אחרי שחירייה הפכה לפארק אריאל שרון ואחרי
רמת-חובב,
אחרי שהעבירו את בסיסי צה"ל לנגב,
אחרי הצפיפות והדחיפות, הלכלוך האש והעשן,
לא הגיע הזמן לפנות את ל"ג בעמר ולהעביר
את עצמות רבי שמעון בר-יוחאי?
יחד עם כל קברות הצדיקים והצדקנים?
תוקם קרית-הצדיקים בנגב (שמה יהיה קרית-הקודש
אבל בין חברים אתם רשאים לקרוא לה "בית הקברות").
וגם את יושבי (שוכבי) מערת המכפלה (שאני יודע, נקנתה
בכסף מלא, עם תעודות. אז יתנו להם פצוי הולם. יש תקדימים). בינינו, אברהם ושרה ירגישו
הרבה יותר בבית בבאר-שבע. ויוסף משכם כבר רגיל בטלטולי עצמות.
ואחרי כל הקדושים והנביאים כמובן נביא גם את נחמן מאומן וקפקא מפראג
ואיינשטיין מיפן יחד עם כל שאר גדולי עמנו מכל כנפות תבל.
זה WIN-WIN-WIN-WIN-WIN.
לפחות.
גם פרוק כל מוקדי הנפיצות והנזק (ביריחו
ובית-לחם ושכם וחברון) באבחה אחת, כמו חזון אחרית-ימים עדכני, של אמנת פרוק נשק פלאית.
אין דרך יפה מזו לציין את יובל החמישים (1967-2017) הקם עלינו בימים אלה.
גם השבת החיים הנורמלים לתושבי הגליל העליון
שיוכלו סוף סוף להגיע הביתה ולנשום אוויר הרים צלול, כמו שחלמו אלפיים שנה (וגם לאומן,
למרות ש"שילכו לעזאזל, אנטישמים").
גם הגשמת חלומם וחזונם של דורי-דורות של
צדיקים להקבר באדמת ארץ ישראל.
גם סוף-סוף הפרחת הנגב, ועם טוויסט עכשוי
ועדכני - נצחון קברי הצדיקים על חזון בן-גוריון.
וגם, הקמת מרכז כל כך מרוכז וכל כך קדוש,
שהקרינה ממנו תאפיל על הכור מדימונה שממילא יהיה מיותר כי אי אפשר בכלל להשוות את כוחם
ההגנתי.
ולכן, כך - יסגר הכור, ועל אדמתו
תוקם קרית הקודש.
אפילו ימחזרו את הכיפה ולא יצטרכו להרוס שום דבר. ויש גם צריח למסגד,
כי צדיקים, כידוע לא מבחינים בין דת לדת.
אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר
והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני. אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה
מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם
לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).
מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין
להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד
שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים
אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות
באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה
והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו
מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.
הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על
האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב
מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח
מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת
כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של
מאה רובים.
השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים,
החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות
להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת
הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל
הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות
או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.
לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו
לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני
חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות
לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה
הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח
מתמטי ממש.
להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את
הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של
הרובוטים (ע"ע) "לא יפגע רובוט
לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו
אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.
האימרה הידועה אומרת שבמקום בו מחלקים הרבה צל"שים כנראה שהיו
הרבה כשלונות. זה נכון, אבל לא רק צל"שים. גם האשמות והתחמקויות מהאשמות,
ועיקר העיקרים – ועדות חקירה. כי עומק החקירה כעומק הכשלון. המושג ועדת חקירה הפך
לבן חוקי בשפה אחרי הכשלון של מלחמת יום הכיפורים, והשם אגרנט נחקק בעמוד הראשון
של תולדות המלחמה ההיא. וועדת וינוגרד חיפשה אשמים לאחר הכשלון של מלחמת לבנון
השניה. אף ועדה לא חקרה את הראשונה (רק את הטבח בסברה ושתילה שהיה פשלה גדולה). ולא
את מלחמת ששת הימים. וזאת הטעות הגדולה של היום השביעי.
היום, 5 ביוני, יש שחוגגים את יום ירושלים ויש שזוכרים את פרוץ המלחמה
ההיא שנמשכה 6 ימים אך הוכרעה בתוך שלוש שעות. את הנצחון המוחץ לא חקרה שום ועדה.
ואי אפשר שלא לרצות לחשוב שאילו קמה ועדה כזאת, ומזהה את האשמים, המתחזים,
הנוכלים, הרוצחים והשחצנים, ואילו יושמו מסקנותיה, לא היינו חייבים את מלחמת יום
הכיפורים ולא את ועדת אגרנט וכל ההיסטוריה היתה אחרת.
אבל אם משחקים בכאילו, די ברור שגם אם היתה ועדה כזאת, היא לא היתה
מבינה את המהלך שקרה, ולא היתה מזהה שהסוס הנהדר שהשאיר מאחוריו האויב במנוסתו הוא
מלכודת שמצליחה פעם אחר פעם. ואם היתה מזהה, ברור שאף אחד לא היה מקשיב ומיישם.
