בצבא האדום של
סטאלין הייתה משמעת. החיילים הפשוטים צייתו לסמל. הסמלים צייתו לקפיטן והקפיטנים
לקולונל. ומעל כולם, זה שקבע את המילה הראשונה ובעיקר את המילה האחרונה עמד
הפוליטרוק. הפוליטרוק לא היה איש צבא או לוחם מנוסה. הוא לא הבין שום דבר בלחימה.
אבל הוא היה נציג השליט והמפלגה, "בא-כוחו" פשוטו כמשמעו, וזה היה
העיקר. כך דואגים שהצבא יהיה לא רק ממושמע אלא גם נאמן.
עד לאחרונה הדבר הקרוב היותר לפוליטרוק בצה"ל היה מערך הרבנות ומשגיחי הכשרות
לסוגיה (ממזון, דרך לבוש, ממילוי טפסים ועד לשימוש במכשיר חשמלי). הרבנות הייתה
כפופה ישירות לאל ולמפלגתו והקולונלים והקפיטנים בצה"ל צייתו לכל גחמותיה.
אבל עברנו את השלב הזה והתקדמנו הלאה.
השלב הבא היה למנות ליחידה צבאית פוליטרוק ישיר מטעם השליט. נציג אישי של נתניהו
שיושב ביחידה צבאית, למרות שאין לו שום מומחיות או הכשרה בתחום פעילותה, ולפקח
ולקבוע כיצד תתנהל היחידה למרות שאין לו שום מעמד רשמי בהירארכיה. לא ברור בכמה
יחידות בצבא מתנהל הסידור החדש הזה. אין לי מידע אלא מה שגלוי בתקשורת. על כן אני
מכיר בינתיים רק מקרה אחד, ביחידה צבאית אחת, שעוסקת בנושא שבעיני נתניהו הוא הכי
חשוב והכי רגיש – התקשורת. ליחידה קוראים גלי צה"ל. לפוליטרוק של נתניהו
קוראים ברדוגו.
כמה ברדוגו נוספים הציב נתניהו ביחידות אחרות בצה"ל? אין לי מושג. אבל בימים
אלה ממש, כאשר נתניהו ועושי דברו עסוקים רק במלחמה בהפגנות, נשלחו לראשונה כוחות
צבא סדיר להגביל מחאה של אזרחים ברחובות הערים בישראל (ולא, למי שלא מתמצא, לא
מדובר במהומות, מעשי ביזה, הצתת מכונית והקמת בריקדות בצירי התנועה (למרות שחשוב
לזכור שגם במקרים כאלה, בשום דמוקרטיה מתוקנת לא שולחים יחידות צבא סדירות נגד
אזרחי המדינה (אפילו לא אצלנו))).
פה אחד
כמו שאמרו לפני – עוצר, מחסומים ויחידות צבא שנשלחות למשימות שיטור כנגד אוכלוסייה
אזרחים – כך נראה הכיבוש בשטחים. מה השלב הבא? הצנחנים ידועים מאז ומעולם בתור
"השוטר הטוב". אחר כך יש את גולני וגבעתי, ואחריהם יחידות כפיר
ונצח-יהודה.
ומי יודע, אולי ברגעים אלה שוקד נתניהו על הקמת יחידת עילית חדשה, שתקרא בשם
שמתחיל ב"משמר ה...", והיא תסור ישירות למרותו, אפילו בלי פוליטרוק.
בראשית ימי המחשוב, התחיל לשגשג המושג WYSIWYG, שהיום הוא כל כך מובן
מאליו שלא היו קוראים לו בשם. ראשי התיבות של What You See
Is What You Get כיוונו לשיטה לעיצוב והכנה של מסמך לדפוס.
