כל הדברים גדולים כקטנים

עקב השמועות שהשמועות על מות ישראבלוג היו מוגזמות ומה שצריך זה קצת דם, חמצן, אולי כליה, הנה אני מנסה להחיות. אולי הנשמה מלאכותית, אבל גם הנשמה כזאת משיבה חיים ורוח.

בינתיים נראה חי ואולי בריא יותר מאי פעם, בלי תקיעות ובלי תקלות.

בינתיים רק ממחזר מפייסבוק (שהשתלט על הבית בהעדרי, אבל מייצר תמורה).

ובכן - פוליטקה עכשיו

______________________________________________________________________________

זה לא אני אמרתי, זה אומר כל אינטלקטואל ערבי (בדרך כלל גולה) במאמר לעיתון חשוב שמתורגם לעברית ומתפרסם בארץ (בתמהיל של תקווה ושמחה לאיד). 
במאמר הוא מסביר מדוע העמים הערבים נמצאים כיום במצב כל כך ירוד ומדוע מרבית מדינות ערב כל כך נחשלות ונכשלות. הוא יצביע על שלוש סיבות עקריות -
1.שחיתות שלטונית
2.השפעת הדת על המדינה
3.מעמד האשה
הוא כמובן יסביר שהדרך היחידה לשיפור המצב הוא שינוי משמעותי בשלושת התחומים. רק שינוי עקבי ומתמיד יוכל לרפא את החברה מתחלואיה.
ולמה כל זה מעניין אותנו?
כי בכל שלושת התחומים - השחיתות, ההשפעת הדת ומעמד האשה אנו רואים שינוי עקבי ומתמיד גם אצלנו במדינה. זה טוב?
הבעייה היא שאצלנו הכל מתקדם בדיוק בכיוון ההפוך. אז למישהו יש ספק לאן אנו הולכים?

ויש כאלה שרואים בזה החזרת עטרה ליושנה. 

עבר מפואר

אני יודע שאילו אני הייתי מנוי לבלוג ופתאום, אחרי למעלה משנה הייתי מקבל הודעה על פוסט חדש הייתי שמח, אפילו קצת נרגש. מי לא ישמח לצעד, ולו קטנטן, נגד כיוון נהר הזמן שסוחף אותנו אל האין הגדול? (בעצם אני מנוי. גם אני אקבל. אחייך, אבל כבר לא אתרגש).

_____________________________________________________________________________________________

כאן היה הפלייליסט.

Surah Al Baqarah

אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט  שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.

מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה  אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.

ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע  את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם -  אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן והשיר האחרון.

לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.

<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה> 

_______________________________________________________________________

הפליילסט:

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

(סימן שהבעיות חלפו)

עד היום לא מצאתי דרך לראות פנימה לתוך ראשו ונפשו של הזולת. רק מבחוץ אני מתבונן ורואה אותו. והנה מה שרואים. שיש מי שדומה למי, למרות שמבפנים הם אולי דבר והיפוכו (ושמא למרות הכל – מראה עיניים הוא חזות הכל. הרי אי אפשר לראות קנקן בפנים). ובכל מקום עיני מדמיינות דמיונות כאלה ומסדרות את העולם מחדש.

למשל שני אלה? האין זה אותו משורר? (ומי מכיר ויודע?)

ובכן, הנה צילום יצוגי של "שרת התרבות" (ולצורך הדיון, הרשו לי להסיר את המרכאות, כלומר - להלן שרת התרבות).

התצלום הזה, המחמיא (או מתחנף), המציג מנהיגות במבט כלפי מעלה, שימש את האמן נימה קטלב בציורו "שמש" המעטר את שער כתב העת "מעיין". הכיתוב "נאמנות באמנות" לא מותיר ספקות לגבי ההקשר והנושא, ושם היצירה הופך ברור – אלוזיה ל"שמש העמים", כמו גם הספק הילת קדושה ספק עיגול שמש אדום סביב ראשה. ושתי התמונות הללו הן אחיות, אם לא תאומות.

