כל הדברים גדולים כקטנים

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

איפה אפי

ושוב, למען המעטים שמחוץ לפייסבוק, הנה לקט מהשבועות האחרונים. למען הרבים, מסתתר כאן משפט אחד חדש.

אלוהים

-

עץ הדעת מזמן נעקר, נטחן לנייר. הדפיסו עליו סיפור על אלוהים אחד שנבהל מטעם מהפרי וגרש את כולם. הוא לא הבין שהשפעה היא זמנית, בלי שום התמכרות או תופעות לוואי.
היום כבר אין ביקוש וישוב הדעת נטוש.
מסתפקים בתחליפים גרועים כמו סיפור על אלוהים.

-

"זה שאתה עושה משהו, משהו גדול, ואז מגיע איזה מתחזה וגונב את הקרדיט לעצמו ועוד מבקש תמורה - זה מילא. אבל כשאתה עובד על משהו מיליארד שנה, ועוד מיליארד, וכל הזמן מתקן ומשפר, ואז מגיע שרלטן שאומר שלקח לו שבוע עבודה, זה כבר מוציא מהכלים".

(אלוהים האמיתי)

-

לא נכון הסיפור על אלוהים שגרש את אדם וחווה כדי שלא יטעמו גם מעץ החיים. טעמוּ גם טעמו.ּ ואלוהים כמובן ידע זאת היטב והגרוש היה בבחינת "לנעול את האורווה אחרי שהסוסים ברחו". אדם וחווה לדורותיהם זכו בחיי נצח - כל עוד יחפצו בכך ופיתוייו של מלאך המוות אינם יעילים כמו אלו של הנחש. לא קל לפתות מי שטעם מעץ הדעת. הגירוש, והעונש המוזר "בעצב תלדי בנים" היו תרגיל הטעיה מתוחכם. השיטה האמיתית של אלוהים היתה המאסת החיים. והיא עובדת, עד עצב היום הזה.

-

אלוהים, יצאת בלעם.
"בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה?
היא המשובח שבתבלינים.

דת

-

פעם חשבתי שביהדות מתקיימת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל (ופעם, בעברה המפואר, הלכה היתה כבית הלל).

אחר כך חשבתי שבעבר היתה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, והיום ידו של בית שמאי על העליונה (ובית הלל נכחד לכדי הערת שוליים).

עכשיו הבנתי שהיהדות של ימינו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית פנחס. והלכה כבית פנחס.

-

למען אחדות העם. למען קרוב לבבות.

בין דתיים וחילוניים בארץ הולך ונוצר קרע. כל אחד מתבצר בביתו והריחוק מוליד התבדלות שסופה רע. על כן יש לפתוח מיד במסע של פתיחת הלב ושיתוף וארוח.
אני פונה למשפחות החילוניות לפתוח את ביתן בפני אחיהם הדתיים. אני קורא לאחי הדתיים לבוא ולהתארח לשבת אצל משפחה חילונית. להכיר ולחוות מקרוב את אורח חייה ביום המנוחה של כולנו. לשבת אתה לארוחה, לעשות יחד על האש, לנסוע לים, או לאיצטדיון, אם אתם חובבי כדורגל. אולי, אם אתם צעירים ברוחכם, לצאת בערב לפאב או לסרט, ואם בוגרים ומיושבים יותר, לצפות יחד בטלוויזיה. לא חייבים לאהוב או להסכים אבל חשוב להכיר ולהתנסות, כי כמו שכולנו יודעים - שום קירבה אינה שקולה לזו של אנשים שאכלו יחד מאותו המסטינג.
כי את הקרע הזה חייבים לאחות.

-

"היחליף נחש עורו, זיקית חברבורותיה"?

כן.

