כל הדברים גדולים כקטנים

התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון. אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.

ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.

ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה (קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).

שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף. חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.

מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד" (ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות להשאר בסביבה).

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
איש מחשבים הרפתקן 

1492: Conquest of Paradise - Vangekis

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

ושוב סליחה מהמאזינים שכבר ראו בפייסבוק כמעט הכל

___________________________________________________________________________________________________

ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום

ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין, שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.

ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש. כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.

"למרות התרבות - בגלל המשמעת" (תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)

ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש

את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור

הוא הרי לא יחזור

אהבה שנאה קנאה

מצאתי בעיניה את חינם.

אהבת חינם

שנאת חינם

קנאת חינם

מצאתי בעיניה את כולם

את כל הכעסים היא שמרה בבטן

את כל הכאבים

התסכולים

השנאות והסודות

אז עשתה לה ילד

ושמרה אותו בבטן

לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול על ארבע בחול בלוהט.

כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים להקריב את המלך.

גיבור ובניו. והחודש במבצע: יצרים כבושים

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(יום שוק בעכו, העיר שיכולה להיות לבנה)

כאשר הכל אבוד כל דבר הוא מציאה

"התקווה היא געגועים לעתיד" (נפתלי מגהרץ)

מזגן שעובד ואין איש בחדר האם הוא מקרר?

"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"

בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח

כתוב בספרים

פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?

שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים

"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")

בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)

_____________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

והפעם - פרסומת סמויה

ההופעה הקרובה - במבו וילאג' - חוף פולג - יום א' 26/7 בשעה 20:00 (ולא ב-19:00)

החוקים החדשים בכנסת מתחלקים לכמה קטגוריות. "לבצר את השלטון" – אלה החוקים הזמניים שבאים להבטיח את המשך הישיבה בשלטון עד שסוף סוף יחוקק חוק "ראשות הממשלה לכל החיים" (שהוא התחליף האנמי אך אפקטיבי למלוכה). "לנסר את הענף הזה שמפריע" – החוקים שמחוקקת הדמוקרטיה נגד כל מיני גורמים מזיקים מטרידים (למי שאוהב את הרחובות נקיים). "כאן שוד תנו את הכסף לאדון הזה" – חוקי הטייקונים בניחוח בננות. "קוקוריקו, כתבו עלי בעיתון" – בדרך כלל אלה מתמידים רק עד לשלב הצעת החוק, אבל לפעמים הם מפתיעים אפילו את המציע ומתקבלים. "שיא גינס החדש" – במסגרת המאמץ הסיזיפי לנפח עוד ועוד את ספר החוקים.

*חייבים להודות כי הקטגוריות הללו קיימות והיו קיימות בהרבה דמוקרטיות זמניות.

למשל, "חוק ההאכלה בכפית" (שאלה לתלמידים: לאיזה קטגוריה הוא שייך?). במו אזני שמעתי את השר הממונה מסביר כי אנחנו מתמודדים עם "פיגוע התאבדות המוני". עד כדי כך קל לשחק במילים. כי כידוע, פיגוע זה רע ופיגוע התאבדות זה נורא, אז פיגוע התאבדות המוני בריבוע? זה משהו כמו הפיגוע בתאומים, אבל יותר גרוע. וחייבים למנוע אותו בכל מחיר. כי כל מעשה נגד המדינה הוא פיגוע, על כן התאבדות מחאה היא פיגוע התאבדות. אבל החלק המעניין הוא שרבים* מתומכי החוק, שימנע בכח ממחבלים להרוג את עצמם הם התומכים הנלהבים בהטלת עונש המוות. כיצד ליישב את הסתירה? פשוט מאד, הרעיון בכל מקרה הוא לעשות ההפך ממה שהתכוונו אליו אותם אויבים. רצית לדפוק אותי? נדפוק אותך. רצית לרצוח ולהשאר בחיים – נהרוג אותך. רצית למות – בכח נשאיר אותך בחיים.

*צריך להודות, בקישור שצרפתי שמתייחס לקדנציה הקודמת, הח"כ פייגלין נמנה עם המתנגדים לחוק.