אלא שעיני המטעות רואות כאן דבר נוסף. אשה. שפתיה חושניות. עיניה בורקות. שערה הכהה ארוך ופזור. ולראשה כובע אדום.

נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת היום

אשה בכובע אדום, שיער שחור פזור, ושפתיים, יש רק אחת. הנה היא-לא-היא, כי גם שהיא לא היא, אין לטעות בה.

מתחזה במחזה

ואילו המקור - האחת והיחידה, האשה המשוררת המופלאה, יונה וולך. 

הנה, זו מול זו.

זו מעל זו.

כבר היתה לנו (סגנית) שר התרבות שנכנסה להיכלי הנצח רק בזכות (דבריה על) יונה וולך. אז תהיה עוד אחת. מירי רגב – יונה וולך תרדוף אותך ואחריך לכל מקום.

האם היא היא גופה של יונה וולך?

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי

ואחרי הבחירה הכל כך קשה, של שיר אחד שכתבה, הנה לסיום השיר שנכתב עליה

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת הַסְפָרִים

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,

פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ

נִגֶּשֶׁת, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי

בַּיָד, לַדִּירָה שֶׁלָּהּ.

לֹא לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם

מִתַחַת לַשִׂמְלָה

מזיינת אוֹתִי עַל הַשָׁטִיחַ

וְעַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה.

בֵּרַכְתִי שֶׁהֵחִיָּנוּ

אַחַר כָּךְ הִתְחַלְתִּי לְעָשֵׁן

אַחַר כָּךְ הִתְבַּהֵר

זֹאת לֹא יוֹנָה

לֹא יוֹנָה ווֹלָךְ, לֹא

לֹא הִיא

לֹא נוֹרָא

________________________________________________________________________________________________

 הפלייליסט: (ברוח הדברים)

גלי עטרי / כי איתך

כשאני יורד במהירות במדרגות בקפיצות קטנות, אני מרגיש בתוך הלא-כלום שלי איך משהו מיטלטל מתחת לפטמה, כך שאם אני חושב על זה (וחשבתי, כל פעם שירדתי כך במדרגות) אשה מרגישה משהו הרבה יותר משמעותי. וזה כנראה תלוי גם בגודל, כמה שהיא מרגישה. ואם היא ספורטאית זאת כבר ממש בעיה. האמזונות לפני אלפיים שנה אפילו כרתו את השד כדי שלא יפריע להן עם החץ והקשת. כך שאני בהחלט מבין שיש מצבים בהם החזיה היא הכרח.

אבל אני, שונא חזיות אני. מסיבות אחרות משנאתן של נשים (או חלקן – חלק מהנשים, חלק מהשנאות,, אבל שונא). יש להן שימוש מדכא מעניין מאד ופרדוקסלי. החזיה הרי הומצאה כדי להפוך את האשה "ראויה" יותר בעיני הגברים. מטרתה היתה להבליט את החזה, להרים ולשאת אותו בגאווה ולהפוך אותו סמל לנשיות. אלא שבמשך הזמן או המקום התהפך תפקידה. במקום להבליט ולפאר התפקיד והשימוש העיקרי של החזיה בימינו הוא לדכא את הנשיות ולהסתיר את השדיים. ראשית ביצירת מסך עשן חוסם, ובנית כיפת ברזל שמחפה על הפטמה ואוסרת עליה להתבלט ולהתבטא, כאילו היא ילד מופרע שצריך לכלוא במרתף בכל פעם שמגיעים אורחים. אבל עיקר העיקרים, החזיה כולאת ומונעת תנועה, כמו רתמה על סוס היא מונעת את הריקוד החופשי והחי של השדיים. נוצר כאן אבסורד של אביזר נשי מחייב שעיקר פעולתו בכליאה, דכוי ועיוות הגופניות והנשיות. בכך היא דומה לנעלי העקב. אף הן, אביזר נשי מובהק, המאריך ומדגיש את הרגל, אבל  מגביל תנועה, חונק אצבעות, וכופה תנועה לא טבעית. הייתי מסתכן ומהמר כי הסכוי שאשה על עקבים תלבש חזיה הוא גבוה לא פחות מהעקבים. אליהם אפשר לצרף גם את הצפורנים הארוכות. (לכל הפחות ניצלו בנות הדור הנוכחי מעונשו של המחוך).

