כל הדברים גדולים כקטנים

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

הקרנפים ברחו מהספארי ויצאו לטייל ברמת-גן. לא נכנסתי לראשם. אני בספק אם יש שם מספיק מקום בשבילי. אבל במקום של האינסטינקט הרגשתי שמחה גדולה. ונדמה לי שהפעם זאת לא סתם האנשה. זהו האושר הגדול של החופש. ולו לרגע קצר, ש(במקרה שמדובר בבני אדם )ידוע שיחלוף. אושר הוא תמיד חוויה רגעית. אין אושר בעבר או בעתיד. ויציאה לחופשי היא אושר.

הסיבה הפשוטה לכך היא שהאושר הוא מצבו הטבעי של כל אחד. כל מידה של חוסר אושר מבטאת רק סטייה מתוך אותו מצב טבעי. ומה שגורם לאותה סטייה היא חוסר האפשרות להיות. המניעה. החסימה. ההרחקה. כאשר הרצון שבע, האושר נמצא מעצמו. מה שקל יותר להגדיר הוא חוסר האושר. והוא לא יותר מאשר הכנעת הרצון. הגדר החוסמת את הדרך, הסורגים, הדלתות הסגורות. לכן, גם עבור קרנף פשוט, פריצה מהחומות היא אושר לרגע. והשמחה כל כך גדולה שאין אסון בכך שהיא זמנית (דבר שקרנפים אינם יודעים, אבל אנחנו בהחלט).

אני נזכר בהרבה נופים מהסרטים (כי שם, וכמעט אך ורק שם, ראיתי את הדברים בעיני). במשוגעים ב"קן-הקוקיה", שמצליחים לצאת לכמה שעות לטיול באוטובוס. בכל הזקנים בבית האבות, והנערות במנזרי האחיות מגדלנה, בכל אסיר שברח מבית הכלא. במורדים, באותו רגע קצר שנדמה שימשך לנצח. איזה אושר. איזה אושר.

ונכון שצריך לכלוא אדם בין חומות, כדי שהבריחה מתוכן תלמד אותו האושר מהו. אבל העניין הוא רק הלמידה. לא מידת האושר. אפשר להיות בחוץ – ולדעת. ולצורך הדיון הזה לא קונה את התיאוריה שחייבים להציב גבולות. אולי לצרכים ומטרות אחרות. לא לאושר.

והמחשבה הבאה היא, בכל זאת, שכליאה הינה עונש קשה ואכזרי. אני מאמין שבכלא אין אנשים מאושרים. ולא תמיד היציאה מחומות הכלא מביאה אל האושר. ומעבר לחומה יש עוד הרבה חומות אחרות. אבל כל חומה נופלת יכולה להביא אושר קטן. כמו הכלב, בראותו את הרצועה שפירושה "יוצאים לטייל". וכשתיפול החומה האחרונה, אולי נדע.

חבל שהוא לא יודע

ואם מדברים על סרטים ועל הענשה, סצינת החופש המופלאה ביותר זכורה לי מהסרט "תקווה ותהילה". הכבל נקרע, ובלון התצפית יוצא לחופשי, ללא זעם נקמני כמו של מים הפורצים מסכר, הוא רוקד. מרחף במעוף חסר שליטה מעל הגגות, סוחף בהתלהבותו את שמחת הילדים, ונענש בהוצאה להורג, וגופו מתרוקן מנשמה. צפו בסרט.

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Paul Winter - Whales weep not

הקטע הזה שכב שנים בתוך המגרה, בחושך. הוא היה אז התחלה. היום, איני מוצא לו סוף. מה רציתי לומר אז? אמנם הייתי מישהו אחר, אבל הקטע מוביל לאותו המקום, לא משנה מאין באת. אולי הוא הבשיל בינתיים. כבר אין לו צורך בסוף.

בקולו של ג'ון פוגרטי יש מכשפה. כשהוא שר, צורח, קם מן געגוע. מתמלא משהו חסר ומתחסר משהו מלא. במכונת זמן מצליחה קרידנס קלירווטר לעטוף אותנו ולשאת הישר לאמריקה, לסיקסטיז אבל בחיק הטבע, על גדת הנהר, בצל העצים. עם רצון עז לחיות.

_____________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

המבצֵעַ ברור. הבחירה קשה.

אולי בגלל הקליפ. פול ווליום בבקשה.

Creedence Clearwater Revival - Lookin' Out My Backdoor

שהיה מפכה מים רבים שזרמו במורד והשקו אלף פיות ולשונות צמאים

וארבעה אנשים שישבו לפתחו ראו את המים והם יוצאים והולכים הלאה והרחק

לא טוב הדבר חשבו, מים שהלכו אינם חוזרים. ולא ידעו כי כל המים אחד הם, ומים שיורדים, סופם שהם עולים לשמיים ולמעלה מכך, ומשם מבקשים את דרכם וחוזרים למעיין ממש כאותן צפורים נודדות שכל מקום ושום מקום הוא ביתן, ואלמלא ידעו המים את דרכם חזרה היה המעיין יבש וכלה זה מכבר. אלא, משעה שחשבו, ולא ידעו, חשבו עוד, ובקשו עצה ומעשה.