כי בניגוד למה שהיה נהוג עד אז – שכדי לעצב מסמך כזה משתמשים בשפת מחשב מיוחדת אשר שותלת בתוך הטקסט הרגיל (כלומר באותו
רצף סימנים, אותיות וספרות, שזורם מהמקלדת) כל מיני רמזים והנחיות כמו סוג
הפונטים, גודלם, מעבר עמוד, כתב אלכסוני וכל יתר הדברים שאתם מכירים. בעבודה כזאת
היה סוג של דחיית סיפוקים, כי רק לאחר סיום ההכנות אפשר היה להוציא הדפסה ולראות
מה יצא (שכמובן אינו דומה כלל לאותו קובץ טקסט עם סימנים שתולים). בסביבת WYSIWYG , שבאה לעולם עם המצאת המסך הגרפי, התוצאה
הסופית נראית מיד, בדיוק כמו שאתם מכירים מתכנת הוורד. מסתבר שהקדמה מזוהה במידה
רבה עם סילוקה של דחיית הסיפוקים. קידמה היא "סיפוק עכשיו". ומכונה
מבטיחת סיפוקים לעולם מנצחת.
התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות
הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון.
אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את
התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים
המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו
והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.
ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע
הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל
או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי
הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש
לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר
רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו
מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.
ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה
(קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של
שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין
חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף
המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של
הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה
שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).
שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה
נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר
שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף
בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף.
חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן
מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.
מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד"
(ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים
היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת
פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות
להשאר בסביבה).
למשל מיכאל שלי כאב-טיפוס לסיפורי נשים
סובלות-בשקט, לכאורה בלי סיבה, מגִיפות את עצמן אך לא מוצאות דבר בחושך, אמהות
אמנם - אך אין בחייהן דבר בעל משמעות (למעט חוסר המשמעות עצמה), ובעל שלא משער דבר
מכל אלה (ומכל מקום אף אינו מסוגל להבין).
טרוף ללא מוצא נחבט אל הקירות כמו ציפור
שנקלעה בטעות לחדר, ואין להן בכל העולם מישהו שמבין או שאפשר לדבר איתו. הקריאה
בהן היא סימטא מדכדכת ומשעממת, שבדרך כלל, בדרך כלל לא מחכה שום דבר בסופה.
עקרות
קיומית.
בנסיבות אלה, אין ספק שאנה קרנינה זכתה והספיקה לתפוס פיסת חיים, ומה
שבאמת דרוש הוא מן טרנטינו שיכניס תפנית בעלילה. נדמה לי שזה קורה יותר בסרטים (אולי
משום שקראתי מעט מדי).
ובחיים, היכן שאף אחד לא כותב, אין לי שמץ של מושג (למעט
לפעמים בכותרת בעיתון).
מסתבר, שכל בנות המשפחות המאושרות
מסתירות איזה אומללות, ואילו בנות המשפחות האומללות יודעות להעריך מהו אושר כאשר
הוא מופיע.
בדרך כלל איני מתלהב משרביטים (זה סוג
של שיעורי בית, לא כן?) אבל לאחר שהתלוננתי
שאין לי יותר מה להגיד, איך אוכל להתלונן על משימות? הפעם הטילה עלי עדה*,
והמשימה, עשרה ספרים שהשפיעו (במישרין), והמלאכה רבה, אז נתחיל.
הערה מקדימה. נדמה לי שהזיכרון שלי סבל
מהכחדה גדולה. מכל מקום חלקו נראה כמו לאחר טורנדו או צונאמי, כלומר אי אפשר למצוא
מה שמחפשים. אני משוכנע שהיו הרבה ספרים שהשפיעו, ועוד איך, אבל משום מה, הם לא
התייצבו לקריאה. הרי רשימה כזאת, של ספרים חשובים, היא כמו פגישת מחזור (אבל
בניצב, כלומר במקום כל האנשים שהיו באותו הזמן, מקבצים את כל הזמנים שהיו באותו
איש) ותמיד יש כאלה שאף אחד לא מצליח לאתר ולהזמין. ועם ההסתייגות הזאת אני עובר
מיד (כמו ראש-עיר נדיב שמוזמן לנאום בטקס חגיגי כלשהו, לפני תחילת הקטע האמנותי,
והוא מוותר על ההזדמנות להכביר מילים ומייד אומר "בהצלחה"
ו"קדימה"), אם כן, קדימה לחלק האמנותי.
