כל הדברים גדולים כקטנים

בצבא האדום של סטאלין הייתה משמעת. החיילים הפשוטים צייתו לסמל. הסמלים צייתו לקפיטן והקפיטנים לקולונל. ומעל כולם, זה שקבע את המילה הראשונה ובעיקר את המילה האחרונה עמד הפוליטרוק. הפוליטרוק לא היה איש צבא או לוחם מנוסה. הוא לא הבין שום דבר בלחימה. אבל הוא היה נציג השליט והמפלגה, "בא-כוחו" פשוטו כמשמעו, וזה היה העיקר. כך דואגים שהצבא יהיה לא רק ממושמע אלא גם נאמן.
עד לאחרונה הדבר הקרוב היותר לפוליטרוק בצה"ל היה מערך הרבנות ומשגיחי הכשרות לסוגיה (ממזון, דרך לבוש, ממילוי טפסים ועד לשימוש במכשיר חשמלי). הרבנות הייתה כפופה ישירות לאל ולמפלגתו והקולונלים והקפיטנים בצה"ל צייתו לכל גחמותיה. אבל עברנו את השלב הזה והתקדמנו הלאה.
השלב הבא היה למנות ליחידה צבאית פוליטרוק ישיר מטעם השליט. נציג אישי של נתניהו שיושב ביחידה צבאית, למרות שאין לו שום מומחיות או הכשרה בתחום פעילותה, ולפקח ולקבוע כיצד תתנהל היחידה למרות שאין לו שום מעמד רשמי בהירארכיה. לא ברור בכמה יחידות בצבא מתנהל הסידור החדש הזה. אין לי מידע אלא מה שגלוי בתקשורת. על כן אני מכיר בינתיים רק מקרה אחד, ביחידה צבאית אחת, שעוסקת בנושא שבעיני נתניהו הוא הכי חשוב והכי רגיש – התקשורת. ליחידה קוראים גלי צה"ל. לפוליטרוק של נתניהו קוראים ברדוגו.
כמה ברדוגו נוספים הציב נתניהו ביחידות אחרות בצה"ל? אין לי מושג. אבל בימים אלה ממש, כאשר נתניהו ועושי דברו עסוקים רק במלחמה בהפגנות, נשלחו לראשונה כוחות צבא סדיר להגביל מחאה של אזרחים ברחובות הערים בישראל (ולא, למי שלא מתמצא, לא מדובר במהומות, מעשי ביזה, הצתת מכונית והקמת בריקדות בצירי התנועה (למרות שחשוב לזכור שגם במקרים כאלה, בשום דמוקרטיה מתוקנת לא שולחים יחידות צבא סדירות נגד אזרחי המדינה (אפילו לא אצלנו))).

פה אחד

 ______________________________________________________________________

הפלייליסט:

John Cage's 4'33

גרימת מותו של אדם בכוונה תחילה - זאת ההגדרה של רצח (בניגוד למשל ל"הריגה" שהיא גרימת מוות ללא כוונה כזאת). אלא שלמרות הקונוטציה השלילית, יש כל מיני סוגים של רצח (כלומר של גרימת מוות בכוונה) שאנחנו מקבלים, ואף תומכים בהם כרע הכרחי, כאלטרנטיבה לגרוע יותר. כדי לצאת מזה בשלום (או לברוח מההשלכות) פשוט משתמשים בשמות אחרים. כך, במלחמה הורגים את חיילי האויב, ולפעמים גם את אזרחיו, ובכלל בפעולה של הגנה עצמית, אנו קמים להרוג מישהו שבא להרוג אותנו. ובמקרים אחרים, כשנעשה פשע נורא (בעיני מי שקובע) אנחנו מוציאים להורג. כמובן, הגדרת המעשה כרצח היא שאלה מוסרית והתשובה עליה משתנה לפי מקומם של השואל והמשיב. מקרה מובהק הוא מעשה שהחוק (ועל כן מרבית האנשים שומרי החוק) רואה בו רצח ממש, ואילו אחרים (ובכלל זה המומתים) יקראו לו "המתת חסד".
(וכנגד המצמצמים יש גם מרחיבים שמדברים על רצח נפשו של אדם בעוד גופו נותר שלם, או רצח של בעלי חיים, במרחק שהולך וגדל מהמין האנושי).

כל זה בא לומר שבחירה ושימוש במילים מתאימות עוזרים מאד להתמודד עם המעשים.  מעטים בלבד רוצים להודות ברצח, אז לא אומרים את המילה (בדרך כלל זה לא עוזר). ואולי צריך להבין ולקבל שרצח הוא רצח, ופשוט יש מקרים שיש לו הצדקה (כלומר, הוא כפוף לערכים חשובים וגדולים ממנו, וחשובים וגדולים מערך החיים). אגב, ההוא שטבע את הצו הקדמון "לא תרצח" הוסיף מייד באותו מקום שורה ארוכה של מקרים בהם הוא מצווה לרצוח.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להרגיע אתכם כאשר אומר שהפלה היא רצח. אולי רצח רצוי והכרחי, אבל רצח. וכל נסיון לשימוש במונחים ונימוקים אחרים אינו בא אלא לעצום עיניים מול המציאות הזאת.