-

מָחְשבון

עין תחת עין
שן תחת שן
נפש תחת נפש
לזה קוראים "חשבון נפש"
לא תודה

-

מיום שחרב בית המקדש - הנבואה ניתנה לשוטים
כדי שיחרב בית-המקדש - ההגה ניתן לעשבים שוטים

-

ארנה פורת הלכה לעולמה. לא הייתי ער מספיק לעברה. ילדה גרמניה בעולם נאצי שהחליטה לנקוט עמדה ולהצטרף ליהודים. זאת בהחלט דרך ראויה והרואית לתמיכה ולהזדהות עם החלש והנרדף.

לו היה הדבר ניתן, הייתי הופך להומוסקסואל.
אילו היה לי אומץ, הייתי מתנצר.

...ופוליטיקה

-

חוק האכלה בכפיה – "אם לא תאכל יבוא שוטר"

-

"אנרכיסטים משיחיים"
איזה אוקסימורון מפואר. אחד הגדולים בכל הזמנים.

-

"תֵן בִי אֵת הַשַלְוָוה - לְקָבֵל אֵת הַדְבָרִים שֶאֵין בִיכוֹלתִי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִיכוֹלתִי,
וְאֵת הַתְבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵינֵיהֶם."

(יגאל עמיר)

-

כמעט מילים נרדפות:
האינטרס הציבורי
והאינטרס הלאומי
כשטובת הכלל גוברת
ושמשהו חשוב ממה שאתה חושב
כשצריכים גם אם לא רוצים
כשמסתכלים בתמונה הכוללת
ועל העתיד

האינטרס הלאומי
האינטרס הציבורי
כמעט מילים נרדפות
ומה בכל זאת מבדיל ביניהן?
שבשם האינטרס הלאומי
תמיד עושים משהו רע
ומישהו נדפק בגדול

-

"צודק כל הדרך לגיהנום"

-

ובימים אלה
כשרואי השחורות צודקים
ומלאי התקוות מתרוקן
דרושה הסבה מקצועית
מאופטימיסט לאופטומטריסט

-

הודעה לאזרחי תל אביב: אל תדאגו. אם האיראנים יפתחו את הפצצה ויזרקו אותה על תל-אביב אתם תהיו הראשונים לדעת

ושטויות (אבל לא רק)

פרחי הרוע: אמנות קונספטואלית - עלי שלכת, מכבש לא דפוס, ואספלט בריח גיהנום

-

קווים מקבילים נפגשים רק בסתר
מתחת לאופק
מאימת המשפחות

קווים מקבילים נפגשים רק בחושך
בחדרי מדרגות
נצמדים לקירות

קויים מקבילים תמיד נפגשים
בבית הקברות

בעיניהם,

כל הסוציאליסטים בעולם שווים זה לזה.
אבל הפאשיסטים - כל אחד והפאשיזם שלו.

-

אז מה בעצם ההבדל בין בעל חיים וצמח?

-

למה חוקי הבניה אוסרים לבנות 100 מטר מהחוף? או 300? הרבה יותר יפה לבנות בקו המים ומעבר לו. תראו את ונצ-יה

-

הפוגה לשם שנוי:
לראשונה מאז החלה המדידות נרשמו היום במישור החוף מעל ל-100 אחוזי לחות.

-

תמיד אומרים – "כולם מדברים על מזג האוויר אבל לא עושים שם דבר בנושא"

ומה עם ההתחממות הגלובלית? למה לא מפרגנים?

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

לא רק השירים, לאו דווקא הביצוע

התאריך הלא ידוע של תחיית הצמד, שעל פי התמונות התרחשה ממש לאחרונה, ואני לא ידעתי

סיימון וגרפיקל - שבעים פלוס מינוס

הקטע הזה שכב שנים בתוך המגרה, בחושך. הוא היה אז התחלה. היום, איני מוצא לו סוף. מה רציתי לומר אז? אמנם הייתי מישהו אחר, אבל הקטע מוביל לאותו המקום, לא משנה מאין באת. אולי הוא הבשיל בינתיים. כבר אין לו צורך בסוף.