חוק הצינון הדורש 3 שנות הקפאה מאיש צבא לפני שיכנס לפוליטיקה הוא חוק מרושע ולא הגיוני. 3 שנים, בעיקר בפוליטיקה, הן נצח. (זה אגב משך הזמן (עם אופציה לחידוש) בו מוכנה המדינה להתחייב שהאדמה עליה ניצב ביתי, תשאר ברשותי ) (שלא לדבר על 5 שנים שהן כבר נצח נצחים, כמו התהדייה המוצעת, כאילו שיש משמעות להחלטות שמתקבלות לנצח נצחים (למעט גרימת נזקים בלתי הפיכים כגון הוצאה להורג)). שנה אחת. זה הזמן שדורשת חברת הביטוח ממבוטחיה להמתין לפני שיוכלו לזכות בגמול ביטוח החיים במקרה של התאבדות. זה, בעיני חברות הביטוח (והן מבינות בזה) המרחק שבין סיבה למסובב, שנמדדת ביחידות של סבלנות. זה מספיק גם לאיש צבא עד שיכנס לפוליטיקה.

אז למה נקבעו 3 שנים? מבלי לבדוק את הפרטים והעובדות, קל לנחש שהחוק הזה נחקק כדי לדפוק מישהו עד הסוף של הקדנציה (הממצאים לוחשים שהחוק נועד לסנדל את (צחוק ענק של הגורל) דן חלוץ). והנה, נתניהו רוצה עכשיו גם תקציב מדינה תלת שנתי. למה? כדי לקנות שקט עד סוף הקדנציה.

במילים אחרות, אלו חוקים מהקטגוריה של "לבצר את השלטון".

אחד החוקים החשובים בקטגוריה הוא חוק סגירת רשות השידור. למה חשוב לסגור? כי רשות השידור היא היום האופוזיצה האמיתית ולפיכך היא אויב שלטון העם (יחד עם ערוץ 10 ורביב דרוקר שגם אותם מנסים לסגור). לאחרונה הזזתי את מרכז הכובד בדרכים מגלי-צה"ל העייפים לעבר רשת ב' (וכמובן 88, קול המוסיקה ואפילו א' או ג'). מסתבר שוב ושוב, למרבה ההפתעה, שדווקא שם נותר המעוז האחרון של התקשורת החופשית - ובהכרח של התנגדות לממשלה. קשה להאמין, אבל המראיינים שם שואלים שאלות.

אין להפריז בחשיבותה של התקשורת כאופוזיציה לממשלה. לא רק משום שלא קיימת אופוזיציה אחרת. בגלל הפרדת הרשויות. העקרון הפשוט הזה מלווה אותנו כמעט שלוש מאות שנה ומשמש בסיס למערכת השלטונית. השלטון מחולק לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות  אשר מאזנות זו את זו – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. אבל. אבל המודל הזה אינו משקף את המציאות כלל וכלל.
ראשית, בארצנו אין שלוש רשויות נפרדות. אין בארץ רשות מחוקקת. יש רשות שולטת שהיא שילוב של הממשלה והרוב בכנסת. אלו מתואמות ביניהן ולמעשה חופפות (למעט משחקי כבוד). הכנסת היא לכל היותר הזרוע המחוקקת של הממשלה. הרשות הנותרת, השופטת, היא לעת עתה עצמאית, אך עתידה בסופו של דבר להיטרף בשיני הרשות השולטת ולהביא למצב בו קיימת רק רשות שלטונית אחת– הרשות המפרקת. (בנקודה זאת מעניין לקרוא את הסיכום כאן, שהוא אמנם קצת "סיכום של בית-ספר" אבל מאד רלוונטי).

שנית, וזה העיקר, קיימת רשות רביעית* שמונטסקייה לא הזכיר. רשות השידור. רשות הדיווח. העיתונות, שלשם האדרת והמחשת כוחה מכנים אותה בשם המעצמה השביעית (תלוי איך סופרים), אך נכון יותר להתייחס אליה לא כמעצמה או ישות מדינית נפרדת אלא כגוף מאזן שקיים בכל מדינה דמוקרטית. עיתונות עצמאית, חזקה ובלתי תלויה היא המגן החשוב, ובקרוב היחיד נגד עריצות השלטון. היא הרשות הנפרדת הרביעית. הרשות החושפת (את שחיתות השלטון). הרשות המתרגמת (כך שכל אחד יבין). הרשות המתווכת (בין מה שקורה למה שידוע). הרשות המבוזרת (ומגיעה לכל אזרח).