(ככל שהצלחתי לברר, הצילום מתוך כתבה על מירוץ עקבים במנילה)

חלק הגוף הקרוב ביותר לשדיים מבחינת המעמד והיחס הוא השיער. בעוד שהשיער הארוך, הפזור, הוא סמל לפראות, מיניות וחופש, האיסוף והסידור שלו הוא גם המרסן. האיסוף בגומיה, אך הרבה יותר הצמות, קלועות והדוקות, ממשטרות ומרחיקות (אולי כמו עניבה של גבר?). גם השיער, שלפעמים נקלע אמנם לסיטואציה שמחיבת את אזיקתו, כמו מלאכות בהן הוא מועד להתפס ולהסתבך, או סתם כשהוא מסתיר ומכסה את הפנים, מסומן בקיצוניות כסמל מין, ובני דתות שונות טורחים להסתירו ואף להפטר ממנו, מסיבה זו בלבד. אפשר גם להוסיף שבדיוק כמו החזה, הוא חלק גוף שקיים אצל שני המינים, אך בעוד שאצל גברים תנ"כיים שימש השיער כמקור של כוחות על, אצל האשה הוא נתפש כבעל משמעות מינית פתיינית ויש להסתירו ולהעלימו. אף בחברה שמרנית גלוית שיער, מקובל השיער הארוך כמבדיל מגדרי בין אשה לגבר עד עצם היום הזה.

יש אם כן מרקם חברתי הכופה ומצפה מהאשה ללבוש חזיה, וכאשר הוא נטמע, חריגה ממנו נתפסת כמתגרה ונועזת ומעמידה את ה(לא) לובשת במוקד של לחצים מנוגדים – או שתצייתי ותלבשי, או שתסומני כאובייקט מיני. וצריך להוסיף שאותו דיון בדיוק תקף גם לנושא של עירום וחשיפת הגוף בכלל, והשדיים במקרה זה, כאובייקט מיני, הם ביטוי מטונימי מייצג של הגוף כולו. התואם בין השניים ממשיך ומתקיים גם בנקודה בה תוקפו של הלחץ החברתי עשוי  לפקוע - כאשר האשה מתבגרת. משום שאשה בוגרת, או מבוגרת (וכל אחת תגדיר לעצמה את הנקודה), מחליפה מעמד. הלחץ עליה בשל היותה אובייקט מיני עובר המרה וההאשמה שהיא מתגרה ומגרה בהופעתה מתחלפת בטענה על התיישנות ואי עמידה בנורמות של מושלמות. היא נדרשת להסתיר את עצמה בשל היותה פחות רלוונטית ומושכת, והשדיים, על שום כניעתם לכח המשיכה. והטעם הזה כבר מקומם ומעליב, ובחלק מהמקרים מביא סוף סוף לתוצאה ההפוכה. ההכרה שאין שום תוקף ללחץ, יחד עם הבטחון והכח שמעניקים הגיל והנסיון, מתחדדת עד לנקודה של בעיטה ב"דרישות" ונסיון להתיישר מחדש, והפעם לפי הצורך והתחושה הפנימית, כלומר האמיתית. זה אפשרי כאשר הנזק אינו בלתי הפיך, כלומר כאשר למרות הדכוי והכפיה הרוח נשארה חופשית כרוח.

