של בוגר סיירת מטכ"ל. אהוד ברק רצה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיח שהוא שבוי בעולם צר ואגואיסטי.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

יצחק קלפטר - האהבה שלי היא לא האהבה שלו

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה

בהמשך לפוסט הקודם

אין לי ספק שמידת הצער, בדיעבד, על דברים שבעבר, היא תמיד גדולה על הדברים שלא נעשו (והשאירו אפשרות) מאשר הדברים שכן נעשו (והיו לוודאות). כשמדובר ברגש, הדמיוני מנצח את הממשי (שָאלו את הפחד מפני הלא-נודע. לכו לראות מפלצות בחושך).

ומכיוון שטפשים מועדים יותר להסתבך במעשים בהשוואה לחכמים (שנזהרים לא ליפול לבורות), אין ספק שהחכמים אוגרים להם מנה הולכת ומצטברת של צער (והצער על מה שלא היה הוא כזה שאינו מתפרק. הוא רק הולך ונאסף ואינו מתנקה, כמו שגיאה, כמו נזק גנטי, כספית בגופו של דג, רעל, כמו זמן, כמו סידן על דפנות העורק, שכבת זפת בריאות, כמו האנטרופיה). 

על כן, לעולם יהיה הטיפש שלם ומאושר יותר במותו.

וכבר נאמר שהפיקח יודע להחלץ מצרות שהפחדן לא היה נכנס אליהם. לא החכם.

החכם באמת, רק יחפש עוד בורות ליפול בהם.

זה הבור שלי

________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Beatles - The full on the hill