בקולו של ג'ון פוגרטי יש מכשפה. כשהוא שר, צורח, קם מן געגוע. מתמלא משהו חסר ומתחסר משהו מלא. במכונת זמן מצליחה קרידנס קלירווטר לעטוף אותנו ולשאת הישר לאמריקה, לסיקסטיז אבל בחיק הטבע, על גדת הנהר, בצל העצים. עם רצון עז לחיות.

_____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

המבצֵעַ ברור. הבחירה קשה.

אולי בגלל הקליפ. פול ווליום בבקשה.

Creedence Clearwater Revival - Lookin' Out My Backdoor

אחת מתופעות הלוואי של מלחמת המהלומות היא שידורי האולפן הבלתי פוסקים. והפרשנים, והדוברים והמומחים, והמרכאות הכפולות. וכמו במשחק כדורגל או כל מלחמת התשה, חייבים לרענן ולהחליף ולהביא ועוד פרשנים טריים, תחילה סוג א' ולבסוף סוג ז'. רובם המוחלט מגיעים בזכות הרזומה המפואר, של בכיר (יחסית) לשעבר. כולם היו אלופים או כמעט אלופים - תתים, משנים וסגנים.

אחת מתופעות הלוואי של תופעת הלוואי היא ההזדמנות לפגוש מקרוב (יחסית) ולהציץ למוחם ולנפשם של אלה שניווטו והובילו את הצבא עד לאחרונה. הזדמנות נדירה משום שבעת שמלאו את תפקידם הצבאי נגזרה עליהם שתיקה במקרה הטוב, או שנבחרו לשמש שופר לכל מי שיושב גבוה מהם בשרשרת המזון.

כעת, כשהם דוברים מטעם עצמם, אפשר להווכח בצרות האופק, באווילות, בנפיחות, ברדידות, בעיוורון, בזחיחות, בדלות המוסרית, בצמאון הדם ובחוסר האחריות.

המחשבה כי אלה האנשים המפקדים על הצבא, המוליכים את החיילים לקרב, הקובעים את גורלנו -מצמררת.

פילוסופים בגרוש. אלופים במיל.

כמה מחשבות:

• העובדה שכך נראית המנהיגות הצבאית לאורך מרבית המלחמות שאחרי ששת-הימים, מביאה למחשבה המטרידה שמא זהו חוק טבע.
• ראשי השב"כ כפי שהצטיירו בסרט "שומרי הסף" שידרו דווקא פער הפוך.
• על רקע ההכללה הגסה מתבלטים רבים כיוצאים מהכלל. אולי אפילו הרב. ועדיין רבים, רבים מדי – לא.
• כדי לא לצאת בלי להזכיר שמות קחו לדוגמא את תת-אלוף במילואים מירי רגב.
• אולי זה חלק ממזימה רחבה להחזיר אותנו בתשובה. כי במצב הזה רק אלוקים יעזור.
• הופתעתי: המרואיין הענייני, הברור והנבון ביותר שנתקלתי בו - הח"כית מירב מיכאלי.

והנה מאמר של אל"מ  במילואים, עוד מומחה, שחוזר(חוזה?) על חלק מה שאמרתי, כבר ב-2012. הוא כנראה אחד שמבין.

לסיום, אני רוצה להודות לצבי פוגל על ההשראה.