1."קרחונים באופק" / גהרט
אייק
לא גדלתי בבית "ספרותי". על
המדפים נחו ספרים בשפות (מ)שונות (אידיש, רוסית (כולל, אכן, חוברות וספרי ילדים
שאבי היה מספר לי בעברית, והציורים ברוסית נשארו זכורים לטוב)), ספרי עדויות מן
השואה, כמה ספרי קודש, ובהדרגה אנציקלופדיות שהוצעו לקהל הרחב. על כן, למעט המבחר
בספריה הציבורית, ההיצע בבית היה קטן וממוקד, והתוצאה היא שהספר שקראתי פעמים רבות
מכל ספר אחר, בפער גדול, הוא "קרחונים באופק". לבטח, איש מהקוראים לא
שמע על הספר. אלמלא היה ברשותי עד היום (או אפשרויות החיפוש בחנויות המקוונות) אין
סכוי שהייתי יודע את שם המחבר. הספר הוא אחד משישיה (קל לזהות אותו מרחוק, המרוט
והמהוה בין הספרים הזהים, בצבעי כתום-בורדו) בספרית "מפרש", סדרה לנוער
שמעולם לא הפליגה, מבית "מסדה", שהוצעה ליחידי הסגולה, מנויי
האנציקלופדיה המופלאה "תרבות" (שמייד ידובר בה, ואלמלא המבוא הקצר לעיל,
הייתה מתייצבת בראש הרשימה הכרונולוגית).
"קרחונים באופק" מתאר את
מסעה של ה"אינווסטיגטור" (שרק
היום, בהזכרות מאוחרת, ובידיעת אנגלית מספקת, אני לומד לבטא את שמה), בפיקודו של
רב החובל מק-קלור בניסיון לגלות את הנתיב הצפוני-מערבי, הוא הנתיב הימי העובר
צפונית לקנדה ומחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בהיותו קפוא רב ימות
השנה אין לו ערך מעשי, מה גם שחמישים שנה מאוחר יותר נחפרה תעלת פנמה ויצרה מעבר
קצר ונח בהרבה בין שני האוקיינוסים, אולם מה שעוין וקשה לספנים, הוא נפלא
להרפתקאות ולמסעות ספרותיים, כך שבדפי הספר הזה הפלגתי לצפונה של צפון אמריקה,
התוודעתי והפכתי בן בית בנהרות ובאיים שאיש לא שמע שמם, התחברתי לאנשים ולבעלי
החיים בערבות הקרח, למאבק ולהישרדות, להרמת המפרש וההפלגה. כל הגיבורים, הנבלים
והאמיצים, היו לחברי הטובים (ובמובן מסוים, עד שיוכח אחרת, לחברי הפרטיים. שכן
ספרי הרפתקאות, נדודים ומסעות לא חסרים, ובפרט בערבות הקפואות של צפון אמריקה,
ורבים רבים התחברו לאותם זמנים ומרחבים בדפי ספרים אחרים, במיוחד אצל ג'ק לונדון.
אני, החריג, הכרתי את אותה הוויה בעולם דרך אותו כומר, גהרט אייק, שאינני מוצא
עליו דבר (וצפו לאחרית דבר בפרק הבא)). ועוד דבר חשוב, ששמור רק לקורא הילד –
החלום. כי בכל פעם שקראתי את "קרחונים באופק", חלומי היה, כשאגדל, לעשות
את הסרט. לא יצא.
כתום ובורדו
2. אנציקלופדיה תרבות
הפעם אני לא לבד. אפילו הדור שלי לא לבד. אמנם 16 כרכים ולא ספר יחיד,
וכלל לא ספרות אלא אנציקלופדיה מצוירת. אבל בזכות הציורים נזרע קסם בין הדפים
שבמידה ובתקופה מסוימת לימדו אותי כל מה שאני יודע. אנציקלופדיה תרבות שרטטה ובנתה
עבורי את העולם בו אנו חיים, ועבורי, במיוחד את עולם בעלי החיים. העולם, שמרכזו
(כך גיליתי באיחור רב מאד) באיטליה, צבעוני ויפה, מלא ערים והרים,
יבשות ונהרות, מנהיגים ומדענים. הכל הודות לתרבות.
התמונה המוכרת כל כך, אבל בשפת המקור.
