כל הדברים גדולים כקטנים

בצבא האדום של סטאלין הייתה משמעת. החיילים הפשוטים צייתו לסמל. הסמלים צייתו לקפיטן והקפיטנים לקולונל. ומעל כולם, זה שקבע את המילה הראשונה ובעיקר את המילה האחרונה עמד הפוליטרוק. הפוליטרוק לא היה איש צבא או לוחם מנוסה. הוא לא הבין שום דבר בלחימה. אבל הוא היה נציג השליט והמפלגה, "בא-כוחו" פשוטו כמשמעו, וזה היה העיקר. כך דואגים שהצבא יהיה לא רק ממושמע אלא גם נאמן.
עד לאחרונה הדבר הקרוב היותר לפוליטרוק בצה"ל היה מערך הרבנות ומשגיחי הכשרות לסוגיה (ממזון, דרך לבוש, ממילוי טפסים ועד לשימוש במכשיר חשמלי). הרבנות הייתה כפופה ישירות לאל ולמפלגתו והקולונלים והקפיטנים בצה"ל צייתו לכל גחמותיה. אבל עברנו את השלב הזה והתקדמנו הלאה.
השלב הבא היה למנות ליחידה צבאית פוליטרוק ישיר מטעם השליט. נציג אישי של נתניהו שיושב ביחידה צבאית, למרות שאין לו שום מומחיות או הכשרה בתחום פעילותה, ולפקח ולקבוע כיצד תתנהל היחידה למרות שאין לו שום מעמד רשמי בהירארכיה. לא ברור בכמה יחידות בצבא מתנהל הסידור החדש הזה. אין לי מידע אלא מה שגלוי בתקשורת. על כן אני מכיר בינתיים רק מקרה אחד, ביחידה צבאית אחת, שעוסקת בנושא שבעיני נתניהו הוא הכי חשוב והכי רגיש – התקשורת. ליחידה קוראים גלי צה"ל. לפוליטרוק של נתניהו קוראים ברדוגו.
כמה ברדוגו נוספים הציב נתניהו ביחידות אחרות בצה"ל? אין לי מושג. אבל בימים אלה ממש, כאשר נתניהו ועושי דברו עסוקים רק במלחמה בהפגנות, נשלחו לראשונה כוחות צבא סדיר להגביל מחאה של אזרחים ברחובות הערים בישראל (ולא, למי שלא מתמצא, לא מדובר במהומות, מעשי ביזה, הצתת מכונית והקמת בריקדות בצירי התנועה (למרות שחשוב לזכור שגם במקרים כאלה, בשום דמוקרטיה מתוקנת לא שולחים יחידות צבא סדירות נגד אזרחי המדינה (אפילו לא אצלנו))).

פה אחד

 ______________________________________________________________________

הפלייליסט:

John Cage's 4'33

עקב השמועות שהשמועות על מות ישראבלוג היו מוגזמות ומה שצריך זה קצת דם, חמצן, אולי כליה, הנה אני מנסה להחיות. אולי הנשמה מלאכותית, אבל גם הנשמה כזאת משיבה חיים ורוח.

בינתיים נראה חי ואולי בריא יותר מאי פעם, בלי תקיעות ובלי תקלות.

בינתיים רק ממחזר מפייסבוק (שהשתלט על הבית בהעדרי, אבל מייצר תמורה).

ובכן - פוליטקה עכשיו

______________________________________________________________________________

זה לא אני אמרתי, זה אומר כל אינטלקטואל ערבי (בדרך כלל גולה) במאמר לעיתון חשוב שמתורגם לעברית ומתפרסם בארץ (בתמהיל של תקווה ושמחה לאיד). 
במאמר הוא מסביר מדוע העמים הערבים נמצאים כיום במצב כל כך ירוד ומדוע מרבית מדינות ערב כל כך נחשלות ונכשלות. הוא יצביע על שלוש סיבות עקריות -
1.שחיתות שלטונית
2.השפעת הדת על המדינה
3.מעמד האשה
הוא כמובן יסביר שהדרך היחידה לשיפור המצב הוא שינוי משמעותי בשלושת התחומים. רק שינוי עקבי ומתמיד יוכל לרפא את החברה מתחלואיה.
ולמה כל זה מעניין אותנו?
כי בכל שלושת התחומים - השחיתות, ההשפעת הדת ומעמד האשה אנו רואים שינוי עקבי ומתמיד גם אצלנו במדינה. זה טוב?
הבעייה היא שאצלנו הכל מתקדם בדיוק בכיוון ההפוך. אז למישהו יש ספק לאן אנו הולכים?

ויש כאלה שרואים בזה החזרת עטרה ליושנה. 

