כל הדברים גדולים כקטנים

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire

מעשה שהיה, לא כך היה.

(שמעתי שכלל אי אפשר לסמוך על הזכרון. כל פעם שמשהו נשלף מהזכרון נעשה בו שימוש ואחר כך לא בדיוק מחזירים למקום. ואת המעשה הזה אני זוכר לא במעוות אלא בקושי. על כן, לרב המילים בהמשך ניתן להצמיד את התוסף "כנראה". (אולי אוסיף אותו בעצמי)).

בודאות אחרי נס-באדאלונה. כנראה בכתה ח'. כתה ח-2. כנראה נגד ח-1 הבלתי מנוצחת, על שלל כוכביה. כנראה הגמר.

הם כנראה היו יותר טובים, והובילו 1:0. אחר כך עלו ל-2:0. זה המשיך ל-3:0, 4:0 והגיע ל-5:0. זה נראה אבוד (שימו לב – "נראה", לא "כנראה". ועדיין, כמו שנראה מיד – רק "כנראה"). אלי מזרחי כל כך התבייש שיצא מהשער והלך לכיוון הכיתות, מסבך את המצב עוד יותר. בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה אל בין הקורות. זה כנראה היה המצב במחצית. אחר כך סוף סוף שער שלנו - 5:1. ומיד זה ממשיך ל-6:1. המצב כנראה אבוד. אבל אז, בלי אלון ורפי. בלי אהלן וסהלן. רק (בעצם בעיקר) ברוך מימון. התוצאה בסיום 6:6. אז אל תגידו שאם 5:0 במחצית אז המצב אבוד (אבל זאת היתה השנה שבה פֶלֶה כידרר והקפיץ מעל השוער וכנראה עדיין קרו ניסים).

לפני כמה חודשים, אחרי העדרות ממושכת, התנצלתי כאן:

סליחה שאני לא כותב, בהנחה שיש מי שזוכר

אני עכשיו בונה לול, והייתי בחו"ל,

אני מחפש מכונית יש שניה (בעצם שלישית(

השכרתי דירה, שיפצתי מרפסת,

קיבלתי תואר שני, עם גלימה ומצנפת

קראתי כמה ספרים מתוך הרשימה האינסופית

אפילו לים אני לא מספיק

כשיש לי כמה מילים להגיד

פייסבוק ממלא את התפקיד

מקווה לחזור ולסתום את החור

אולי, מכיוון שחזרתי פחות או יותר, אפשר לעשות סיכום ביניים קצר עם לקט תובנות על גיבורי ההתנצלות.

"עכשיו אני בונה לול" – מה שהתחיל בתיקון דלת עקומה (ורקובה) והמשיך בהחלפה של דופן שלמה (רקובה) הסתיים בהוספת אגף חדש, יפה, נקי ומודרני. מסתבר שהתרנגולות לא מוצאות בו לא חיים ולא עניין ומעדיפות כמעט כל הזמן להמשיך ולהסתופף באגף הישן. מסקנה – יש לי כישורים לשמש כראש העיר.

"הייתי בחו"ל" – נו באמת, איזה תובנות יכולות לצמוח מכאן? הדשא שם באמת ירוק יותר.

"מחפש מכונית יש שניה" – באופן חריג ותקדימי לא לקחנו את הרכב לבדיקה. למרות פריחתם של מכוני הבדיקה, והחיוניות שלהם לאותו ציבור "שלא מבין במכוניות", אסור לשכוח שמטרתן של הבדיקות איננה לזהות פגמים במכונית אלא עלינו להגן מפני נוכלים. לכן, אם אתם קונים מכונית משומשת, לא מומחה לאבחון רכבים צריך אלא מומחה שיודע לזהות אנשים. וזה תמיד שימושי.

"השכרתי דירה"  - אכן "השכרתי" ולא "שכרתי".

"שיפצתי מרפסת" – מכיוון שלא מזמן התנהל בבית פרויקט גדול ומתיש של צביעת המרפסת, שכחתי לאיזה שיפוץ התכוונתי. אז כן, ביולי היה שיפוץ והחלפה של לוחות עץ רקובים. בספטמבר התחלתי לצבוע אבל הגב נתפס כעבור שעתיים וזוגתי שתחייה עמסה על עצמה את הנטל הכבד. השאלה היא אם מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים הוא תמיד צדיק? ואם במקרה של הפועלים שעבדו כאן הרגשתי טבעי לגמרי לספר ש"שיפצתי", האם במקרה של הצביעה אני יכול להגיד "צבעתי"? ואם לא – האם זה רק עניין התשלום שנותן לי את הזכות?