והחידה - מה נראה כאן מוזר? ומה הכרתם במקום? (התשובה בהמשך)
כתבתי
פעם על הקסם האנגלי שאני שבוי בו. אין ספק שחלק חשוב באותה הקסמות מקורו בספרי
החמישייה. הנוף האנגלי הכפרי, השדות והמפרצונים, ומעל לכל המסתורין מעשה ידי אדם
המשתלב כל כך בטבעיות בארץ הערפילים – המנהרות והמחילות, המגדלור הנידח, המכרות
הנטושים, מקום כל כך טבעי לשלב בו הרפתקאות ומשחקי ילדים, ובעיקר ילדה מסופרת קצר
ולובשת מכנסיים. את כל כתבי החמישיה קראתי באדיקות. עותק אחד היה בביתנו –
"החמישיה במחנה קיץ", אך יש משהו מרתק בשם "קירין" שנחרת
בזכרוני. על כן, זאת הכותרת שאני בוחר.
ומעניין מה היה קורה אילו נתקלתי בחמישיה בסדרת הטלוויזיה ולא בין דפי הספר
4. הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אקזופרי
בנעורי, כשנתקלתי בספר לראשונה, הוא ענה
כהד לכל הנימים הסנטימנטלים שנחבאו בנפשי. אהבה ועצב גדול ודמעה וגעגועים ותקווה
והחמצה, כולם נזרעו וניטעו עם דפי הספר הזה והפכו חלק ממנו. החיבור אליו כל כך
מדויק שאף פעם לא אקבל תיקונים ושינויים בנוסח "תרגום חדש". תמיד ישארו
הנחשים הבריחים ואין בלתם.
שטר של 50
5. זורבה היווני / ניקוס קזאנצאקיס
בעת שקראתי (כבר לא זוכר מתי. מזמן) את
הספר (ואולי עד היום), לא היה כזורבה סמל לחיים – נושם, בועט, צוחק, טורף, רוקד,
חי בפראות, בחוסר אחריות וללא מעצור. מצביע על משהו שכל אחד היה רוצה להיות (כל גבר, לכל הפחות). ציטוט שנשאר אצלי מאותה
קריאה עתיקה – "אתה יכול לדפוק על דלתו של חרש לנצח".
בקרב על הנצח - הסרט ניצח את הספר (בזכות המוסיקה)
6. טאנטרה – ההבנה העילאית / בהאוואן
שרי ראג'ניש
ראג'ניש, בתקופה בה טרם הפך
ל"אושו" הציג בפני הוויה אחרת, רגועה, לא ממהרת, לא מאמצת, לא מנסה
להשיג, לא מכוונת מטרה – אנטיתזה למרוץ העכברים המטורף המתחולל סביבנו. הוא נפל
עלי כאילו נכתב עבורי, או מתוכי, ולא היה צריך לשכנע אותי בשום דבר (בדומה מעט למה
שקרה בתקופה בה למדתי מדעי המחשב, כאשר כל רעיון ושיטה שנלמדו נראו כל כך הגיוניים
ומתבקשים שלא נדרש שום מאמץ כדי ללמוד או לזכור אותם. הם היו שם תמיד והלימוד רק
חשף אותם).
(הספר הושאל לאחת, שרה, ויחד אתה לא
נראה מאז. אצלי נשאר, לעומתו, "לב המאפלייה").
במעבר רציף (משהו דומה למעבר בין Oldfriend ו-Bookends באלבום של סיימון
וגרפונקל) אני נשאר בהודו ועובר לספרו הנפלא של קרליבך - "הודו – יומן
דרכים" (שכבר ציטטתי
מתוכו בעבר). האהבה, ההבנה והקבלה של קרליבך החכם לרוחה של הודו מפתיע היום,
חמישים שנה אחרי. יחד עם כשרון הכתיבה, הספר הזה הוא אכן מסע להודו. במובן מסויים
(ככל שספרים משקרים וגורמים לנו לראות בהם תחליף מציאות) עם הספר הזה (או דרכו), כבר הייתי
בהודו. אולי עוד אהיה בדרך אחרת.