 ___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Neil Young - Helpless

תאגיד הרשע מונסנטו ממציא חומרי הדברה גאוניים. למשל ראונדאפ (שאני זוכר שעלה הון כשהיה מוגן בפטנט), שמשמיד עשבים בלי לסכן אותנו. משפג הפטנט, והחברה נזקקה לרענן את מקורות ההכנסה, הצליחו ליצור מוצר גאוני נוסף. צמחים עמידים לראונדאפ. ע"י הנדסה גנטית הם יודעים לייצר זרעים של צמחים עמידים. כעת, ניתן לרסס בקלי קלות ואין צורך להיזהר פן יפגע הריסוס בעשב גם בעגבניות שלהן הוא מזיק ומפריע. לא ניכנס כאן לאופן בו הם מנצלים לרעה את המצאתם (למשל, מגישים תביעות ענק נגד חקלאים שזרעי מונסנטו נבטו בשדותיהם מבלי שניקנו בכסף רב מהחברה), ונדבר בשבחי ההמצאה (בראשיתה) ובגיהנום אליו מובילות הכוונות הטובות. כי הרעיון, חייבים להודות, הוא נפלא.

נשק קטלני שפוגע רק ברעים.

אפילו אלוהים לא חשב על (ובטח לא המציא) נשק כזה (ע"ע סדום).

תארו לכם, טרוריסטים מחזיקים בבני ערובה. כוחות החילוץ מגיעים ומפגיזים בפצצות נקשפר"ר (נשק קטלני שפוגע רק ברעים). הטרוריסטים מתים ובני הערובה אפילו לא נשרטים.

או, ההשפעה על סחר הנשק העולמי. כל יום הרי שומעים טענות בגנות ישראל או שאר המדינות יצרניות הנשק, שהן מלבות סיכסוכים ומחמשות משטרים אפלים. חסל סדר קטל. כל הנשק שימכר יהיה כזה שהורג רק את הרעים.

אבל, כמו תמיד, מגיע הרגע שבו ההמצאה מנוצלת לרעה, וכמו כלב מאולף, הנשק מציית ומשרת רק את בעליו, ללא כל תהיה על מוסר. ואני לא ממציא שום דבר. חיילים מקבלים חיסון מיוחד נגד גז קטלני ואז מרססים את כל שדה הקרב. נחשו מי מת?

התסריט הזה, לא רק שאיננו דמיוני אלא אינו חדש. היום מתברר דבר שלא היה ידוע פעם, שהאדם האירופאי כבש את יבשת אמריקה בעזרת קומץ חיילים, אבל גם בזכות חופן חיידקים ומלחמה ביולוגית סמוייה. בני אירופה היו נגועים כולם בחיידקים ומחלות אשר לא נודעו בארצות אמריקה. האמריקאים הילידים שנדבקו במחלות, לא יכלו לעמוד כנגדן ונכחדו במליונים. הכובשים, שנשאו את גורם המחלה כל ימיהם, היו כבר מחוסנים ולא הרגישו בה.

הנה – זה כוחו של החיסון. ואותו חיסון נרכש בדרך אחת – מגע עם גורם המחלה. והתקיים בהם הכתוב – מה שלא מחסל אותך מחסן אותך. הרעיון של החיסון עונה על הבעייה. חיידק או נגיף מוחלש. כלומר כן להחשף לגורם הסיכון, אך להחליש אותו באופן כזה שאכן לא יצליח לחסל אותך.

(הדרך האחרת להתגונן היא להתבצר מאחורי חומות. ליצור סביבה נקייה וסטרילית ולמנוע מראש כל מגע עם גורמי המחלה או הסכנה. אפשר להגיד שהיום, במידה רבה, זאת גישה רווחת. בכל דרך אנחנו מנסים להימנע מסכנה, ובעיקר להרחיק אותה מילדים. הקפדה קיצונית על היגיינה -  לא לאכול מהרצפה, לא לשתות מפה לפה, לא לקיים יחסים בלי קונדום, כל אלה משאירים אותנו מוגנים. מצד שני, אולי, פחות חסינים.

ביום פקודה, כשיפלו החומות, כדאי להיות מחוסן).

הדברים תקפים כמובן לא רק לגבי מחלות. הבטוי הצבאי השגוי "קשה באימונים – קל בקרב" מדבר בדיוק על אותו הדבר. (מה ששגוי בביטוי הוא העובדה שחיסון הוא תמיד איום מוחלש (ובטוח). האיום האמיתי תמיד גדול מהחיסון. לעולם יהא הקרב קשה יותר מהאימון (מה גם שלמרות שהאימון מחשל אותך, הקרב עדיין יכול להרוג אותך)). האימון מחסן מפני עצמת הקרב.

