כל הדברים גדולים כקטנים

התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון. אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.

ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.

ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה (קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).

שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף. חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.

מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד" (ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות להשאר בסביבה).

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
איש מחשבים הרפתקן 

1492: Conquest of Paradise - Vangekis

בכל פעם שבאים לספריה ועוברים על פני המדפים, ומתעורר הרצון, התשוקה, לקרוא את הכל, או לפחות את כל מה שראוי, ולנוכח הזמן הקצר מדי, אני הולך לקרוא בספרים (אך לא תמיד מגיע). והתמורה, האיכות והערך, שאין להם שיעור, הופכים את הזמן למנוצל בחכמה. מעל ומעבר לכל מיני עיסוקים אחרים (נניח מריחת הזמן בפייסבוק).

אבל בדרכי החוצה, אל הספסל המוצל בשמש, אני נתקל בחסרונו הגדול של הספר בשעת הקריאה. הניתוק מן העולם, זה שממשיך בדרכו כמו נהר זורם ואינו משתהה איתנו. ממש כפי שתמיד העדפתי את ההאזנה לרדיו על פני התקליט לסוגיו, בין היתר, או בעיקר, משום החיבור הרציף לעולם. והנה לכאורה, החיבור, הוא שמוליך לפייסבוק. אך מהכיוון ההוא, חיבור, חבר, חברים, הרי פייסבוק מושמץ בצדק וכבר נדרש לפנות את מקומו לטובת חיבור אמיתי, מוצלח ונכון יותר – חברים באמת. כי לשבת עם חבר, זה עיסוק של פנים אל פנים, יד, עיניים, קול, דקויות מבע, הקשבה, מה לא. הרי ברור שעדיף לשבת עם חבר בבית קפה אמיתי, או במרפסת. אז זהו, שיש כאן בעייה. כי בפגישה עם חבר, שנעשית עם כוונה מיוחדת, ובפרט פגישה עם לאו-דווקא-החבר-הכי-טוב, ולא עם מי שפוגשים פעמיים ביום, בפגישה כזאת מדברים ועושים, כמו בתוך "המילה האחרונה". לא יושבים בשקט ומניחים לזמן לעבור על פנינו כמו האנשים ברחוב. האפשרות של לשתוק ביחד, ולהעיר משהו רק בשעת הצורך, במיוחד כשהיא באה מהנאה וברצון, שמורה ליחסים מאד מיוחדים. אולי רק לזוגות שחיים ונמצאים ביחד די והותר. או לחברים על ארבע. ולא רק לשתוק ולהקשיב, אלא אם עולה דבר שתרצה להשמיע, יש מי שישמע (ואין צורך לרשום בפנקס הקטן, לשימוש מאוחר). הנה, דווקא במקום הזה מתגלה כוחו של פייסבוק. כי אפשר לשבת בין חברים, עוברים ושבים לנגד עינינו, ועדיין אפשר לשתוק כשרוצים, ולשוחח אם בוחרים, ולהעיר דבר, ולהגיב, ולהיות בשקט. ואיפה עוד אפשר כך, ועד כדי כך? גם זה, כמו בית קפה שיש בו תמיד מוסיקה טובה, הופך מקום למזמין לבוא ונעים להשאר. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית לכך שנח לי להשמיע דווקא שם. באותה הזדמנות, פייסבוק עצמו הופך לפנקס, עם כל חסרונותיו (ארוך, לא ערוך, לא ברור) ויתרונותיו (מפרספקטיבה של זמן אפשר לברור את המוץ מהתבן).

ובכן, הנה, מבחר קטן מהחודש האחרון (ערוך, מסונן, ומסודר לפי נושאים). במחשבה נוספת, זה יותר מדי. הנה רק כמה דברים אקטואליים כמו מזג האוויר ההפכפך והסדר הקרב ובא

1

חבל על השרב שנשבר
הוא היה כל כך קרוב
עכשיו הוא שבור בצד הדרך

2

בסך הכל שבוע
וכבר, קול הגשם
הבוקר, אומר
געגוע
ואיך נעבור את ארבעים השנה
של מדבריות הקיץ?
זה פשוט: אני מתגעגע גם לחומה של החמה

3

הערה לסדר: (21/3 יום השוויון)
הבוקר החל אמנם עם רוחות עזות וגשמים, אבל באופן כללי, למרות הלקוי הזמני (השמש לקתה מעט בזמן ההוא), אני שמח להיווכח ולבשר שהשמש זורחת במועד הרגיל, וגם שוקעת, כאן, שם, בכל העולם, והיום, יותר מבכל יום אחר, הזמן לחגוג את שוויון הנפש

4

וכשתשאלו את ארבע הקושיות, שימו לב מה הן עונות השנה

5

(סוף העונה)
(ובינתיים) מדענים ביפן גילו את קיומה של עונה חמישית.
  בינתיים היא מופיעה רק בתנאי מעבדה, וברמה המולקולארית בלבד ועדיין לא ברורות ההשלכות של התגלית, אבל היא מעוררת עניין רב בקרב בני כל הגילאים.

