כל הדברים גדולים כקטנים

התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון. אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.

ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.

ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה (קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).

שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף. חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.

מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד" (ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות להשאר בסביבה).

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
איש מחשבים הרפתקן 

1492: Conquest of Paradise - Vangekis

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire

הנה דבר שלמדתי דווקא אחרי שסיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד. (נושאי הלימודים והעבודה הם פרוייקטים בתחום התוכנה, אבל המסקנה תקפה גם למשוררים).

בשלב המתקדם של הלימודים עובדים כבר על פרויקטים די גדולים. יחסית. חודשים של עבודה אינטנסיבית. לעיתים בזוגות ואף בצוותים גדולים יותר. תכנון, ונסיונות ראשונים, ותיקונים, וחיפוש שגיאות, וגירסא ראשונית וביצוע סופי. ולאחר תקופה, ומאמץ גדול, והשקעה מרובה, הפרוייקט מוכן, ואפשר למסור אותו. כן, עוד יהיו ציונים, אולי ערעורים, ואי אלו הבהרות קטנות. אבל – הפרוייקט הזה הושלם וסיים את חייו. אפשר להביא אותו לקבורה בארון הארכיון.

גם בביזניס יש פרוייקטים מהסוג הזה, בעיקר אם אתה מבצע אותו כקבלן משנה. אבל אם אתה נמצא במקום עבודה מסודר, והפרוייקט שלך הוא מוצר שהחברה מפתחת, והיא מתכוונת להוציא אותו לשוק, ולמכור אותו ללקוחות, הרי שאותה נקודה שתיארנו קודם, בה מסיים הפרוייקט את חייו, היא למעשה רק התחלה. כל מה שנעשה עד כאן הוא מאמץ שנועד להביא את הפרוייקט לראשית דרכו. עכשיו, הסיפור האמיתי מתחיל.

אותו שלב, שבזמן הלימודים תיארתי כחיי הפרוייקט, הוא למעשה רק הילדות – אם רואים אותה כשלב הכנה לקראת החיים האמיתיים, ואולי מדויק יותר –ההריון. למרות התקופה הממושכת, הקשיים הרבים, הסיכונים, המאמץ, הכשלונות המרובים - סופו של ההריון הוא הנתפס בעינינו כתחילתם של החיים (ככה כתוב לכם בהורוסקופ).

וגם ביחסים בין בני אדם ובעיקר בין בני זוג. אלו רצופים הריונות. הכרויות, נסיונות, מאמצים, התחלות, השלמות, דמויים, הנחות, מבחנים, שאלות ותשובות. כל אלו הריונות חוזרים ונשנים כאשר פוגשים אנשים חדשים, עד שמכירים אותם. בשלב הזה, אם העובר מפותח ובריא,  ההריון יכול להפוך ללידה. ההריון של ההיכרות הבשיל, והגיע לסיומו. כאן, רק כאן, מתחילים החיים האמיתיים של היחסים. חתונה היא בעצם לידה.

לפני ימים אחדים ציין העולם מלאת 100 שנה להולדתו של אלן טורינג, המתמטקאי הבריטי שהמציא את המחשב. אין מחשב בלי טיורינג. פרס טיורינג המוענק על שמו על הישגים בתחום מדעי המחשב מקביל לפרס נובל. הוא גם זה שבמלחמת העולם השניה פיצח את "אניגמה", מכונת הצופן הגרמני, ובכך תרם תרומה אדירה לניצחון. הוא גם היה הומוסקסואל, ובכך עבר על החוק. בית המשפט בבריטניה גזר עליו ריפוי על ידי סירוס כימי. בעקבות זאת התאבד טיורינג על ידי אכילת תפוח מורעל. בן 42 היה במותו.

מסקנות:                           

1. אנסטסיה צודקת (טעות של שנתיים לא נחשבת).
2. במדינה מתוקנת חייבים לכבד את החוק ולציית לו.

