אחרית דבר: כלומר, לפני שניגשים לדבר, המשך לפוסטים קודמים. הפעם, מדובר בשנויים ותוספות משמעותיים, לכן הכנסתי אותם לגוף הפוסט, כלומר ערכתי וכתבתי מחדש, ואני מנצל את המקום כאן כדי להזמין אתכם לשוב ולקרוא את עוד משל על מעיין ואת החטא הקדמון
אני אוהב להיות בבית. עם התה והלימון, והגשם שנשאר מחוץ לחלון, והשמיכה בסלון, וכל דבר ככה שנמצא במקום. מגירה מלאה תחתונים וכל המכנסיים תלויים בארון. ארוחת ערב, חביתה וסלט, וילדים שמשכיבים לישון. וסיפור לפני השינה - היה היה פעם חוקר ארצות, שיצא בסירה במעלה הנהר הגדול שבערבות הצפון. עם ערב נטה את אוהלו על שפת האגם והדליק מדורה קטנה שתחמם ותאיר את הלילה. אחר כך, עת שכב על גבו והקשיב ליללות הזאבים, הביט בשמיים הבהירים, ושם כוכבים רבים יותר משראה אי פעם. ככה גם אני רוצה.
העיניים נעצמות אט בחלום. כל עולמי צרור באוהל קטן. המדורה מחממת, נושאת אותי לשמיים, גבוה מעל לאגם, וחזרה איטית אל החוף. בוקר. הכל נארז ואני שוב בסירה. מחליקים בנחת על המים השקטים. עצים בשלכת אדומה מנופפים לשלום על הגדות. מרחוק מציצה פסגה מושלגות. שועל מביט מבין השיחים. האוויר צלול. קריר. גשם מטפטף ויורד הערב. מחפש מקום יבש להקים בו אוהל. חולף ליד בקתה קטנה. מהחלון בוקע ריקוד אור אדמדם. חמים ומוסק. מעורר* מחשבות על בית רחוק. קופא במקום. מביט בחלון. חושב על בית. שם אני רוצה להיות.
עוצם עיניים וחולם על בית חם. להבה יציבה בתנור. השטיחים משתיקים את קול הצעדים. מוזיקה בוקעת - אני מזהה את החמישיה לקלרניט של מוצארט. כוס טאקילה שהתרוקנה מונחת לרגלי המדרגות. בקומה העליונה מיטה חמה. שמיכת פוך. תחת השמיכה – אשה. בתוכה – אהבה. ממול, הטלוויזיה השטוחה. שבת בבוקר. שידור מחזורי. שמורות הטבע שבעולם. מעוף ציפור – גאיות מיוערים, נהר מתפתל, קשתות של גשר רומי עתיק. שדות פורחים, כפר קטן שמתחיל ונגמר בשום מקום, ארוג בין פלגי מים. סוסים באחו. מעורר מחשבה על מסעות. שם אני רוצה להיות.
מתבונן מקרוב – זה לא מסך הטלוויזיה. אני מביט בחלון. בחוץ מקדש נטוש, שהתכסה כולו שרכים. צרחות קופים מקפצות בצמרות העצים. אני עומד, מציץ בחלון. בפנים, על רצפת העץ, ילדים בונים ארמון מלגו. החתול ישן. אני מתבונן היטב, ממשש את פני – לא בחלון אני מביט. זאת המראה.
הפתרון היחיד הוא מחצית הזמן להיות כאן ולחלום רחוק. ומחצית אחרת, להיות שם ולחלום על בית.
או להיפך.
צילום (לא שלי) מתוך חלום אמיתי (שלי)
*חבל שאי אפשר לומר "מגעגע מחשבות", אבל זה שמור רק לברווזים בחורף.
הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.
הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות, ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).
אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.
הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה, המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.
לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.