פינת הקלישאות. והפעם: "הכדור הוא עגול"

רגע לפני הפלייליסט

אם מדברים על הפער בין ההתנשאות והזלזול בו התקבלה אוכלוסיה של עולים ממדינה כלשהי (ובהתאם התדמית בה צוירה של אותה מדינה) ובין היותה ארץ זבת חלב ודבש, שופעת עושר תרבותי ואיכות, אני חושב שגיאורגיה (ע"ע גרוזינים) מועמדת ראויה למקום הראשון.

________________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Hamlet Gonashvili - Gaprindi Shavo Merckhalo

או

קרחונים באופק

או

על חיפושים ותגליות

או

חבר חדש לקבוצה

או

לא מאוחר

כבר סיפרתי על הספר "קרחונים באופק" (על המסע לגלוי נתיב המים העוקף את יבשת אמריקה מצפון) ועל חלקו בעיצוב הילדות שלי. אך טבעי הדבר שהיום, בעידן גוגל, אגגל ואשלים כל מה שאפשר לדעת על הספר ועל המחבר (שלא ניתקלתי בהם מעולם מחוץ למדף שלי). וכמו שקורה בעידודו של מרפי, לא מצאתי דבר. ראשית, משום שקשה לתרגם לשפת ולכתב המקור. איך בדיוק כותבים בלועזית גהרט אייק? (כל הצירופים שניסיתי לא הניבו דבר). איך מחפשים באנגלית "קרחונים באופק"? (וכמה תשובות אפשריות מוצאים).  איזה ספרות יש על הקפטן מק-קלור והמעבר הצפוני מערבי? דווקא יש, ויש גם ערך נפרד בויקיפדיה על אותו מסע עצמו (ושם, למרבה ההפתעה, מופיעים שמות כל אנשי הצוות. כמעט חמישים שנה והשמות, בחלקם, מוכרים לי עדיין, גיבורים כנבלים. מתי לאחרונה פגשתם גיבור או נבל כעבור חמישים שנה)? אבל את הספר שלי, או מחברו, נכון לכתיבת שורות אלה, לא פגשתי עדיין בשום מקום.

תגלית מעניינת שזימן לי החיפוש הוא תגלית מעניינת חדשה. בשנת 2010 גילו ארכאולוגים קנדים את האוניה גיבורת הסיפור, ממתינה מזה 155 שנה בקרקעית הים, תחת מעטה של קרח. מוזר לחשוב על הצירוף של ארכיאולוגים וערבות הקרח של צפון קנדה. אבל מרגש, דווקא במושגי הזמן של משלחת מחקר שהייתה לכודה ארבע שנים במפרץ קרח מבודד, עד לחילוצה, שמאה חמישים שנה מאוחר יותר, חמישים שנה לאחר צאת הספר  שקראתי בילדותי, בימים אלה ממש בעצם, נסגר המעגל.

נשאר עוד נסיון אחד אחרון. הספר מלווה באיורים. אותם איורים מופלאים שעיטרו ספרים ישנים, כאלה שבתור ילד הייתי אומר "אני רוצה לצייר ככה", וגם מנסה. שמו של המאייר נזכר במהדורה – ז.בוריאן. והוא התגלית השניה. את בוריאן מצאתי ברשת (לא מייד), עם אוסף עצום של איורים, אך אף לא אחד שעיטר את הספר. זדאנק בוריאן, מאייר וצייר צ'כי מעוטר ופורה, בן המאה העשרים, השאיר בעולם כעשרים אלף(!) איורים (מה הפלא שחיפוש תמים בגוגל לא מעלה את קצה הקרחון של אלה מ"קרחונים באופק") ונודע בעולם כולו בזכות עבודות ה- Paleo-Art, ציורים המתארים את העולם הפרהיסטורי והיצורים הקדמונים, והוא אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתחום הזה. הוא מהאנשים שהפכו את הדינוזאורים מרעיון למחזה. ועוד דבר על בוריאן זה בהמשך.

הכשלון באיתור הספר, כלומר של המקור (והכל התחיל מתוך הכוונה התמימה לצרף לפוסט הזה את אחד האיורים בספר), לימד אותי שני דברים. הראשון, שבאופן מפתיע לא כל דבר אפשר למצוא בויקיפדיה. השני, שגם מחוץ לוויקיפדיה, המידע ברשת אינו יושב ומחכה, ומשימת האיסוף היא מלאכת צייד בלשי לכל דבר. בזכות הכישלון הסתערתי שוב. ושוב. כמו גלים על הסיפון. לא אתאר כאן את פרטי המסע. דרך שמות ודמויות, כתבות וערכים, גירסה אנגלית שתורגמה ממקור אחר, עם מחבר אחר, ואתרים בשפה הגרמנית, הגעתי*. האמינו לי, המשימה בלתי אפשרית. סרט דוקומנטרי לכל דבר.