8. חפץ /חנוך לוין
בתקופה המאושרת בחיי גיליתי בספריית
הטכניון את אגף הספרות הכללית ושם שאלתי את "חפץ". פרט לשירים אלה
ואחרים ששמעתי ברדיו, שחלקם ידעתי וחלקם לא ידעתי מי חיבר, היתה זו הפגישה הראשונה
שלי עם חנוך לוין. במידה רבה, גם המפגש המהפנט הראשון עם עולם התיאטרון. גאונותו
של האיש הכתה בי מיד (וכמעט לא משנה, ואין משמעות לשאלה האם חזר על עצמו במחזות
אחרים). הוא נכנס לקצווי מוחם, נפשם וקרביהם של הקטנים, עלובי החיים, וכתב משם.
הוא מגלה יושר ופיכחון אינסופיים, ומתוך חמלה אמיתית והשתתפות בצער העולם, אינו
מוותר לאמת ולא משנה איך היא נראית. בפשטות מדהימה הוא מצליח לחולל ניסים ונפלאות.
אני הצלחתי, עם התלהבותי מחפץ, לסחוף את מי שהיה בסביבתי, ובכל הזדמנות פתחנו את
הספרון הדקיק וקראנו מתוכו בקול.
"מה לך חפץ אומלל?" בראוו.
(ועוד מעברון, בסגריים, אל עוד גאון
אבסולוטי הכותב (למזלנו הטוב) בעברית (אם כי, בסגנון פרטי והזוי מאד) – עגנון.
הסופר שלמדתי להעריץ רק בשנים האחרונות נחשף אלי פעם אחר פעם בסיפור "פנים
אחרות", הקצר והאינסופי, והוא מתגנב
לרשימה בלי מספר, בנוסח "אני רק שאלה".)
9. "קפקא על החוף" / הרוקי
מוראקאמי
כתבתי על הספר בזמן
אמת. לכן, אציין רק עוד כמה עובדות
מעניינות (אפשר היה לקרוא להן טריוויה אילו הייתי מספיק חשוב).
בסעיף 6 לעיל השתמשתי בדמוי מתחום
אלבומי המוסיקה. לא זכרתי, אך מסתבר שהפעם הקודמת בה עשיתי כך היתה כשכתבתי אז, על
קפקא שעל החוף.
הקריאה שייכת לתקופה אחרת. כשקראתי את
הספר, באביב 2009, היה לאחד האחרונים לפני שפניתי ללימודי הספרות, וברצוני או שלא ברצוני, בשליטתי או שלא
בשליטתי, התחלתי קורא קצת אחרת. (מאז הספקתי גם לקרוא את קפקא המקורי).
10. "מלחמה ושלום" / טולסטוי
"מלחמה ושלום" הוא מושג. הספר
עב-הכרס-עד-מאד היה תמיד מאיים ומרתיע, דורש מאמץ והתמדה ודבקות במטרה, והזדמנות
קריאה. ("שוגון" למשל, שפרח בסוף שנות השבעים (וזכור לי שמי שהשוותה אותו
ל"מלחמה ושלום" טענה לזכותו, שלהפתעתה השמות היפנים היו ברורים ומובהקים
וכי הצליחה לזכור לכל אורך הספר מי הוא מי (בניגוד לגיבורי "מלחמה
ושלום")) הכיל שני כרכים עבים ומרתיעים. עשרים שנה כמעט נדרשו לו עד שיצאתי
למילואים, לחודש שלם של שמירות משעממות. הכרכים נבלעו בקלות, והחודש המשעמם הפך
למעניין מאד (רמז חלקי, נוב' 95).
"מלחמה ושלום", מכל מקום, חיכה תמיד להזדמנות ששמה "הפנסיה".
הזמן המושלם, הפנוי, האינסופי-לזמן-מה, שסוף סוף יאפשר משימה כבירה כמו כתיבתו או
קריאתו של "מלחמה ושלום". זמן הפנסיה הגיע, שינה פניו, ואת הספר עדיין
לא קראתי. הספר "הכי טוב בעולם" עדיין משמש כמושג שהוא תחליף לאופק.
והמעגל נסגר.
הקטע הזה
שכב שנים בתוך המגרה, בחושך. הוא היה אז התחלה. היום, איני
מוצא לו סוף. מה רציתי לומר אז? אמנם הייתי
מישהו אחר, אבל הקטע מוביל לאותו המקום, לא משנה מאין באת. אולי הוא הבשיל בינתיים.