זה פשוט יחסית – מרגע שהצטרפו ביצית וזרע נקבעו כמעט כל התכונות שהן יחודיות וחד-פעמיות רק לאדם היחיד הזה (או צמד התאומים הזה) שיצמח מתוך אותו התא. והדרך הלאה היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לערעור – כמו גורל. וגם אם נעצור אותו בצעד הראשון, זה לא יבטל את השביל בן אלף המילין שכבר הותווה, ששמו חיי אדם. כפי שלא הלב הדומם אלא המח קובע את רגע המוות, כך נקבע רגע החיים ברגע ההתעברות.

שאלת גופה של אישה ושליטתה עליו במקומה עומדת, אבל בתוך גופה חי אדם אחר. יש מקומות בהם מותר לרצוח אדם שפלש לשטח או לבית שלי. לא כל שכן לגוף שלי. ועדיין זה רצח.

ואף אם מדובר בעוברים שיגדלו לאנשים חולים, מוגבלים ובעלי מום אומללים, אף אחד לא יכחיש שלהרוג אנשים כאלה, בוגרים, פירושו רצח.

אני לא נגד הפלות. רק מבקש להתמודד עם האמת. לפעמים זה עוזר לבהירות המחשבה.
לא נעים להבין ולהודות בזה, אבל האמת היא שהפלה היא רצח.

המושלים בכיפה

בכל שני וחמישי עולה לזירה פרשן תורן ומנסה להסביר מה צריך השמאל לעשות כדי לשוב לשלטון (וכמובן מאשים את אנשי השמאל שאינם מבינים זאת ולכן לעולם לא יוכלו לשוב ולשלוט).
וסוף הסבר-למעשה בהבנת המצב תחילה – כלומר, מדוע השמאל נכשל. ומספר התרוצים וההסברים עולה כבר על מספר מצביעי השמאל עצמם.

השמאל מנותק מהקול המזרחי
השמאל לא שכנע את המצביעים כמה הממשלה הנוכחית רעה ופגעת בו
השמאל מתבצר במגדלי השיניים במקום להתחבר לפריפריה
השמאל מפנה עורף לציבור הערבי
השמאל שמאלי מדי ומזוהה עם בצלם
השמאל איבד את זהותו ומציג עמדה מטושטשת, ימין-לייט
לשמאל אין אג'נדה בטחונית
השמאל מפוצל מדי ונלחם נגד עצמו
רשימה חלקית.
מה משותף לכל הסעיפים ברשימה? בכולם יש מידה של אמת, אבל אף אחד מהם אינו מצביע על הסיבה האמיתית. כי הטעות הגדולה היא המחשבה שהשמאל מתמודד נגד הימין כאידאולוגיה (אולי כמסקנה מוטעית מהעובדה ששלטון הימין משסה את הציבור בשמאל).
התשובה הנכונה היא שהשמאל עומד מול אלוקים (זה שם החיבה שהציבור שלעולם לא יצביע לשמאל נתן לאלוהים). והמפלגה של אלוקים היא הדת, בכל רבדיה, סוגיה וניואנסיה. ובכל הדרכים המשונות שינסו להסביר מהו שמאל, תמיד התשובה המהותית והאמיתית היא "כי באדם אאמין". כי לשמאל אין אלוהים. ומי שבצד של אלוהים לעולם לא יצביע לשמאל (ואל תתלו בשגיאה סטטיסטית נוסח צדיק בסדום). ו"העם" היום מאמין באדם רק אם הוא משוח מטעם האל. נכון שאפשר למצוא גם קורלציה לחלוקה מזרחים/אשכנזים ובמידה מסוימת מרכז/פריפריה, ונשמעים דיבורים על כלכלה ואבטלה, אבל הדבר שקובע הוא חשיבותה של הדת (ולכן, אף הערבים שבאוטובוסים, שבפי המסיתים מימין הם חבריו של השמאל, לא יצביעו עבורו אלא במספרים קטנים אף יותר). והיום יותר מאי פעם מאז קום המדינה, ובכל יום יותר, כאשר 80% מהאזרחים מאמינים לאלוהים כל מחשבה על מהפך פוליטי-דמוקרטי מופרכת מיסודה (וכנראה שיאיר לפיד מבין את זה ולכן התחיל להפריש חלה). כמו הקיבוצים, שהם היום פחות מ-2% מתושבי המדינה (כמו אחוז היהודים בארה"ב), כמו "דבר" ו"על המשמר", השמאל נכחד יחד עם החילוניות (וזה לפני שהזכרנו שגם חלק מהציבור החילוני ואפילו זה הקיבוצי הוא לא בדיוק מה שהייתי מכנה "שמאל").
המצב הנוכחי הוא רק זמני (כי הוא ימשיך להקצין בהתמדה) משתי סיבות. אלו שתי הסיבות שהביאונו עד הלום. הדמוגרפיה והחינוך.
הדמוגרפיה אינה דורש הסבר ולכן כדאי להקדיש כמה מילים לחינוך. כי המהפך האמיתי ב-77 לא היה נצחון בגין הליכוד. בתחום הזה, הפוליטי, אכן התרחשה תנועת מטוטלת שיצרה את האשליה כי על השלטון נאבקים שני גושים גדולים, פעם זה גובר ופעם זה. המהפך האמיתי והמשמעותי היה החלטתו של בגין לוותר על תיק החינוך ולהפקי(ד/ר) אותו בידי זבולון המר, איש המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית  (לעתיד "הבית היהודי"). ב-77 התחילה ההדתה במערכת החינוך, ועם כל מיעוט הערך שאנו לעיתים מייחסים לה, היא הצליחה לאורך זמן לייצר עם דתי יותר ויותר. הרגל הגסה בה מחסל היום משרד החינוך של ה"בית היהודי" את השאריות האחרונות של החינוך החילוני הוא רק שלב וידוא ההריגה (שלב מיותר, כאשר המערכת כבר פועלת באופן עצמוני, מטעם ההורים) כאשר החינוך המכונה ממלכתי ממילא הולך ומתכווץ.
ומה שסימן כיוון מאז 1977 הפך בחלוף 40 שנה לעובדה מוגמרת.
אני (לשמחתי) רחוק מחוגי השלטון, אך כל מבט בחדשות המצולמות מסביבת ראש הממשלה מגלה כיפות, כיפות וכיפות (ומקבילותיהן הנשיות) חלקן על ראשים מוכרים לכל ורובן רק ליודעי דבר. אבל זו המציאות.