או האוכלוסיה החרדית המגינה על בניה מפני תאוות הנשים על ידי בידוד, הסתרה והפרדה. מחיצות וגדרות וחציצות והסחות דעת ורק לא לעמוד פנים אל פנים מול הפתוי. מה הפלא שברגע האמת, אפילו תמונת ילדה לבושה בשק יכולה למוטט את כל החומה. החיים ללא חיסון הם הליכה על חבל ללא רשת ביטחון.

והכעס החוזר ונשנה מחסן מפני השנאה.

והפלירטוט מחסן מפני האהבה.

מקור

____________________________________________________________________

הפלייליסט:

Gabriel Faure: Pavane

על הכוכבים, מרחק מאה אלף שנות אור, אנחנו יודעים יותר מאשר מה שתחת כפות רגלינו, אלף קילומטר במעבה האדמה, היכן שאף אחד לא יכול להסתכל.

והמח, שמסתתר מאחורי המבט, מתחת למצח, שומר סודות עמוק יותר מאלה שקבורים בלב ובבטן.

והחור הכי שחור, היכן שאי אפשר להציץ, ואי אפשר לראות, אלא רק לנחש, על פי התוצאות, הם חיי המשפחה. וגם אילו ניתן להכניס משפחה למעבדה, ולמדוד אותה במבחנה, מה כבר ניתן להסיק מאומללותה של זאת על כל האחרות.

ומכל מקום, מה שקורה בין קירות הבית הוא מחוץ לתחום, והוא מתנהל כאקס-טריטוריה, כמו בשגרירות שפועלת לפי חוקים אחרים, ומרגע שהפקרנו נשים וילדים לחסדי אותו תא משפחתי הרי הם נתונים לגורלם, ולא נהוג להתערב בהם ולהזדעזע אלא במקרים קיצוניים במיוחד, למשל אחרי שכולם מתים. המשפחה הפטריארכלית היא סוג של הפרטה, והחברה מתנערת ונפטרת מכל אחריות. ובאמת, מי יכניס את ראשו בין סדן האשה המוכה והפטיש, הבלתי מטאפורי, המכה בה?

ובין העמים נוהג אותו העיקרון עצמו. סכסוך שכנים הוא החצנה שנוגעת לכולם, וטריטוריה היא עניין רגיש, וכיבוש הוא בלתי נסבל. אבל כאשר מדובר בסכסוך פנימי, עניין שבין הנתינים לשלטון החוקי, עַם הישר בעיניו יעשה, ובלבד שהרעש לא יפריע לשכנים. ומי באמת חוץ מהאמריקאים יתערב כך בסכסוך פנימי?

ומי בכלל קובע? ומהו טוב ורע? ומתי מותר להתערב בעניינים הפנימיים? ומי ישלם? ואם מדינה מפקירה נשים וילדות לחסדי התא המשפחתי, אפשר להתערב גם? ומי יתערב? ומדינה של כופרים? עובדי אלילים? מקריבים למולך? אוכלי בשר? בועלי נידות? מָלֵי ילדות? מלי תינוקות? שולחי בחורים למלחמות צודקות?

מה הפלא שאלוהים, הטוב המוחלט, כל כך אלים? ככל שהטוב מוחלט ונשגב יותר – כן הוא מחייב לצאת ולהלחם מלחמת קודש.

או לשתוק מנגד. במחשבה שניה, גם אלוהים כבר לא אלים.

* לא סטראוטיפים. סטטיסטיקה.

נ.ב. (בעקבות התגובות של עדה ועובד)

גם אלימות ואילמות באים מאותה השפה

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

אתי אנקרי: רואה לך בעיניים