עבר מפואר

אני יודע שאילו אני הייתי מנוי לבלוג ופתאום, אחרי למעלה משנה הייתי מקבל הודעה על פוסט חדש הייתי שמח, אפילו קצת נרגש. מי לא ישמח לצעד, ולו קטנטן, נגד כיוון נהר הזמן שסוחף אותנו אל האין הגדול? (בעצם אני מנוי. גם אני אקבל. אחייך, אבל כבר לא אתרגש).

_____________________________________________________________________________________________

כאן היה הפלייליסט.

Surah Al Baqarah

מרגלית צנעני קצפה על השימוש במונח "פרשה". "פרשת ילדי תימן". היא תובעת לא פחות מ"שואת העדה התימנית". כל אחד רוצה שואה משלו, אבל כבר מזמן הוחלט  - שואה יש רק אחת. צריך לבחור כאן מונח אחר.
והפרשה שלא מניחה, סיפור הקונספירציה של זקני ציון, אלו שפעם הקימו את המדינה ועמדו בראשה, והם מואשמים במעשים איומים שגם תכננו וביצעו וגם טרחו להסתיר ולהעלים, והציגו את עצמם כצדיקים ושיות תמימות, ומה הפלא שקשה לאוזן לשמוע וללב להאמין. אבל אם נפתח הסדק, ונסדקת האמונה העיוורת, וכל ההאשמות באמת יסודן – צדיקים מטעם עצמם ופושעים חסרי רחמים כלפי האחר שלרע מזלו נקלע לתפקיד הלא נכון, אין מנוס מלהשאר עקביים, ולקבל אחת ולתמיד את "גירסת הנכבה" לגבי מה שהתחולל כאן שנים אחדות קודם לכן. ומי שרמס את התימנים, את הערבים על אחת וכמה. וכל הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, ראשיתה בחטא גדול והמשכה בשקרים והכחשות. והנכבה היתה, ועוד איך.

ואין דרך ראויה ונאותה לסגור את המעגל הזה מאשר בשימוש במונח האחד המגדיר את מהותו של הציוני הפושע – הנכבה. מעתה יש לדבר על "הנכבה של ילדי תימן".

ובאותו עניין כותב יפה נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות":
"מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר הוא ימצא שמות"

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

יום יבוא - אל תקרא לי שחור

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.

"זויה רובינשטיין הייתה ניצולת שואה ודי קמצנית בחייה. כך התברר לאחר מותה, כאשר הסתבר כי אורח חייה איפשר לה (למרות רמת החיים הנמוכה) לחסוך את כל הפיצויים שקבלה מגרמניה במשך כמעט שבעים שנה, ולהגיע לסכום של לא פחות משלושה מליון שקלים. את הסכום הורישה זויה רובינשטיין שהייתה אשה ערירית לקרן לרווחת ניצולי שואה.

אפשר כמובן לברך אותה ואת ניצולי השואה שזכו במענק לא צפוי. ומכל מקום, הרי מדובר בכספה הפרטי. אך בכל זאת, המעשה צורם. צורם מאד.

האם ניצולי השואה הם הסובלים היחידים? האם קשישים אחרים בארצנו זוכים לזקנה מכובדת? למה להמשיך ולהנציח את הפער לטובת ניצולי השואה האשכנזים, שגם כך שפר גורלם וזכו לפיצויים נדיבים? למה להוריש כספים באופן כל כך סקטוריאלי וצר אופקים, שלא לומר עדתי וגזעני? לאן נגיע אם כולם ינהגו כך? ובכלל, מדוע להוריש כספים לזקנים חולים? לציבור שכבר אינו תורם דבר לחברה ואין לו השפעה על עתידה? מדוע לא להפנות את הכספים לטובת הילדים, שהם העתיד והתקווה של כולנו? ההשקעה בהם הרבה יותר חשובה.

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו ניצולי שואה מסכנים. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת.

זויה רובינשטיין רצתה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיחה שהיתה קמצנית לא רק בחייה, אלא גם במותה."

לא, זויה רובינשטיין עדיין לא מתה, אבל את המאמר אני מקדיש ותורם כבר עכשיו*, ללא תמורה, לטלי חרותי-סבור מ"הארץ". אמנם הוא לא מגיע לקרסוליו של הטור שלה אודות תרומתו של אהוד ברק, אבל מי יודע, אולי יום אחד יחסר לה על מה לכתוב. ו"הארץ", שנותר בלי טורו של בני ציפר, לא יכול לוותר על המשבצת הזו, שאין לי דרך להגדיר.

ואני חייב לשאול, האם יתכן שהתנפלו על ציפר רק משום שהוא גבר? 