המושלים – בכיפה.

כיפה בסלע

אנחנו עדיין לא תורכיה אבל הכיוון דומה. התחושה של רבים וטובים ממני ש"לקחו" לנו את המדינה משקפת את המציאות, בעיקר משום שאותו שמאל הוא זה שהקים אותה בדמו ובדמותו.
עכשיו מאוחר מדי, אבל לטובת הפעם הבאה, אם מנסים לחשוב "איפה טעינו?" התשובה שלי עד לא מזמן היתה "חוקה". אילו טרחו והתעקשו המייסדים לנסח חוקה אשר תגדיר באופן מחייב את המדינה ואת ערכיה, היה נשמר חוט השדרה שלה במקום להשבר. בא משאל העם בתורכיה והוכיח שגם בזה טעיתי.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

להקת הנח"ל - הבן יקיר לי

אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני.  אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).

מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.

הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של מאה רובים.

השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים, החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.

לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח מתמטי ממש.

להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של הרובוטים (ע"ע)  "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Pink Floyd - Welcome to the Machine

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

האימרה הידועה אומרת שבמקום בו מחלקים הרבה צל"שים כנראה שהיו הרבה כשלונות. זה נכון, אבל לא רק צל"שים. גם האשמות והתחמקויות מהאשמות, ועיקר העיקרים – ועדות חקירה. כי עומק החקירה כעומק הכשלון. המושג ועדת חקירה הפך לבן חוקי בשפה אחרי הכשלון של מלחמת יום הכיפורים, והשם אגרנט נחקק בעמוד הראשון של תולדות המלחמה ההיא. וועדת וינוגרד חיפשה אשמים לאחר הכשלון של מלחמת לבנון השניה. אף ועדה לא חקרה את הראשונה (רק את הטבח בסברה ושתילה שהיה פשלה גדולה). ולא את מלחמת ששת הימים. וזאת הטעות הגדולה של היום השביעי.

היום, 5 ביוני, יש שחוגגים את יום ירושלים ויש שזוכרים את פרוץ המלחמה ההיא שנמשכה 6 ימים אך הוכרעה בתוך שלוש שעות. את הנצחון המוחץ לא חקרה שום ועדה. ואי אפשר שלא לרצות לחשוב שאילו קמה ועדה כזאת, ומזהה את האשמים, המתחזים, הנוכלים, הרוצחים והשחצנים, ואילו יושמו מסקנותיה, לא היינו חייבים את מלחמת יום הכיפורים ולא את ועדת אגרנט וכל ההיסטוריה היתה אחרת.

אבל אם משחקים בכאילו, די ברור שגם אם היתה ועדה כזאת, היא לא היתה מבינה את המהלך שקרה, ולא היתה מזהה שהסוס הנהדר שהשאיר מאחוריו האויב במנוסתו הוא מלכודת שמצליחה פעם אחר פעם. ואם היתה מזהה, ברור שאף אחד לא היה מקשיב ומיישם. ובכל זאת, חשוב לזכור, שוועדת החקירה שלא היתה אחרי ששת הימים היא חשובה לא פחות מזאת שהייתה אחרי יום הכיפורים. אולי יותר.

שלוש כותרות