כל הדברים גדולים כקטנים

אתמול כתבתי כך(בפייסבוק)  -
שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה:
מי הי סבא של יריב?
שאלה ל-20 השאלות של "הארץ":
מי היה אבא של יריב?

והיום המשכתי - 
מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.

הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט - הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים - גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.

וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק -
"רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Carpenters - Yesterday Once More

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

זה שהחד-גדיא מטעה לכאורה, ובסוף יוצא שאלוהים לטובת הרעים, זה סיפור ישן. אבל מסתבר שהחברים של אלוהים מנסים לפרש ולהוציא אותו זכאי. לא נותר אלא להוסיף עוד אי אילו פרשנויות לטקסט.

אז מי הם הרעים בסיפור? הבדיקה השיפוטית "מי התחיל" כדי לקבוע "מי צודק" מצביעה תמיד על החתול. אבל ברוח  רבי עקיבא מן ההגדה (שבמקום לספור "עברה צרה וזעם משלחת מלאכים רעים" מוסיף חידוש מהפכני וסופר גם את "חרון אפו") מי אמר שהספירה מתחילה מהחתול?? הרי הסיפור, שכל כולו רצף של חטאים ואלימות מיד ליד נפתח באבא שזבן לו גדי בתרי זוזי. לא נאמר מה תכנן אבא לעולל לאותו גדי (צעיר מאד, אם נטרף על ידי חתול), אבל היותו כלול ברשימה השחורה הזאת של פשעים וחוטאים אומרת חד-משמעית - זה החטא הראשון. בין אם תכנן לבשל אותו בחלב אמו, או שסתם העליב במעשהו את משה רבנו, אולי הוא זה שחונך את מחנה "הרעים"? או שמא הגדי, שהוא בהגדרה "שעיר לעזאזל" שסופח אליו את חטאי האב? בכל מקרה, החתול ואלוהים שניהם בצד של הטובים.

אבל הטעות הגדולה שלנו היא המחשבה שהצדק הוא חד-צדדי ומוחלט ולכן שייך כולו לצד אחד בסיפור. אולם כמו שקורה בכל המלחמות, כל הנפשות הפועלות בשיר, ללא שייכות למחנה, נגררות לאלימות ולאכזריות. שני הצדדים שוחטים זה את זה. שניהם נושכים וטורפים. רק צדיק אחד יש בסדום של חד-גדיא – המים המכבים את האש. ללמדך שגם בגיהנום, במקום הכי נמוך, אפשר לנהוג במידת החסד. (המים אגב, גם הם בצד של אלוהים והחתול).

אלא שבבואנו לשפוט את אלוהים, בלי קשר להשתייכות שלו למחנה של הרעים (התוקפן הראשון) או הטובים (הקורבן הראשון), לא את הצהרותיו צריך לבדוק אלא את התנהגותו. והמחנה שאליו הוא משתייך בעקביות מוגדר בפשטות על מעשיו (או נכון יותר, מחדליו) – זה שצופה בשרשרת לא נגמרת של מעשי טבח ואלימות, רצח, מכות, שריפות ושפיכות דמים, והוא צופה כאילו לא אכפת לו, או כאילו אינו יכול להתערב ולהשפיע. בסופו של דבר, כמו דונלד טראמפ, הוא הרי כן מחליט לפעול ולעשות סדר. כלומר הוא יכול (יש אומרים אפילו כל-יכול). אז אותו אחד שיכול, אבל מעדיף להסתכל (אולי נהנה מזה) בשרשרת של מעשי טבח ואלימות הגדיר בדיוק לאיזה מחנה הוא משתייך.

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט (המתבקש):

Angelo Branduardi - Alla Fiera Dell' Est

התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון. אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.

ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.

ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה (קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).

שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף. חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.

מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד" (ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות להשאר בסביבה).