*יש לי גם אחד על המאדאם שעלתה לגדולה והחליטה להשקיע דווקא בטיפול ותמיכה בזונות, על הפושע מרמלה שחזר בתשובה והחליט לטפח את שכונת ילדותו, ההוא שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים והחליט שרק נכי תאונות זקוקים לעזרה בשיקום, ועל ההוא, שבמיטב כספו התקין מזגן חדש בחדר של הבן, בזמן שיש משפחות עם עשרה ילדים בחדר שיושבים ללא חימום בכלל. 

האגואיסט שתורם רק ליהודים.

מכיוון שהארץ חסום בפני חלק מהקוראים, אני מביא כאן, כשרות מיוחד, את הטור האמור במלואו.

קצת עזרה לבוגרי סיירת מטכ"ל המסכנים

באחרונה התבשרנו על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לתרום יותר מחצי מיליון שקלים בעבור מלגות לבוגרי סיירת מטכ"ל. רבע מיליון שקלים תרם ברק לפני עשרה חודשים, ולא מכבר הוסיף לתרומה עוד 350 אלף שקלים.

יש שיאמרו, כי מדובר בהחלטה ראויה לשבח: קם אדם בבוקר ולא תורם מקופת החברה, אלא מכיסו הפרטי, בעבור מטרה טובה. אלא שבעוד שהעובדה שמדובר בתרומה פרטית אכן ראויה להוקרה — היעד שלה מעורר תהייה. מדוע בחר ראש הממשלה לשעבר לתרום מכספו דווקא לקבוצה חזקה במיוחד בחברה הישראלית? מדוע מלגות לבוגרי סיירת שמתנדבים בקהילה, ולא למשל לבדואי מחורה, בוגר מג"ב, שקצת יותר קשה לו להגיע לאוניברסיטה?

הטענה בעד בוגרי הסיירת אומרת, שאנשים שתרמו ארבע או חמש שנים מחייהם למען כולנו, ואף היו נכונים לחרף את נפשם בעבורנו — ראויים לגמול. זו טענה תקפה לחלוטין. חיילי סיירת מטכ"ל אכן חירפו את נפשם בעבור כולנו, אלא שהם לא היחידים, וכמו תמיד — המשאבים מוגבלים והשמיכה קצרה.

תרומתו של ברק מבטאת תפישה המעדיפה לחזק את הקבוצה הפריבילגית תוך כדי התעלמות מעוררת תמיהה מהצרכים האמיתיים של הכלכלה והחברה בישראל.

והרי ממי שהיה ראש ממשלה ניתן היה לצפות, שיכיר את הצרכים של החברה הישראלית ויידע מי זקוק יותר להזדמנות שמעניקה נדיבותם של פילנטרופים. אבל ברק מעדיף להניח את הכסף שצבר בדין בסל של החזקים. הטענה ש"גם להם מגיע" נכונה, אלא שיש מי שזקוק לזה יותר.

אם השיטה הזאת תתפשט ותיהפך לאופנה, חלילה, בל נתפלא אם טייס לשעבר יחליט לתרום מכספו למלגות בעבור תואר שני לטייסים שהשתחררו, ואם פילנטרופ אחר יודיע שהוא תורם לבוגרי יחידה 8200 — אלה שהשוק חוטף אותם תמורת משכורות עתק עוד לפני שהשלימו תואר ראשון — כי הרי הם שמרו על כולנו, ולמה שלא יקבלו בתמורה מלגה מפנקת כדי להשלים תואר שני במרכז הבינתחומי, או כדי ללמוד בטכניון?

אין דבר קל יותר מאשר לתרום לחברי הקבוצה שאליה אתה משתייך — ועדיף שיהיו גברים לבנים שבאים מבית טוב. קשה יותר לענות על צורך אמיתי, אולי פחות סקסי, אבל כזה שיהפוך את התרומה לאפקטיבית באמת. במדינה שהיתה שוויונית בעבר והיום מככבת במקום גבוה במדדי האי־שוויון — האם מוגזם לצפות מהפילנטרופים לגלות קצת יותר מודעות חברתית?

בחברה שבה יש פערים גדולים בין מי שיש להם הכל ומי שאין להם כמעט דבר — המעשה הנדיב והצודק באמת הוא לחפש את החלשים ביותר ולסייע להם להתקרב לחזקים יותר, שיצליחו גם אם לא יעזרו להם.