כבר אין לו צורך בסוף.
בקולו של ג'ון פוגרטי יש מכשפה. כשהוא
שר, צורח, קם מן געגוע. מתמלא משהו חסר ומתחסר משהו מלא. במכונת זמן מצליחה קרידנס
קלירווטר לעטוף אותנו ולשאת הישר לאמריקה, לסיקסטיז אבל בחיק הטבע, על גדת הנהר,
בצל העצים. עם רצון עז לחיות.
אחרית דבר: כלומר, לפני שניגשים לדבר, המשך לפוסטים קודמים. הפעם, מדובר בשנויים ותוספות משמעותיים, לכן הכנסתי אותם לגוף הפוסט, כלומר ערכתי וכתבתי מחדש, ואני מנצל את המקום כאן כדי להזמין אתכם לשוב ולקרוא את עוד משל על מעיין ואת החטא הקדמון
אני אוהב להיות בבית. עם התה והלימון, והגשם שנשאר מחוץ לחלון, והשמיכה בסלון, וכל דבר ככה שנמצא במקום. מגירה מלאה תחתונים וכל המכנסיים תלויים בארון. ארוחת ערב, חביתה וסלט, וילדים שמשכיבים לישון. וסיפור לפני השינה - היה היה פעם חוקר ארצות, שיצא בסירה במעלה הנהר הגדול שבערבות הצפון. עם ערב נטה את אוהלו על שפת האגם והדליק מדורה קטנה שתחמם ותאיר את הלילה. אחר כך, עת שכב על גבו והקשיב ליללות הזאבים, הביט בשמיים הבהירים, ושם כוכבים רבים יותר משראה אי פעם. ככה גם אני רוצה.
העיניים נעצמות אט בחלום. כל עולמי צרור באוהל קטן. המדורה מחממת, נושאת אותי לשמיים, גבוה מעל לאגם, וחזרה איטית אל החוף. בוקר. הכל נארז ואני שוב בסירה. מחליקים בנחת על המים השקטים. עצים בשלכת אדומה מנופפים לשלום על הגדות. מרחוק מציצה פסגה מושלגות. שועל מביט מבין השיחים. האוויר צלול. קריר. גשם מטפטף ויורד הערב. מחפש מקום יבש להקים בו אוהל. חולף ליד בקתה קטנה. מהחלון בוקע ריקוד אור אדמדם. חמים ומוסק. מעורר* מחשבות על בית רחוק. קופא במקום. מביט בחלון. חושב על בית. שם אני רוצה להיות.
עוצם עיניים וחולם על בית חם. להבה יציבה בתנור. השטיחים משתיקים את קול הצעדים. מוזיקה בוקעת - אני מזהה את החמישיה לקלרניט של מוצארט. כוס טאקילה שהתרוקנה מונחת לרגלי המדרגות. בקומה העליונה מיטה חמה. שמיכת פוך. תחת השמיכה – אשה. בתוכה – אהבה. ממול, הטלוויזיה השטוחה. שבת בבוקר. שידור מחזורי. שמורות הטבע שבעולם. מעוף ציפור – גאיות מיוערים, נהר מתפתל, קשתות של גשר רומי עתיק. שדות פורחים, כפר קטן שמתחיל ונגמר בשום מקום, ארוג בין פלגי מים. סוסים באחו. מעורר מחשבה על מסעות. שם אני רוצה להיות.
מתבונן מקרוב – זה לא מסך הטלוויזיה. אני מביט בחלון. בחוץ מקדש נטוש, שהתכסה כולו שרכים. צרחות קופים מקפצות בצמרות העצים. אני עומד, מציץ בחלון. בפנים, על רצפת העץ, ילדים בונים ארמון מלגו. החתול ישן. אני מתבונן היטב, ממשש את פני – לא בחלון אני מביט. זאת המראה.
הפתרון היחיד הוא מחצית הזמן להיות כאן ולחלום רחוק. ומחצית אחרת, להיות שם ולחלום על בית.
או להיפך.
צילום (לא שלי) מתוך חלום אמיתי (שלי)
*חבל שאי אפשר לומר "מגעגע מחשבות", אבל זה שמור רק לברווזים בחורף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