שם הספר - Schweres eis voraus! Der kampf um die Nordwest-passage

ומחברו - Aichinger, Gerhard, שכתב את הדברים בדיוק מאה שנה לאחר התרחשותם.

הדרך לאיורים הייתה עדיין ארוכה, אך גם הגיעה אל סופה. כאן, בקישור הזה, בין שלל ספרים מאויירים של פנימור קופר, בין ערבות רחבות ידיים ואינדיאנים על סוסיהם, התגלה סוף סוף הקרחון שלי. עדיין, עד שיוכח אחרת, באינטרנט יש הכל. אבל משימת החיפוש לא תמיד פשוטה. המסע הזה הגיע אל סופו, המוצלח.

* זה הולך בערך כך. המתורגמן (ללשון האסקימוסים) של המשלחת הבריטית, הוא הכומר הגרמני יוהאן מירטשינג. יומניו (הם הטקסט המקורי שתורגם לאנגלית ב-1967 תחת הכותרת Frozen Ships) הם ששימשו גם את המחבר אייק גרהרד, יליד 1900, לכתיבת הספר בגרמנית, ב-1953. הספר יצא במספר הוצאות ולפחות אחת מהן מעוטרת באיוריו של בוריאן. זה הספר שתורגם לעברית ב-1964, ויצא לאור מלווה בכל האיורים. אבל זהו רק תקציר התוצאה, שלא אומר דבר על הדרך.

מדוע חזרתי לכאן דווקא היום? כי בשלב בו הצלחתי לאתר את בוריאן המאייר, על שלל חיות הבר והפראים, למדתי עליו דבר חשוב. גם הוא שותף. גם הוא שותף לנבחרת הקטנה והאלמונית והפרטית שלי. ומה עוד מעורר כזאת הזדהות.  בוריאן נולד, כמוני, ב-11 בפברואר.

אין פלא שבימים אלה, אני קורא שוב את "קרחונים באופק", נהנה להזכר, וכבר לא חולם לעשות מזה סרט. גם לא לחזות בכל מקומות במו רגלי ועיני. החלומות, כמו האסקימוסים בסיפור, נשארים בשדות השלג האינסופיים, או בשפתם "מציצים בעינו של הזאב".

לחיי המרחבים שבחלומות.

סליחה אם הייתי קצת מייגע. אבל היום זה היום שלי.

____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

(כבר היה, אבל אין שום דבר יותר מתאים)

כמה הערות קטנות בעקבות קריאה ברב-המכר "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי (444 עמודים).

דרושים

דרוש הספר "קיצור קיצור תולדות האנושות" (80 עמודים)

חידה

במי מדבר הציטוט הבא?

"הוא פסגת הסובלנות האנושית. סובלני יותר מהשפה האנושית, מחוקי המדינה, מקודים תרבותיים, מאמונות דתיות, וממנהגים חברתיים. הוא מערכת האמון היחידה שיצרו בני האדם שמסוגלת לגשר על פני כמעט כל פער תרבותי; שאינה מפלה על רקע של דת, מין, גזע, גיל או נטייה מינית; ואשר מייחסת ערך שווה לאמונותיהם ולערכיהם של כל בני אדם באשר הם". (עמ' 189)

(תשובה למטה)

תרגיל מחשבתי

דבר מעניין שלא הייתי ער לגביו. יש נטייה לבלבל בין הופעת הסוג אדם לפני כ-2.5 מליון שנה במזרח אפריקה ובין המין הומו-סאפיינס שהופיע באותו מקום לפני כ-100 עד 200 אלף שנה. מינים רבים נמנו על הסוג אדם. חלקם אלמונים כמו הומו רודולפנזיס, הומו ארגסטר והומו פלורסיינזיס, ואחרים מוכרים כמו הומו ארקטוס, הומו האביליס, הומו ניאדרתלנזיס וכמובן ההומו סאפיינס. הנקודה היא שמינים אלה אינם מייצגים סדר התפתחותי מסויים, בו מחליף בכל פעם מין מפותח יותר את זה שקדם לו, כאשר אנחנו, ההומו-סאפיינס, בראש הפירמידה, אלא שמינים שונים של הסוג אדם התקיימו בו זמנית במקומות שונים, ולעיתים באותו מקום, ממש כפי שהיום קיימים (עדיין, בינתיים, לקראת הכחדה) מינים שונים של חיות מהסוג פנתר שבמשפחת החתולים כמו אריה, נמר, ויגואר.

