אם אתם חובבי הוכחות בגימטריה וירקות אחרים ממין זה, אז הנה - עוד מימי אדם הראשון, הדעת היא זו מקדמת את האנושות. עץ הדעת פקח את עיניו, שנאמר, מיד לאחר שטעמו מן הפרי "ותיפקחנה, עיני שניהם, ויידעו, כי עירומים הם" (בראשית, ג, פסוק זין (כמה אירוני)). הדעת תמיד מבקשת מאתנו לפקוח עיניים ולראות, להביט ולחקור, להתבונן וללמוד. ועצימת העיניים היא ההיפך מדעת. היא חשכה ובורות. היא עיוורון שלא מאפשר תנועה עצמאית אלא מחייב תלות והסתמכות על אחרים. לכן, כאשר לוקחים את הדעת ומעלימים ממנה את העי"ן, מקבלים דת. ד(ע)ת - מה יותר ברור מזה.
נקמתה של הדת בדעת
* שוב, הבכורה ניתנה לפייסבוק, אבל זה קטע שבנשמה שלו שייך לכאן
בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה
עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק,
בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.
יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק
עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם
הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני
בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"),
ועד לסרט "המשחק" בכיכובו
של מייקל דאגלס.
המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא
שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא
לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.
ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים
היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.
על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת
דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה,
גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.
ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.
ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה
מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).
ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום
ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין,
שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.
ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק
כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש.
כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את
מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.
"למרות התרבות - בגלל המשמעת"
(תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)
ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש
את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור
הוא הרי לא יחזור
אהבה שנאה קנאה
מצאתי בעיניה את חינם.
אהבת חינם
שנאת חינם
קנאת חינם
מצאתי בעיניה את כולם
את כל הכעסים היא שמרה בבטן
את כל הכאבים
התסכולים
השנאות והסודות
אז עשתה לה ילד
ושמרה אותו בבטן
לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר
הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול
על ארבע בחול בלוהט.
כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים
להקריב את המלך.
"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"
בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות
לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח
כתוב בספרים
פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?
שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים
"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך
השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")
בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן
עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים
ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)
אולי זה שפע האפשרויות והגרויים, אבל זה משאיר מעט מאד לכל בחירה. עברתי מרומנים לנובלות, לסיפורים קצרים, לפוסטים, וסיימתי בסטטוטסים. מכיוון שהתיאור הזה נכון לענייני קריאה וכתיבה כאחד התגלגלתי מכאן לפייסבוק. לכאורה, שם מקומם של הדברים הקצרים. שם אני יכול להאיר הערה פעם בשעה. כאן לא. ולא הבחנתי בתחילה בהבדל הגדול בין שני המקומות. שפייסבוק הוא עולם דיבור, וסטטוס שדוּבָּר משתהה עוד רגע בחלל ובזכרון ואחר זורם הלאה בסרט נע שלעולם לא נח. ואילו כאן, המילים הכתובות מתכנסות למדפים, וכאן השורות נמשכות לספריה ששומרת על נכסיה גם אם אף אחד, לעולם, לא יעיין בהם. (לא מזמן, בספריה הציבורית, הופתעתי לא למצוא במדפי ה'ע' את ספריו של עגנון, וההפתעה השנייה הייתה לגלות שהוא נטמן באגף הקומפקטוסים, אותן כונניות על מסילות הנצמדות זו לזו ומשאירות רק מרווח צר, לקורא היודע את דרכו, ומאיימות להסגר עליו כמו בסרטי המקדשים העתיקים שהיוו השראה לשפילברג כשהגה את אינדיאנה ג'ונס). אם כן, בטעות עברתי לכתוֹב (או ליתר דיוק – לשחרר מחשבות כתובות) בעיקר בפייסבוק. ומכיוון שהכרתי שיש בכך טעות, הגעתי למסקנה כי אין מניעה לכתוב גם כאן הרבה פוסטים קצרים, ומול החשש להיות לטורח על הקורא (אם כי אין הבדל בין עשר שורות ליום לשבעים בשבוע), ראוי לגלות כלפיו כבוד, לכל מי שמבכר ברגע זה לקרוא כאן על פני כל עיסוק אחר, ולשתף. לפיכך, כינסתי כאן, בפוסט הזה, מבחר שידורים חוזרים ממה שרשמתי בפייסבוק, ומכאן ולהבא אשתדל להביא גם לערוץ הזה, באופן שוטף ומיד ראשונה ואפילו בלעדית, סטטוסים במקום פוסטים, שיהיו קצרים, מתומצתים, באריזות קטנות ובקצב של מבזקי חדשות. כמובן, מכיוון שגם בעולם הכתוב יש הבדל בין עיתונות לספרות, לא כל נייר מודפס צריך לשמור על המדף. ובכן, השתדלתי גם לערוך את עבודת הסינון שמשמעותה העיקרית כי הדברים, בהיותם מוצאים מהקשרם, נותרים חסרי הקשר מיידי והם נדרשים לעמוד בלעדיו.