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
איש מחשבים הרפתקן 

1492: Conquest of Paradise - Vangekis

רשעים לא מתים. הם רק מחלימים. בכל סיפור או סרט אינסופי שמכבד את עצמו הרע מובס רק לכאורה. רק עד לפרק ההמשך. גם במציאות. למעשה הוא מתכנס למאורתו, מלקק את פצעיו, מחלים ואוגר כוחות בסתר. אז, בכוחות רשע מחודשים הוא יוצא שוב למתקפה במה שהופך לסרט המשך עשיר בצופים קורבנות ודם, עד לתבוסה הבאה. כי כולנו יורשים גיהנום, אבל הרשעים הגדולים באמת זוכים שם לכבוד מלכים ותמיד נשלחים למשימה נוספת. כי מַעְיָיני הכוח המולידים אותם מחדש לעולם אינם מתייבשים.

מהגרמנים שהובסו במלחמה"ע הראשונה ושבו בכוחות גדולים ומחודשים, מסאורון, ששב מן האופל, דארת' ווידר, וולדמורט, הג'וקר, ששיפץ את פניו המושחתות, ועד למוחמד דף, סטאלין, הנוסע השמיני ועוד רבים רבים ורעים אחרים*.

הטובים, חוזרים בכל פעם, בטפשותם, בעצלותם, בעייפותם, בעיוורונם ובשאננותם, על אותה הטעות, של רחמן המרחם על האכזריים ומוותרים על וידוא הריגה. בטוחים בנצחונם, הם אוספים את סוס העץ הענק שמשאיר האויב בנסיגתו ומכניסים אותו לביתם. הם שוכחים את מה שלימד מדע הרפואה על האנטיביוטיקה – גם אם נדמה שהמחלה חלפה והחיידקים חוסלו, חשוב להקפיד ולהמשיך לקחת את כל הכמות. אחרת, החיידקים פשוט משתנים, ממציאים את עצמם מחדש, ושוב  תוקפים, הפעם חסינים לאנטיביוטיקה. אפילו את עמלק התעצלו ולא הצליחו למחוק.

כמו הדייגים ששוכחים ובונים מחדש את הכפר שנשטף בצונאמי הם, הטובים, התמימים, בונים עולם חדש ומופלא כאילו אין בו סכנה, וביום בהיר אחד מחשיכים השמיים וחוזרים התוהו והבוהו. ואת הנעשה אין להשיב. רק להתחיל מהתחלה, על שרידי חורבות.

הרבה רשעים חוסלו. רובם חזרו. אבל גבוה מעל כולם, ליגה בפני עצמה, מתנשא אלוהים.

הוא, אחראי-העל לכל הסבל בעולם, לכל הרוע, הבורות והמידות הרעות הוכרע והובס על ידי ההשכלה והנאורות. קרב אחר קרב נסוג ואיבד אחיזה והתבצר רק במערות נידחות ובנקיקים נסתרים. הוא מת ונשרף בשואה. וכאילו משום מקום, אנו עדים לקאמבק הגדול. מתוך מוחם של אנשים, לשם נמלט והסתתר, הוא מגיח שוב כמו ענן, צובר מאמינים, מפתה תמימים, בונה גייסות, מנצל חולשות, מחסל יריבים אחד אחד. הוא חזר והנה הוא שוב מלך העולם. ואת הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד להביסו. (רק בסרט אמריקני, אלא שהאמריקנים היו מהראשונים להכנע).  נותר רק להמתין לבואו של הרשע הערמומי והחזק ממנו – יוהרתו וגאוותו. זה הכח שיפיל את שניהם ויקח גם אותנו, כמו פלשתים.

_____________________________________________________________________

הפלייליסט:

וגם הערה. תחילה העלתי את הגירסה האנגלית, ואחר כך חיפשתי (והעלתי) את זו העברית.

הקליפ עלה לפני 3 שנים, ביולי 2013.
ובהערות שנוספו לו יש אחת מלפני שנתיים "מאין יש לך את התמונות הנפלאות? אני אישתו של גדעון זינגר, ואם תוכל לשלוח לי את התמונות, כדי שאוכל להפתיע את גדעון, זה יהי נפלא!"
גדעון זינגר נפטר לפני שנה. 

דון קישוט איש למאנשה - גדעון זינגר ושמואל רודנסקי

נניח שאתם שואלים לדעתי בעניין אלנבי 40 

אלנבי 1917

נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.

וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.

ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר, זאת עסקת WIN WIN.

אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת, ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.

ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט. מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא החוצה.

מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.