בראשית ימיו של ההומו-סאפיינס עדיין התקיימו גם מיני אדם אחרים. בינתיים נכחדו כולם.

האפשרות לקיומם המקביל של מיני אדם אחרים, אחים לסוג, מסעירה את הדמיון. מחיקתה ממחישה סוג (או מין) של אובדן ומחשבות של מה היה אילו. במובנים מסויימים הכל היה אולי אותו הדבר. אבל הכל היה אחרת. ממש אחרת.

לא יכולתי להתחמק מהאסוציאציה של השואה. של המחשבה על דודות ודודים ובני דודים רבים שלא הכרתי, ואיך היה הכל נראה אילו הייתה לי משפחה גדולה ונרחבת.

נ.ב., התשובה לחידה: כסף

יש שתי אסכולות של מנוי מנהלים. יש "כוכבים", או סתם יוצלחים שמוצנחים מבחוץ, ויש את העובדים שצומחים מבפנים, מלמטה. כולם מכירים ויודעים על מה אני מדבר. כך, לאחר המשבר בשב"כ הובא עמי איילון, איש חיל הים, לעמוד בראשו. לעומתו, אלי הורביץ, המנכ"ל המיתולוגי של טבע, היה תמיד ידוע כזה שהתחיל את דרכו כשוטף מבחנות במפעל. לכל שיטה יתרונות וחסרונות, ואני, בשנות עבודתי, ראיתי את כולם.

אחד היתרונות של מנהל שצמח מלמטה הוא העובדה שהוא מכיר היטב את העבודה של אלה הכפופים לו. מכיר אותה היטב ועשה אותה בהצטיינות (שכן, אם נתעלם בינתיים מאופצית הקידום מבוסס הקשרים, הרי שרק ההצטיינות בתפקיד העלתה אותו לשלב הבא (מה שמחייב להזכיר את העיקרון הפיטרי, ולשלוח את מי שלא שמע עליו לקרוא (ולחפש בגוגל בכוחות עצמו) ולהגיד "וואללה זה נכון")).  בחלק גדול מאותם מקרים, אותו עובד מוצלח, בטרם קודם, גם אהב את עבודתו ונהנה ממנה. וזהו אחד החסרונות של קידום ממעמד של עובד רגיל לעמדת ניהול. שוב אינך יכול להתעסק באותה מלאכה שנהנית ממנה. לא רק זאת, אלא שהעובדים שלך, אלה הכפופים לך, דווקא הם מבצעים את אותו תפקיד, כך שאתה רואה אותו מקרוב, ואליו לא תבוא. מתסכל.

על כן, ויעיד כל אחד שנתקל בזה, המנהל ינצל כל הזדמנות כדי להפשיל שרוולים, לבקש מאחד העובדים לזוז רגע הצידה ולהתיישב במקומו. הוא ודאי ימצא הצדקות ותירוצים – העובד (הלא מיומן) נתקע או זקוק לעזרה, הפרויקט תקוע, לא עומדים בזמנים ומישהו יכול לסייע ולקדם. לפעמים, בנוסף, הוא יגלה גם את הסיבה האמיתית – אני נהנה הרבה יותר לעשות את העבודה הזאת במקום הניהול המחורבן. אני מתגעגע. הביורוקרטיה הזאת מייבשת אותי. בא לי ללכלך את הידיים. תנו לי קצת להסניף.

(הוא גם צודק. לא טוב לו למנהל להיות מנותק מדי מהשטח).

זה נכון לכל אחד, אפילו אם הוא אל (תקראו את "פוסידון" של קפקא).

נזכרתי בזה בליל בסדר, כשניסיתי, כרגיל, להבין את אלוהים

'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם', לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה''

'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה', אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

'וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', אֲנִי וְלֹא שָׂרָף.

'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים', אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ.

'אֲנִי ה'', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

ותגידו שפוסיידון בציור הזה, של וולטר קריין, לא היה בקטע של קריעת ים סוף עם סוס ורוכבו רמה בים

* מכיוון שנגענו ב"אני ולא מלאך" זה המקום והזמן להזכיר ולהמליץ על ספרו של המשורר המצויין אלי אליהו*. יש בספר כמה נגיעות הגדתיות. הנה, מתוך הספר, השיר אֲנִי וְלֹא מַלֱאָךְ -

אִלּוּ הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיִיתִי עָף

אֲנִי וְלֹא שָׂרָף

הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּכוֹרוֹת

בְּכֹל מִינֵי דִּירוֹת שֶׁל בַּחוּרוֹת שְׂכוּרוֹת

אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

*הוצאת הליקון

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

כנסיית השכל: היינו עושים אהבה