התמונה היפה הזכירה לי פוסט ישן ומקסים של בלוגר שהופיע כאן מן השמיים ושב ונעלם כמו הנסיך הקטן (אני חושב שללא קשר לשב"כ) ולמרות הביקור הקצר השאיר טעם שלא יחלוף. הוותיקים פה ודאי זוכרים אותו, ואולי גם את הפוסט ההוא.
ככל שדורה אהבה את הגברים שנאו אותה הנשים. שנאו אותה הזונות-לשעבר, כי למרות שכבר לא עבדו, הרגישו כי היא פוגעת בפרנסתן. שנאו אותה הנשים שהיה להן גבר כי הצליחה להוציא אותו מחזקתן, אמנם לרגע, ואחר כך, ידעו שהתנחלה בדמיונם, ומשם אי אפשר היה לעקרה, ושנאו אותה הנשים שהיה להן גבר, פן תצליח להוציא אותו מחזקתן ולהתנחל בחלומו, ושנאו אותה משום שכבר עתה, יחד עם שנאתן כבר התנחלה שם, ממתינה. שנאו אותה אלה שלא היה להן עדיין גבר, כי היטתה אותו ממסלולו והאריכה את דרכו, ואלה שכבר אין להן גבר כי תלו בה את אשמתן. שנאו אותה הנשים החסודות, כי גילתה את ערוותן, כי במעשיה היה מטעמו של פרי עץ-הדעת, פוקח-עיניים, אף שהפרי שלה לא הביא אותם לידי בושה. והנשים שונאות הגברים שנאו אותה על שבחרה בצד שלהם, בוגדת.
כוחה של השנאה גדול מזה של האהבה, והגברים, אלה שזכו באהבתה לרגע ואלה שרק קיוו, חזרו לתלם וחברו למחנה, אוחזים לפיד וקלשון. עכשיו כבר ידעו כולם כי היא מכשפה וחייבת שריפה. היה ברור לכל כי אהבתה, ללא גבול וללא תנאי, אין לה מקום בעולם הזה. העובדים והעובדות הסוציאלים העידו כי התנהגותה המעוותת מקורה כנראה במשפחתה המעורערת, אף כי איש לא ידע מהיכן באה. השוטרים עצרו אותה והשאירו אותה כל הלילה במעצר, ואחריו עוד לילה, והרופא הפסיכיאטר העיד כי אין ספק שאינה אחראית למעשיה וכי היא מסוכנת מאד, וקודם כל לעצמה. בנסיבות אלה, ציווה השופט לשחרר אותה מהכלא ותחת זאת לכלוא אותה במחלקה הסגורה.
בכל המקומות, בבית המעצר, ובבית המשפט, ובמחלקה הסגורה, המשיכה דורה לאהוב את כולם, אלא שלא התאפשר לה לעשות דבר כשידיה אזוקות, או נתונות בכותונת הכפייה. אם הרשו לה, או התרשלו בשמירה עליה, היתה אוהבת בידה את המאושפזים במחלקה. את הפיג'מה התכולה היה קל במיוחד להפשיל. בניגוד לגברים שתעו ברחובות, חבריה החדשים אהבו אותה גם הם ללא תנאי, גם לפני וגם אחרי. הם ידעו שהיא קדושה ועל כן ראו אותה יותר מפעם אחת.
מכיוון ששום פתרון לא החזיק מעמד, עברה בסופו של דבר למחלקה נפרדת, בחדר נפרד ומבודד, שרצפתו וקירותיו כולם רכים כמיטות עטויות סדינים ורודים. שם, בחדר המיטות, היתה מוגנת לחלוטין ולא יכלה עוד להזיק לעצמה ולאחרים. שם לא פגשה עוד איש ולא אהבה עוד. רק האח שטיפל בה המשיך לבוא בכל יום. הוא אהב לזיין אותה. היא לא רצתה, כי "אותה" היה שונה מאד מ"איתה". אבל כאן, עכשיו, לא היתה לה אפשרות לסרב. כעת חזרה להיות בן-תמותה. מיתות רבות ידעה בחדר ההוא.