כל ההגנות והאיזונים קורסים בפני השלטון כמו בפני דאע"ש. גורל בית המשפט נחרץ. הקרב האחרון יערך על התקשורת החופשית. אם יקרסו רשות השידור וערוץ 10, נמשיך להתגונן ולהלחם באינטרנט. זאת המצדה שלנו ונילחם עד האות האחרונה. ואחר כך נדביק כרוזים בלילות. נרשום מילים אחרונות על כף היד בדרכנו לבתי ההשתקה.

*כדאי להזכיר בקצרה את קיומן של רשויות נוספות. הרשות החולבת – ששואבת וזוללת את משאבי המדינה (ולמעשה שולטת ברשות השולטת),  הרשות השקופה או האפלה – שפועלת מחוץ ומתחת לכל הרשת הסבוכה של השלטון הרשמי אך השפעתה על המדינה והאזרח אינה פחותה, והרשות השמימית שמקבלת פקודות רק מאלוהים. זאת אולי הרשות החשובה. משם תגיע הפקודה ללחוץ על הכפתור).

זהו "קיין" של הפסל הצרפתי אנרי וידאל

הוא לא ממש קשור. נתקלתי בו (בצילום) כשחיפשתי משהו שכן קשור, ונשארתי איתו.

אולי הוא קשור בעקיפין בהיותו מוצג בפריס ולא בירושלים למרות הנושא התנ"כי.

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Carmen - Habanera

Georges Bizet

הפיקח יודע לצאת מהבוץ שהחכם לא היה נכנס אליו. האם החכם יודע מה הוא מפסיד?

מי שטבע את המונח "טיפש-עשרה" היה מן הסתם איש בהחלט חכם. הרי רק חכם יטביע את הכנוי טיפש. ורק איש ימציא כינוי שיאה בעיקר לבנות (שהרי תמיד אלו "בנות טיפש-עשרה"). הלא אלה היצורים הפאתטיים, הצפויים, והטפשיים ביותר. (דווקא עניין ה"עשרה" לא מחייב, ואפשר להמשיך ולהשתייך לקבוצה כל החיים. זה רק הופך יותר ויותר פאתטי). זאת הגיבורה של שיר הפרחה, עם הפוסטרים במקום קירות. אין לבנות הטיפש-עשרה טיפת אישיות משל עצמן, וכל מאווייהן רק בהערצת מפורסמים וצרחות היסטריות. הנה, כך זה נראה, לדוגמא.

אלו המוני הבנות (וגם בנים) שנדחפו בכח כדי לראות את הביטלס בהופעות. שומר נפשו, וכל אדם בעל טיפת כבוד עצמי ירחק.

למה נזכרתי בזה? כי עד היום, אין יום בו לא משודר לפחות שיר אחד של הביטלס, הלהקה-תופעה אשר, ככל שחולפות השנים, מסתמנת כתופעה המוסיקלית החשובה והבולטת ביותר שתשאר מהמאה העשרים גם בעוד אלף שנה (ואלמלא הקולנוע והמחשב – כתופעה התרבותית בכלל (ואלמלא מלחמת העולם הראשונה, פצצת האטום, המסע לירח (ועוד כמה התחכמויות אירוניות שלא תוציאו ממני) – בכלל בכלל)). ועד היום, בקביעות, משודרות תכניות העוסקות בביטלס, ומומחים רבים (ויש להם מומחים וחוקרים רבים, מכל התחומים) מדברים ומסבירים ומלמדים ומפרשים. אבל (וזאת התרשמות שלי, פרטית לחלוטין) לא זכור לי ששמעתי ולו פעם אחת מישהו (בארץ, כן?) מעלה זכרונות מאחת ההופעות (לא, לא בארץ). חברים שלי, בני גילי (שהיו טפשים וחכמים ממני) נסעו ללונדון לראות את The wall, אבל זה היה כבר עידן אחר. פליטי וודסטוק וילדי פרחים לשעבר אפילו הם לא חסרים. אבל לא ניתקלתי באף איש חכם ומכובד שראה הופעה של הביטלס. רק בנות טיפש-עשרה.

(דרושות הרבה שנים, לפעמים חיים שלמים, כדי ללמוד להיות טיפש).

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
(דווקא אין כאן אין המון ביטלס)

The Beatles - Girl