"עם גלימה ומצנפת" – ע"ע פייסבוק

"ספרים מהרשימה האינסופית" – נזכיר אחד. "המשפט" של קפקא. המוזר הוא שכל שנים היה לי דימוי של יוזף ק. כאזרח הנשחק תחת דורסנות המערכת ומואשם בלי שידע מה אשמתו, מעין דמות מייצגת של נתין תחת השלטון הקומוניסטי בפראג, שלושים שנה לאחר מותו של קפקא, ומשפטי הראווה הידועים שבסופם הוא מודה, לא משנה במה, ומתחרט (או לא). לא מיני ולא מקצתי. אם "המשפט" הזכיר לי דבר מה, יצירה אחרת, הרי זו "עליסה בארץ הפלאות". "המשפט" הוא תאור של חלום מטורף, וזירת ההתרחשות שלו היא לא במדינה המדכאת אלא בתוך הנפש החולה. המעשה ההזוי מובא דרך עיניו של ק. והוא היחידי שמוצא בכל הסיטואציה קשר למציאות, ממש כפי שקורא לכל חולם. הבעייה שלחלום של קפקא קוראים סיוט.

"לים אני לא מספיק" – הנה הספקתי לאחרונה, ויהיו תמונות ופוסטים.

"פייסבוק" – כן, אני מגיע לשם הרבה. אני אוהב תמונות של אלף מילים ופסקאות של מאה.

____________________________________________________________________

הפלייליסט: (אולי אין עוד צורך לציין שזה הפלייליסט)

Maditation - Massenet

סליחה שאני לא כותב, בהנחה שיש מי שזוכר

אני עכשיו בונה לול, והייתי בחו"ל,

אני מחפש מכונית יש שניה (בעצם שלישית)

השכרתי דירה, שיפצתי מרפסת,

קיבלתי תואר שני, עם גלימה ומצנפת

קראתי כמה ספרים מתוך הרשימה האינסופית

אפילו לים אני לא מספיק

כשיש לי כמה מילים להגיד

פייסבוק ממלא את התפקיד

מקווה לחזור ולסתום את החור

וכדי לא לצאת בידיים ריקות, הבאתי משהו :)

    "בשעה שאנו ישנים, התודעה נכנסת מתחת לפני המים, כמו השמש השוקעת"

(ולפעמים נגמר לה האוויר והיא זקוקה לשאיפה חדשה, ואז מתעוררים להפוגה קצרה)

וכל חיינו, מתנהלים בין שינה לערות, בין החיים אשר מעל למים ואלו שמתחתם.

ומתחת למים שוכחים את הסערות.

ותמיד, כשאתם מדברים או חושבים על החיים, אל תשכחו ששליש מהם אנו מבלים מתחת למים, וכדאי לנסות לפקוח עיניים.

__________________________________________________________________

בינתיים הנה, מן הפלייליסט, למי שחולם על סוף הקיץ, ולמי שמצר על כך

סופו של קיץ: ריקה זראי

אחרית דבר לפוסט הקודם:

לילה אחד לפני שנתיים, באופן שאפשר להגדירו כהשתלשלות מקרית ולא צפויה של פעולות לא הגיוניות, נסענו, אשתי ואני, לתל-אביב לאמץ חתול. החתול* (שמהמם את כל רואיו) חזר איתנו, יחד עם הציוד הנלווה, הצעצועים ושמו המוזר – לוקיוס. כשניסיתי לבדוק באינטרנט מי הוא לוקיוס גיליתי לתדהמתי כי זהו שמו הפרטי של מחברו/גיבורו של ספר שהתחלתי לקרוא ממש באותם ימים במסגרת קורס באוניברסיטה. המחבר מוכר ומופיע על כריכת הספר רק בשמו השני – אפוליאוס, והשם לוקיוס מיוחס לו כנראה מתוך זהות לגיבור הספר המסופר בגוף ראשון. (אגב, אם עוסקים בצירופי מקרים, המורה אשר הנחתה את הקורס, באוניברסיטת חיפה, גרה בתל-אביב, כמה דקות הליכה מאותו לוקיוס). ובכן, כל כך התלהבתי מהתגלית שהתקשרתי לאימו הקודמת כדי לברר מה הקשר שלה ל"חמור הזהב" (זהו שמו של הספר האמור). אז הסתבר שאמנם החתול נקרא כך על שם גיבורו/מחברו של ספר, אבל ספר אחר. כך שמעתי לראשונה על "איש הקוביה" המסופר על ידי לוק (הוא לוקיוס) ריינהרדט.

*לא, אין כאן תמונה שלו, מחמת צנעת הפרט.

הפוסט הנוכחי: לא אופציה. אופוזיציה.