ואם, כמעט בלי להרגיש, דילגתי מתחום הדעה שלי ונקודת המבט שלי כגבר אל נקודת הראות הנשית והחוויה שלה, אני מקווה שלא נחצה כאן שום קו ושבעצם נשארנו בדיוק באותו התחום ובאותה הדעה.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר - הדודאים

כבר הזכרתי את לא תחמוד, הדיבר הנורא, זה שרואה באשת רעך את רכושו הפרטי, כמו שורו, חמורו והעבד שלו. והמידה הרעה לכאורה, העבירה שעליה מנסים לאסור, היא זו של שליחת יד ועין ברכושו של האחר. כי רכוש הוא רכוש ויש לכבד. ואם אתה מספח לך אשה תחת כנפיך, שים לב שלא תהיה רכושו של אחר. עד כדי כך מוטמעת תפיסת הרכוש, שכל דבר וכל חפץ וכל פיסת אדמה הם בהכרח רכושו של מישהו, ולא – הוא נחשב להפקר (מילה שלילית) ואפשר לקחת, וכל הקודם זוכה מן ההפקר (ואחר כך אפשר רק לקנות או לגזול). עד כדי כך, שאם אשה עומדת ברשות עצמה, ואינה שייכת, ואינה רכושו של אף גבר, הרי היא אשה מופקרת.

אבל, לשם שנוי והקלה, אפשר לפרש לא תחמוד גם בדרך אחרת. לא שליחת ידיים לשאינו שלך, אלא הבנת החמדנות כחזירות. חמדנות כמידה מגונה שגורמת לאדם לקחת ולחטוף ולתפוס הרבה מעבר לצרכיו, אך ורק על פי יכולתו לחטוף. כמו הסועדים המעמיסים במזנון ערמה הולכת ומתגבהת של סלטים לא ברורים שיסיימו את דרכם בפח הזבל. כמו הטייקון הקונה חברה אחר חברה, רק כדי להגדיל את הונו כדי שיוכל לקנות עוד חברה. וגם כמו זוג המוליד צאצאים בלי גבול, שמונה ועשרה ויותר, רק משום שהרחם יכול. לא תחמוד, במקרה הזה, מצווה לעצור. מנסה לשים גבול מרצון, במקום הגבול הרחוק מדי של היכולת. כי, זאת יש לזכור, לכל דבר יש מחיר, גם אם נראה שהוא בא בחינם. והמצווה מנסה, לרגע, לכוון את המבט למקום מעט יותר גבוה, ולהרפות.

ואפשר עוד למתוח גבולות אי החמדנות. כי גם מה שלקחת וצברת ושמרת (כן, כל מה שלא תיקח עמך לקבר, למרות כל הנסיונות) אתה שומר ומסתיר ומונע את השימוש מאחרים, רק כי הוא שלך. החמדנות היא צעקת "שלי, שלי". ו"לא תחמוד" אומר שמה ששלך לא יתבזבז, גם אם יעמוד לרשותו של האחר. המעיין שלך, אבל יש בו מים גם לאחר. וההר שלך, יכול לטפס עליו גם האחר. המליונר הרוכש (בכל אמצעי אפשרי) יצירת אמנות נדירה ומציג אותה לראבו במרתפו המהודר, שומר את המראה לעצמו בלבד, הוא שיא החמדנות. והאשה המתלבשת בצניעות ומסתירה את גופה שלה, גם היא עוברת על לא תחמוד ושומרת לעצמה (או לבעלה בלבד) את המראה שרבים יכולים להנות ממנו מבלי שיתמעט. ומעל כולם, אותו בעל השומר מכל משמר על אשתו, רכושו, מפני אחרים, הוא הגדול בחמדנים. ולאן מידה מגונה זו מביאה יעידו האלמנות ההודיות , כמו גם כל הנשים שנרצחו בידי מי שאינו מוכן לוותר ולאבד את שליטתו בהן, והן רבות מאד. הנוסח הנכון בדיבר העשירי צריך אם כן להיות "לא תחמוד את אשתך".

 


תארו לכם שביקור בסנטוריני היה נראה כך

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

רבקה זוהר - זמר שלוש התשובות