אמר הראשון, "כבר ראיתי מעינות שהיו שופעים ומימיהם ניגרים. ובאו קודחים וחפרו בארות סביב סביב, ושאבו את המים לעשות בהם מכל אשר יעלה מלפניהם, לרחוץ ולשתות ולהשקות שדות ובוסתנים ולמלא בריכות בשעה וכיוצא באלה, והמעיין צמצם עצמו ופסקה שפיעתו ונשאר קילוח דק וזרם ואבד חיש במורד ולא הגיעו עוד מימיו למרחקים.

אמר השני "יפים מי המעין וטובים. נבנה בריכה סביבו, ויקוו בה המים, ונשב שם, נשכשך רגליים ונהנה מזיו יופיו, וניטע תאנים וגפנים ונחסה בצילם, והמים שוב לא יזרמו במורד לא יגיעו למרחק.

אמר השלישי "לא ילכו המים למרחקים כי כאן מקומם. כאן לידתם וכאן קברם. נגול גל אבנים על פתחו, ומערבלי בטון יקיאו את קיאם, ויסתם המעיין, ויאגרו המים, ושוב לא ילכו לשדות אחרים.

והרביעי אמר "כמה נעים לשבת כאן ולהקשיב לפכפוך ולשיר הציפור, והמים שזרמו ימשיכו בדרכם ותחתם יבואו אחרים, כי שופע המעיין, ואם ילכו בנחל למרחקים, ידעו כולם את שבחי המעיין.

מה עשו*?

ישבו החכמים, והגו בדבר והחליטו – נעשה כדברי השני. ליקטו אבנים, וערבבו טיח, ובנו בריכה בפתח המעיין, ושוב לא הלכו המים לשדות זרים. מקץ שלושה ימים מלאה הבריכה, וכל אנשי המקום השתכשכו בשמחה גדולה, ואף נטעו עצים לשבת תחתם לבטח. אלא שמִשמלאה הבריכה שוב לא נאגרו בה המים, אלא נשפכו, וגלשו במורד, והלכו בדרכם כמימים ימימה.

שוב התכנסו החכמים לטכס עצה. לא נאריך בדברים, שכן אף החכמים לא האריכו, שכבר הקדים החכם ואמר "כָל הַנְחָלִים הלְכִים אֶל הַיָם וְהַיָם אֵינֶנּוּ מָלֵא".  פנו אל המעשה, וכך עשו – ערמו גלי אבנים לבנות סכר לסכור את מים, ותחת הבריכה הקטנה קמה בריכה גדולה כים, שמימי המעיין הולכים אליה והיא אינה מלאה. והברכה, אכן היתה גדולה לתפארת, ומפאת גדלה, ושמא מסיבה אחרת, נקוו בה המים, אך למלאה לא צלחו, ושוב לא זרמו המים במורד, והשמחה רבה, והשבח לחכמים ולבוא עולם.

אלא משעמדו המים בבריכה, הפכו ירוקים, ושוב לא ראה הטובל בה את בהונותיו. ומשהפכו ירוקים, הבאישו המים, ותעל צחנתם השמיימה. וימלאו המים שרצים ורמשים וצפרדעים ככתוב "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", והיתושים פרים ורבים ואין מושיע, וכל איש ונער נעקצים ומתגרדים.

ראו בני המקום כי הנה מתקיימות בהם מכות מצריים. קמה בהלה גדולה, ואספו את חפציהם ומטלטליהם, וכל כלי כסף וזהב, ונמלטו מבעוד לילה, ואת הבצק שלא החמיץ השאירו אחריהם וגם ואת הסירים והקדרות שהיו מלאים תבשילים חמים. והיתושים והצפרדעים נשארו.

והנמשל? כל אחד והנמשל שלו.

*המעשה קרה לפני זמן רב ואיש עדיין לא חלם על האפשרות למהול את המים בפסולת

___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Kites - Simon Dupree & The Big Sound

אל: מִנהל החייזרים

הנדון: דו"ח ביניים, סיור תצפית בכדור הארץ, אלף שלישי.

המדווח: שלמה

עמדת תצפית: מעיין שָחרור

תאור המקום: המעיין ממוקם בשולי יער אלונים ירוק עד, בין שתי גבעות ירוקות עם צמחיה נמוכה. המים, בטמפרטורה של 24 מעלות נקווים לתוך בריכה קטנה עם צמחי מים (מצורפת תמונה). בהמשך, זורמים המים בנחל המתפתל בין שתי הגבעות, בין עצי דולב, שיחים ומטפסים. בין השיחים אוכלוסיה גדולה של שחרורים ומכאן שמו. הציפורים שרות בכל ימות השנה ובעיקר באביב. בעלי חיים, בעיקר איילים וחתולי בר, באים מהיער כדי לשתות ממי המעיין והנחל. הזרימה מתונה ברובה עם כמה אשדות קטנים.

הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.

הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות,  ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).

אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.

הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה,  המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.

לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.

_______________________________________________________________________

(הפלייליסט כבר כלול)