מתוך הספר שנכתב עליו, "האיש שידע יותר מדי":

"בשלהי חייו כתב טיורינג מכתב לידידו נורמן רוּטלֶדג', שבו קישר בין מאסרו לבין הישגיו בהיקש משונה מאוד:

 טיורינג מאמין שמכונות יכולות לחשוב
 טיורינג שוכב את גברים
 לפיכך מכונות אינן יכולות לחשוב "

בעת שנמתי בהתעמקות בשבת אחר הצהרים הסתיר כדור הארץ את אור השמש והחשיך את הירח שהקדים לזרוח. כך, מרב יסודיות, שכחתי לגמרי את דבר הלקוי המיועד ולא חזיתי בו, למרות שהמדענים יכולים לחזות את בואו אלפי שנים מראש. גם את עניין פרס הנובל, שהענקתו למדענים גם היא היתה צפויה, שכחתי, אלא שבסופו של דבר, כשהתעוררתי באיטיות והדלקתי לתומי את מכשיר הטלויזיה, הגעתי ממש בזמן, רגע לפני לחיצת היד לפרופסור שכטמן שלנו.

בניגוד לטקס האוסקר, התוצאות כבר ידועות מראש, אך בדומה לאוסקר, העניין וההחלטה לשדר תלויים בנוכחות הישראלית בטקס (אם כי, למען ההגינות, יש לציין שאת טקסי הענקת האוסקר משדרים אצלנו גם ללא נוכחות של מועמדים משלנו). באופן משמח, טקס הנובל עומד בקריטריונים לשידור לעיתים קרובות, ובתשע השנים האחרונות זכו לא פחות מששה מדענים ישראלים בפרס, מה שמעניק כבוד גדול למערכת החינוך והאקדמיה בישראל של שנות השישים והשבעים.

בתקופתה הטרום מדעית הצטיינה ישראל בפרסים בתחום השלום - לא פחות משלושה זוכים. יהיה מי שיטען כי יש כאן מצב לא הוגן, כמו התלמיד המופרע בכתה, שיום אחד, כשהוא לא מפריע, זוכה לפרס מידי המורה. כלומר, בשביל שלום צריכים מלחמה. מכל מקום, הפרסים נִתנו ומונחים בארון (יחד עם חלק מהזוכים). פרס ורבין, שיחד עם ערפאת זכו בפרס על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובגין, יחד עם סאדאת, על השגת השלום בין ישראל ומצרים (שחייבים להודות, עד רצח סאדאת, היה אמיתי לגמרי). בהזדמנות זאת, כאשר דנים בפרסי נובל לשלום-בטרם-עת, חייבים להזכיר את לה-דוּק-טוֹ, איש הוייטקונג, שיחד עם  הנרי קיסנג'ר זכה בפרס על סיומה של מלחמת ויטנאם, אולם סרב לקבל אותו, בנימוק המוזר שהמלחמה לא באמת הסתיימה. עוד נשוב אליו, ורק נציין, שבינתיים, המלחמה ההיא הסתיימה לגמרי.

הישראלי הראשון אי פעם הוא חתן פרס נובל לספרות, ואיננו, כמו שבאמת נוטים רבים לחשוב, עמוס עוז. ש"י עגנון הגדול הוא הזוכה (למרות שמסיבה כלשהי צרפו אליו שותפה ושלא כמו בפרסים לכימיה או רפואה, לא מדובר בעבודה משותפת על אותה היצירה). ישראלי אחר שלא זכה בפרס בספרות הוא הסופר והסטיריקן אפרים קישון. למרות הצלחתו הרבה בחו"ל הוא נפסל לתואר מסיבה פרוזאית ומפתיעה שאפשר לעמוד עליה כאשר צופים בטקס ורואים את מלך שוודיה. אפרים קישון הוא מלך שוודיה ומלך שוודיה הוא אפרים קישון ולכן הוא לא יכול להעניק לעצמו את הפרס. מי שכן זכה בנובל לספרות אך מסיבות אידיאולוגיות סרב לקבלו הוא הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שגם אליו נחזור בהמשך.