האזהרה היחידה שאני יכול להוסיף כאן היא תחשבו טוב טוב על מה שאתם עושים
ואילו דורה הקדושה, שאהבה את הגברים, ליטפה אותם באצבעותיה ותוך זמן קצר היה האיבר בשליטתה, מלא, תפוח ופועם. כעת, מתוך חיבה והתפעלות היתה מחליקה עליו בידה. היא הסתכלה בפניו של הגבר שלידה, שהשתנו במהירות, בעיניו שנעצמו ובפיהו שנפער ועקבה אחר נשימתו. היא ראתה בבהירות ובקלות את התהומות החשוכות, את הבדידות והפחד, התשוקה והצער. לפעמים עצמה היא את עיניה והתמכרה לתנועה הקצבית ולמה שחשו אצבעותיה. בדרך כלל אהבה להסתכל. בו. בזין. שימח אותה לדעת שהם שונים זה מזה לא פחות מהגברים שנשאו אותם. במראה, בגודל, בצבע העור, במרקם, בצורה, באופן בו התעקל, במבנה הראש, במידת הקשיות, באופן בו השתנה לנגד עיניה. באותם רגעים היה הגבר נעלם מתודעתה והיא מצאה את עצמה בחברת יצור חי, עצמאי, גמיש, רגיש, שהגיב לכל תנועה שלה, שדיבר אליה וביקש. כשהרגישה שהוא עומד להתפרץ הדקה את אחיזתה, מניחה לו לפעום ולפלוט, פעם אחר פעם. אחר כך הביטה בפניו של הגבר, אל האור שנדלק שם לרגע, חייכה, ונעלמה מן המקום. הגבר, ההמום והמרוגש נשאר מרותק למקומו, לא מסוגל להגיב, והביט בה מתרחקת, חסר אונים.
אף אחד לא שכח את המפגש עם דורה הקדושה. בלילות שכבו במיטתם ואוננו בעוד הם מדמיינים אותה לידם. באורח פלא, אף פעם, אף אחד לא זכה לפגוש את דורה פעמיים. כל כמה שחיפש אותה ושאל עליה, לא מצא אותה שוב. מי שחשב שמצא, אם התמזל מזלו הרע, פגש רק את אורנה אחותה. אבל הוא לא הבחין בכך, שכן היה שקוע בעצמו ולכל היותר בכף ידה. דורה הקדושה היתה מלאך. לא ברור מי שלח אותה אבל היא היתה כאן, חילקה את חסדיה לכולם ותמיד היו עוד.
אורנה, אחותה התאומה של דורה, תמונת המראה שלה, חיה במקום אחר. תאומי מראה הם תופעה מעניינת. תאומים רגילים זהים בכל. אם לאחד גבה ימנית גבוהה, כך אצל השני, ואם לשנייה כתם אדום על הלחי, לאחותה יש את אותו הכתם, בדיוק באותו המקום. אבל תאומי מראה הם אותו הדבר, רק להיפך, ואם הגומה של האחת הוא בלחי השמאלית, תהיה הגומה של אחותה על הלחי הימנית. הנה כך, ממש כאחותה, מצאה גם אורנה את עצמה בכל הזדמנות אוחזת באיבר מינו של גבר שפגשה כמה דקות קודם לכן. אבל אורנה שנאה גברים. את כולם, וכל פעם כזאת היתה הזדמנות לנקמה. היא חשבה שלגבר אין תקנה כל עוד הוא מחובר לאיבר מינו. מסיבות שהיא עצמה לא הבינה, לא ניצלה את ההזדמנות אלא קמה פתאום ועזבה מותירה אותו עלוב ומתוסכל, תאוותו בידו.
כדאי לקרוא את הפרק הראשון תחילה. בסוף הפרק יש אזהרה מפני האופי המיני של חלק מהטקסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