הרכב הכנסת הנוכחית (הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, יחד 65 מנדטים),

+

הדינאמיקה הדמוגרפית (כל יום מתים מאה מצביעי שמאל ונולדים מאתיים מצביעי ימין),

+

הנטיה הטבעית של אזרחים להתיישר לפי הקו של הממשלה ולראות בו סוג של קונצנזוס ושכל ישר, 

+

ערוץ 2,

+

כשלון המערב כמודל חברתי, כלכלי, מוסרי, משפחתי ותרבותי אשר יצר ואקום שמתמלא בחזרה לדת,

+

ההקצנה הדומה בציבור הערבי ובעיקר המוסלמי,

+

עוד כל מיני תהליכים וסיבות

=

הימין כמחנה ינצח בבחירות ואין שום אופציה אחרת. נקודה!

הדיבורים בנוסח "אני אלטרנטיבה לביבי" כציפיה מעשית, מנותקים מהמציאות ולא מוסיפים דבר לאומרם.

מי שמתנגד לממשלה ולמדיניותה – חייב להתחיל לחשוב ולפעול כאופוזיציה.

התכונה העיקרית הנדרשת כדי להיות באופוזיציה היא אומץ. להיות ולעמוד נגד הרוב, נגד השלטון, נגד הכח, נגד הכסף. בזאת נבחנת ותיבחן האופוזיציה.

האופוזיצה כמיעוט לא תוכל להרכיב או לקחת חלק בממשלה.

היא לא תשותף בקבלת ההחלטות.

היא לא תקבל נתח מההון.

היא לא תצליח לעצור את החקיקה הפרועה של הממשלה.

מה שנשאר לה הוא לעמוד ולצעוק בקול ברור ובהיר ולא להרדם. להאיר כל חזירות וכל עוולה. להציג בכל צומת את האלטרנטיבה השפויה – מה צריך שיעשה.

העמדת האופציה האלטרנטיבית כאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב, אולי, בהדרגה (בגין חיכה 29 שנה), תשכנע את הציבור שיש כאן מישהו שמבין טוב יותר מהממשלה (ואם הממשלה תצליח במעשיה, וכל עוד תצליח, האופוזיציה בבעייה (אם כי ההיפך מזה איננו נכון, וכאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב היא עדיין יכולה להאשים, ומאשימה, את האופוזיציה, את השמאל, את התקשורת, את האליטה, את המערך, את העולם, את האויבים מבחוץ והאויבים מבפנים)).

על פי עמדת הציבור לא נראה לי שיש תקווה אמיתית למהפך בדורות הקרובים. על כן, התפקיד החשוב ביותר של חבר הכנסת האופוזיציונר הוא לשמש זרקור ורמקול. לא לאפשר ללכלוך להסתתר מתחת לשטיח. לא לכבס ולא למרוח. לחשוף את קלונה של הממשלה, בעיקר היום, כאשר העיתונות החופשית (אם בכלל היתה כזאת) קרסה והובסה. רק הוא יכול להניח את החרא על המפה הלבנה המונחת על השולחן.

אנו זקוקים יותר מאי פעם לאופוזיציה רהוטה, מקושרת, נראית ונשמעת.

אם אתם נמנים על הגוש שמתנגד לממשלה – חישבו על זה כשאתם בוחרים.

קואליציה

________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

בימים בהם נרדפו היהודים, בארץ ובעולם, הכל נעשה בסתר. לימוד תורה, קיום מצוות, קריאה בהגדה של פסח, הכל במחתרת, בדלת אמות.

מזל שיש לנו נסיון. עכשיו הזמן להשתמש בו. כשהתקשורת הולכת ונכפפת בפני השלטון, כשבכנסת נחקקים בכל יום חוקים חדשים להשתקה ולסתימת פיות, כשהצבא מציית יותר ויותר לפוליטרוקים ורבנים, כשפקידים שולטים במשרד החינוך וקובעים מה ילמד ואיך, ובלבד שיתאים לרוח השליטים החדשים, כשהכל נעשה כך שהדור שגדל כאן לא ידע שום יוסף, וילמד לחשוב רק מה שנדרש ממנו, ורק במילים הרצויות, כל כובד האחריות נופל עלינו.

במחתרת, בסתר, בבית, מינקות עד בגרות, ללא הרף, בהתמדה, בהקרבה, נגזר עלינו להנחיל לילדינו את מה שיקר וחשוב בעינינו. לשמר ולהטמיע את הערכים שלא יקבלו בשום מקום אחר – את אהבת האדם והסביבה, הסובלנות, הענווה, הספקנות, המחשבה הביקורתית, הסקרנות, ההשכלה, הדמיון. את כל אלה חייב כל אדם לשמור ולקיים ולהעביר הלאה - במחתרת. וגם את תורת האבולוציה.

אחר כך נקבע גם אות סודי לזיהוי, ונערוך מפגשים חשאיים, ונחליף דעות. אבל אסור לדבר על זה.

והנה חידה:

תוך כדי חיפוש בגוגל אחר תמונה של יאיר שטרן, קיבלתי את התמונה הזאת

והחידה - מדוע?