הפרס נקרא על שמו של אלפרד נובל, מדען שוודי שהמציא את הדינמיט. הוא עשה הון רב מהמצאתו, אך הזדעזע מהשימוש לרעה שנעשה בה ומכמות האנשים שההמצאה הביאה למותם. לפיכך, תרם את הונו לקרן שתעניק בכל שנה פרס למדענים ואנשי רוח שעבודתם מקדמת את המדע והשלום. במהלך השנים זכו בו מדענים חשובים ששינו, כל אחד בתורו, את העולם בו אנו חיים. בתוך כך, הוענק הפרס כמעט לכל המי ומי שמחקריהם אפשרו את בניתה של פצצת האטום. בניגוד לדינמיט, אף אחד מהממציאים לא התעשר מהמצאתו, כך שלא נוסדה קרן חדשה שתעניק פרסים עוד יותר חשובים. באופן אירוני במיוחד, הפרס האחרון בכימיה שניתן טרם בנייתה והטלתה של הפצצה הראשונה, הוענק ב-1944 למדען גרמני בשם אוטו האן "על גלוי הביקוע של גרעיני אטומים כבדים". למען ההגינות יש לומר שהאן התנגד הן למשטר הנאצי והן לשימוש בפצצות האטום ונמנה על קבוצה לא קטנה של מדענים אשר לאחר שזכו בפרס, ולאחר שהבינו את התוצאות ומשמעותן, פעלו באופן נמרץ נגד החימוש הגרעיני. במעין מיחזור, זכו מספר מדענים בפרס נובל לשלום על פעולתם זאת.

הזכרנו את לה-דוק-טו וסארטר שהחרימו את הפרס, והדבר מעורר אצלי שאלה, מי הבא בתור? כי בטקס בו צפיתי בטלוויזיה שולבו קטעי מוסיקה בביצוע התזמורת המלכותית של שוודיה, ומיד לאחר לחיצת היד לפרופ' שכטמן השמיעה זמרת נאה אַרְיָה נאה עוד יותר מִשֶל פוצ'יני. והשאלה הנשאלת, האם נציג אותנטי דיו של היהדות הדתית החדשה , לו זכה בפרס, היה מחרים את הטקס ומבקש בנימוס להפנות אותו לכיתת היורים הקרובה, או שהיה מסתפק בהחרמה מנומסת, ויחד עם בני משפחתו היושבים באולם היה קם ויוצא מהטקס לחמש דקות, ולא היה קורה שום דבר. שום דבר לא היה נגרע מכבודו של אפרים קישון, אבל חשוב להודיע מראש, כדי להושיב את בני המשפחה בקצה השורה, כדי למנוע את אי הנוחות שתגרם בכל אריה, כאשר בני המשפחה יבקשו לצאת, ושאר היושבים בשורה יצטרכו בכל פעם לקום כדי לפנות להם מעבר.

אפרים קישון זוכה בפרס נובל לספרות

מלה אחת ברצינות על עבודתו של פרופסור שכטמן. אמנם את הפרס הוא קיבל על תגליתו שהתגלתה כחשובה, אך הישגו הגדול אינו באותה תגלית. התגלית סתרה את כל מה שהיה ידוע ונהוג לחשוב, ולפיכך נדחתה בבוז על ידי חשובי המדענים בתחום (החשוב שבהם הוא ליונס פולינג שזכה בשני פרסי נובל. הראשון לכימיה והשני לשלום, על פעולתו למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני). מול כל אלה שכטמן התעקש, וזאת מסיבה פשוטה – הוא האמין למראה עיניו ולא הביט דרך המשקפיים של הדעה המוקדמת. כך חייב לעבוד מדען אמיתי ואדם ישר, והדרישה הנראית פשוטה איננה כזאת כלל, וראה את כל חכמי המודיעין שלא ראו את מה שמונח לפניהם ערב מלחמת יום-הכיפורים.

ומלה לא רצינית –

איש אחד מגיע הביתה ומוצא את אשתו בזרועות חברו הטוב.

פונה אליו החבר: "לפני שאתה מתרגז, שאל את עצמך למי אתה מאמין – לעיניים שלך, או לחבר הכי טוב שלך".