החייל הבדואי, האשה החרדית מבני ברק, הבחור בעל המוגבלות מהפריפריה — כולם זקוקים הרבה יותר לעידוד כלכלי כדי להגיע לנקודת ההתחלה של בוגר סיירת מטכ"ל. אהוד ברק רצה לעשות מעשה טוב, אבל הוכיח שהוא שבוי בעולם צר ואגואיסטי.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

יצחק קלפטר - האהבה שלי היא לא האהבה שלו

למרות ההשמצה, "הרצחת וגם ירשת" הוא פשע מהסוג הטוב. פשע עם מניע שאמור להיטיב עם הפושע. בניגוד לקטגורית הפשעים "חסרי הטעם". הרי "רצחת סתם, בלי סיבה" הרבה יותר גרוע. אחד הדברים הרעים ב"בלי סיבה" היא שהקרבן הוא אקראי. מזל רע מפגיש אותו עם הפושע, והיתר מצער מאד. להיות קרבן "סתם" מקשה מאד על ההתגוננות. זה עולם בו חרב תלויה מעל ראשו של כל אחד, כל הזמן. אולם הסתמיות מציגה רק את נקודת הראות של הקרבן המופתע. כדאי בכל לנסות להבין את המניעים והסיבות מצידו של הפושע.

הסיבה הראשונה, והפשוטה היא ההנאה. הפושע פשוט נהנה. נהנה לפגוע. נהנה מסבלו של האחר, ומתחושת הכח שלו.

ויש את פשעי השנאה. השנאה היא רגש. פשע שנאה הוא פשע שנעשה עם רגש (שכשלעצמו הוא דבר טוב), אלא שהרגש במקרה הזה מופנה אל מי שכלל לא מכירים, ולכאורה אין סיבה לשנוא אותו. פשעי השנאה, למרבה הצער, מוכרים ויומיומיים כל כך, שלפעמים משליכים אותם בטעות על פשע מסוג אחר לגמרי.

למשל, המקרה האחרון של הצתת הכנסיה הדגים והלחם.  הפשע חסר הטעם הזה שייך לקטגוריית "פשעי הפקיד המסור". אלו פשעים הנעשים מתוך תחושת חובה ונאמנות לתפקיד. הם הדבר הרחוק ביותר מפשעי רגש שאני יכול להעלות על הדעת. אני חושב שאין צורך להסביר מהו פקיד מסור. (אבל אולי תמונה תעזור).

הפקיד הכי מסור

מתוך הרגל, קשה לפעמים להבחין בפשע פקיד מסור כאשר הוא מתרחש. במקרה של הצתת הכנסיה, מי שהאיר את עיני היה המאמר המלומד הזה שהאשים את הרבנים (שגינו את ההצתה) בצביעות, משום ש: "... המשטרה היא לא היחידה שהגיבה באופן מוזר בעקבות הצתת הכנסיה. רבנים רבים כתבו שזה נגד התורה ורוח היהדות. האמנם? [...] יתכן שהתורה אכן מתנגדת לכך שיקום אדם פרטי וישרוף כנסיות ללא תועלת. אבל מי שחשוב לו לומר לאדם הבודד ששריפת הכנסיות אינה תפקידו, צריך גם לחשוב איך מחנכים את העם כולו ששריפת הכנסיות הוא אחד מיעדיה הממלכתיים של מדינת ישראל."

הפקיד המסור הזה יוצא בהתקפה פרשנית על פקידים מסורים אחרים שמתנגדים להצתה על רקע  התנגדותם לפרשנות שהנצרות היא עבודת אלילים. על פי פרשנים אלה פסקו כבר גדולי החכמים כי הנצרות בימינו אינה עבודה זרה, ועל כן אין לעשות לנוצרים את אשר אמורים לעשות לעובדי האלילים.  הויכוח הוא מלומד, ענייני ותאורטי, אבל למסורים באמת, בכל מאודם, הוא הופך לצו מעשי. כי יש מסורים ליד שולחן הכתיבה, ויש מסורים עם מסור.

תחת עינינו עוסקים חוקרים תאורטיים בעניינים חשובים כמו דין רודף ומוסר, מתי מותר להרוג גוי,  ומה לאכול וללבוש – ולכל חכמה עיונית כזאת קמים עשרה פקידים מסורים ורצים למלא את חובתם.

אין כאן טיפת שנאה. רק מסירות גדולה. אלה טובי הכוונות ההולכים לגיהנום ובדרכם מנסרים את כולם.

מילות מפתח (שללא ספק מוכיחות משהו):

מוּסר, מוֹסר, מסוֹר, מסוּר, מנסרה, מסורת, מסרון, סמור, רמוס, מורסה, מורסי, מוריס, מוריסי, מוסרי, מוסררה, מרס, מֶרסי, מרסֵי, מרסי, מרסל מרסו, מרסל דאסו

מ...מס...מסי... מוסר ורודף

רודף עם מסור

הפלייליסט:
(הנה הזדמנות להביא את "המנסרה" במלואה)

Dark Side of the Moon