כל הדברים גדולים כקטנים

רבים עמדו על כך שאלמלא התשתית של קופות החולים ישראל לא היתה יכולה להפוך לאלופת העולם בחיסונים. אבל כמו בכל צבא מאומן, יש חשיבות גדולה להחלטה של האיש שעומד בראשו. ובעניין הזה העובדות ברורות. ישראל מתחסנת בגלל ובזכות החלטה של איש אחד שבלעדיו זה לא היה קורה, - האיש העומד בראש מערכת הבריאות. וכאן נחשפת הבעיה הגדולה של מדינת ישראל. האיש העומד בראש מערכת הבריאות ומשמש כשר הבריאות בפועל, שהוא גם האיש שעומד בפועל בראש משרד האוצר, ממש כמו במשרד לביטחון פנים, וכמו בכל רשויות המדינה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו הוא השליט היחיד והמלך האבסולוטי אשר מציב אנשי קש ("קופים" בפי ארגוני הפשע) בכל המשרות שנהוג לאייש במשטר דמוקרטי. אין רשויות ואין הפרדת רשויות. הוא מאייש את תפקידי השרים, חברי הכנסת, השופטים ועורכי העיתונים באנשים שתפקידם מצטמצם בחבישת כובע, מינוי מקורבים וחתימה על ניירות. בחלק מהתפקידים האיוש כבר נעשה והושלם, ועל החלק הנותר הוא ממשיך לעבוד במרץ. לרשויות המופרדות – המחוקקת, המבצעת, השופטת והמדווחת אין יותר שום משמעות. רק למלך ולאנשי החצר. המעבר מרפובליקה למלכות כמעט הושלם. מלבד כמה מינויים נשאר רק להחליף את השם – מ"מדינת ישראל" ל"מלכות יהודה בראשות בנימין נתניהו".

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Mark Kopfler / Redbud Tree (Priveteering

גרימת מותו של אדם בכוונה תחילה - זאת ההגדרה של רצח (בניגוד למשל ל"הריגה" שהיא גרימת מוות ללא כוונה כזאת). אלא שלמרות הקונוטציה השלילית, יש כל מיני סוגים של רצח (כלומר של גרימת מוות בכוונה) שאנחנו מקבלים, ואף תומכים בהם כרע הכרחי, כאלטרנטיבה לגרוע יותר. כדי לצאת מזה בשלום (או לברוח מההשלכות) פשוט משתמשים בשמות אחרים. כך, במלחמה הורגים את חיילי האויב, ולפעמים גם את אזרחיו, ובכלל בפעולה של הגנה עצמית, אנו קמים להרוג מישהו שבא להרוג אותנו. ובמקרים אחרים, כשנעשה פשע נורא (בעיני מי שקובע) אנחנו מוציאים להורג. כמובן, הגדרת המעשה כרצח היא שאלה מוסרית והתשובה עליה משתנה לפי מקומם של השואל והמשיב. מקרה מובהק הוא מעשה שהחוק (ועל כן מרבית האנשים שומרי החוק) רואה בו רצח ממש, ואילו אחרים (ובכלל זה המומתים) יקראו לו "המתת חסד".
(וכנגד המצמצמים יש גם מרחיבים שמדברים על רצח נפשו של אדם בעוד גופו נותר שלם, או רצח של בעלי חיים, במרחק שהולך וגדל מהמין האנושי).

כל זה בא לומר שבחירה ושימוש במילים מתאימות עוזרים מאד להתמודד עם המעשים.  מעטים בלבד רוצים להודות ברצח, אז לא אומרים את המילה (בדרך כלל זה לא עוזר). ואולי צריך להבין ולקבל שרצח הוא רצח, ופשוט יש מקרים שיש לו הצדקה (כלומר, הוא כפוף לערכים חשובים וגדולים ממנו, וחשובים וגדולים מערך החיים). אגב, ההוא שטבע את הצו הקדמון "לא תרצח" הוסיף מייד באותו מקום שורה ארוכה של מקרים בהם הוא מצווה לרצוח.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להרגיע אתכם כאשר אומר שהפלה היא רצח. אולי רצח רצוי והכרחי, אבל רצח. וכל נסיון לשימוש במונחים ונימוקים אחרים אינו בא אלא לעצום עיניים מול המציאות הזאת.

זה פשוט יחסית – מרגע שהצטרפו ביצית וזרע נקבעו כמעט כל התכונות שהן יחודיות וחד-פעמיות רק לאדם היחיד הזה (או צמד התאומים הזה) שיצמח מתוך אותו התא. והדרך הלאה היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לערעור – כמו גורל. וגם אם נעצור אותו בצעד הראשון, זה לא יבטל את השביל בן אלף המילין שכבר הותווה, ששמו חיי אדם. כפי שלא הלב הדומם אלא המח קובע את רגע המוות, כך נקבע רגע החיים ברגע ההתעברות.

שאלת גופה של אישה ושליטתה עליו במקומה עומדת, אבל בתוך גופה חי אדם אחר. יש מקומות בהם מותר לרצוח אדם שפלש לשטח או לבית שלי. לא כל שכן לגוף שלי. ועדיין זה רצח.

ואף אם מדובר בעוברים שיגדלו לאנשים חולים, מוגבלים ובעלי מום אומללים, אף אחד לא יכחיש שלהרוג אנשים כאלה, בוגרים, פירושו רצח.

אני לא נגד הפלות. רק מבקש להתמודד עם האמת. לפעמים זה עוזר לבהירות המחשבה.
לא נעים להבין ולהודות בזה, אבל האמת היא שהפלה היא רצח.

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

מעשה שהיה, לא כך היה.

(שמעתי שכלל אי אפשר לסמוך על הזכרון. כל פעם שמשהו נשלף מהזכרון נעשה בו שימוש ואחר כך לא בדיוק מחזירים למקום. ואת המעשה הזה אני זוכר לא במעוות אלא בקושי. על כן, לרב המילים בהמשך ניתן להצמיד את התוסף "כנראה". (אולי אוסיף אותו בעצמי)).

בודאות אחרי נס-באדאלונה. כנראה בכתה ח'. כתה ח-2. כנראה נגד ח-1 הבלתי מנוצחת, על שלל כוכביה. כנראה הגמר.

הם כנראה היו יותר טובים, והובילו 1:0. אחר כך עלו ל-2:0. זה המשיך ל-3:0, 4:0 והגיע ל-5:0. זה נראה אבוד (שימו לב – "נראה", לא "כנראה". ועדיין, כמו שנראה מיד – רק "כנראה"). אלי מזרחי כל כך התבייש שיצא מהשער והלך לכיוון הכיתות, מסבך את המצב עוד יותר. בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה אל בין הקורות. זה כנראה היה המצב במחצית. אחר כך סוף סוף שער שלנו - 5:1. ומיד זה ממשיך ל-6:1. המצב כנראה אבוד. אבל אז, בלי אלון ורפי. בלי אהלן וסהלן. רק (בעצם בעיקר) ברוך מימון. התוצאה בסיום 6:6. אז אל תגידו שאם 5:0 במחצית אז המצב אבוד (אבל זאת היתה השנה שבה פֶלֶה כידרר והקפיץ מעל השוער וכנראה עדיין קרו ניסים).