ובכל זאת, חשוב לזכור, שוועדת החקירה שלא היתה אחרי ששת הימים היא חשובה לא פחות
מזאת שהייתה אחרי יום הכיפורים. אולי יותר.
בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה
עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק,
בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.
יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק
עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם
הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני
בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"),
ועד לסרט "המשחק" בכיכובו
של מייקל דאגלס.
המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא
שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא
לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.
ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים
היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.
על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת
דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה,
גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.
ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.
ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה
מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).
כבר הזכרתי את לא
תחמוד, הדיבר הנורא, זה שרואה באשת רעך את רכושו הפרטי, כמו שורו, חמורו והעבד
שלו. והמידה הרעה לכאורה, העבירה שעליה מנסים לאסור, היא זו של שליחת יד ועין
ברכושו של האחר. כי רכוש הוא רכוש ויש לכבד. ואם אתה מספח לך אשה תחת כנפיך, שים
לב שלא תהיה רכושו של אחר. עד כדי כך מוטמעת תפיסת הרכוש, שכל דבר וכל חפץ וכל
פיסת אדמה הם בהכרח רכושו של מישהו, ולא – הוא נחשב להפקר (מילה שלילית) ואפשר
לקחת, וכל הקודם זוכה מן ההפקר (ואחר כך אפשר רק לקנות או לגזול). עד כדי כך, שאם אשה
עומדת ברשות עצמה, ואינה שייכת, ואינה רכושו של אף גבר, הרי היא אשה מופקרת.
אבל, לשם שנוי והקלה, אפשר לפרש לא
תחמוד גם בדרך אחרת. לא שליחת ידיים לשאינו שלך, אלא הבנת החמדנות כחזירות. חמדנות
כמידה מגונה שגורמת לאדם לקחת ולחטוף ולתפוס הרבה מעבר לצרכיו, אך ורק על פי
יכולתו לחטוף. כמו הסועדים המעמיסים במזנון ערמה הולכת ומתגבהת של סלטים לא ברורים
שיסיימו את דרכם בפח הזבל. כמו הטייקון הקונה חברה אחר חברה, רק כדי להגדיל את
הונו כדי שיוכל לקנות עוד חברה. וגם כמו זוג המוליד צאצאים בלי גבול, שמונה ועשרה
ויותר, רק משום שהרחם יכול. לא תחמוד, במקרה הזה, מצווה לעצור. מנסה לשים גבול
מרצון, במקום הגבול הרחוק מדי של היכולת. כי, זאת יש לזכור, לכל דבר יש מחיר, גם
אם נראה שהוא בא בחינם. והמצווה מנסה, לרגע, לכוון את המבט למקום מעט יותר גבוה,
ולהרפות.
ואפשר עוד למתוח גבולות אי החמדנות. כי
גם מה שלקחת וצברת ושמרת (כן, כל
מה שלא תיקח עמך לקבר, למרות כל הנסיונות) אתה שומר ומסתיר ומונע את השימוש
מאחרים, רק כי הוא שלך. החמדנות היא צעקת "שלי, שלי". ו"לא
תחמוד" אומר שמה ששלך לא יתבזבז, גם אם יעמוד לרשותו של האחר. המעיין שלך, אבל
יש בו מים גם לאחר. וההר שלך, יכול לטפס עליו גם האחר. המליונר הרוכש (בכל אמצעי אפשרי) יצירת אמנות נדירה ומציג אותה לראבו במרתפו המהודר, שומר את המראה לעצמו בלבד, הוא שיא החמדנות. והאשה המתלבשת בצניעות
ומסתירה את גופה שלה, גם היא עוברת על לא תחמוד ושומרת לעצמה (או לבעלה בלבד) את
המראה שרבים יכולים להנות ממנו מבלי שיתמעט. ומעל כולם, אותו בעל השומר מכל משמר
על אשתו, רכושו, מפני אחרים, הוא הגדול בחמדנים. ולאן מידה מגונה זו מביאה יעידו האלמנות
ההודיות , כמו גם כל הנשים שנרצחו בידי מי שאינו מוכן לוותר ולאבד את שליטתו בהן,
והן רבות מאד. הנוסח הנכון בדיבר העשירי צריך אם כן להיות "לא תחמוד את אשתך".
ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום
ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין,
שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.
ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק
כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש.
כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את
מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.
"למרות התרבות - בגלל המשמעת"
(תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)
ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש
את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור
הוא הרי לא יחזור
אהבה שנאה קנאה
מצאתי בעיניה את חינם.
אהבת חינם
שנאת חינם
קנאת חינם
מצאתי בעיניה את כולם
את כל הכעסים היא שמרה בבטן
את כל הכאבים
התסכולים
השנאות והסודות
אז עשתה לה ילד
ושמרה אותו בבטן
לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר
הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול
על ארבע בחול בלוהט.
כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים
להקריב את המלך.
"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"
בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות
לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח
כתוב בספרים
פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?
שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים
"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך
השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")
בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן
עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים
ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)