מי מבין הקוראים שהוא גם חבר שלי בפייסבוק פטור מהמשך הקריאה.
חצי הכוס היקרה
יש הרבה דברים בארץ שאנחנו מקטרים עליהם כל הזמן ומתלוננים, ורק כשנמצאים בחו"ל לומדים להעריך אותם.למשל המחירים בארץ, הגבוהים להחריד. הנה, ביקור בחו"ל (יורו), כל כך מהנה, הכל - לינה, דלק, סופרמרקטים, מסעדות, הכל כל כך זול ומזמין, והיד קלה על הארנק. ובזכות מי? בזכות המחירים והמיסים והטייקונים וביבי ושות'. אז אל תגידו שאני לא יודע לפרגן כשצריך
חידה
הדשא של השכן, יותר ארוך או יותר ירוק?
ירוק זרחני
גז סרטן קרינה מגפה - המוות מפחיד שבעתיים כאשר הוא מתגנב בשקט, באין רואים, דרך חרכים זעירים, ומתגלה רק בישורת האחרונה, כאשר הוא בלתי נמנע אך עדיין איטי דיו, כדי לחשוב
אבינו שבשמיים
אם אלוהים היה מרחם על ילדי הגן היה מצמיח להם כנפיים של מלאכים בעודם מרחפים בין שמיים מעוננים לארץ הקשה הזאת. לא אחר כך
הון נזיל
מערכת המיסים צריכה להיות עננים. כל הנחלים הולכים לים, וכל הכסף זורם למקום הכי נמוך, אבל אז העננים מעלים את המים ומחלקים אותם מחדש. אז שהטייקונים יעשו ים של כסף מלוח והעננים יאספו מזה מים צלולים. רק שירד מספיק גשם.
הידעת?
"בית הספר התיכון התקיים בארץ ישראל, כחלק מהחינוך הפורמלי, בתחילה במסגרת בת 8 שנים החל מכיתה ה' שהמשיכה את לימודי בית הספר העממי שהסתיימו בכיתה ד', זו הסיבה ההיסטורית לכך שתלמידי כיתות י"ב נקראים שמיניסטים" (מתוך ויקיפדיה)
גזענות
הפעם, במסגרת תובנות על זהות, דת, גזע ומין, מחקר חדש מגלה: "הצנונית היא הירק שהכי דומה לעכבר. הדבר מוכיח שצבע פחות חשוב מזנב לקביעת הזהות.
השורה התחתונה
למה אני מתפעל כאשר קרן שמש כתומה שנכנסת מבעד לחלון, חוצה שלושה חדרים דרך שתי דלתות פתוחות כדי להגיע עד לקצה המרוחק של הבית ולצבוע את הכסא בפינה, אבל מקבל כמובן מאליו את המסע בן 150 מליון הקילומטרים שעברה לפני כן?
שיחה בבית קפה
"תכירו, זה האקס החדש שלי"
הודעה
כנס העתידנים הבא יתקיים ביום ד' ה-30 באפריל, 1971
אף פעם לא חשבתי שנפטלין יכול להיות יפה
כלל אצבע
ככל שמגדל ההבטחות גבוה יותר, כך ראשו רחוק יותר מקרקע המציאות
לוגיקליצזיה
הסיבה האמיתית היחידה שיש למתנגדים ללגליזציה היא שזה...לא חוקי
עשה לך בית ספר
הגיע הזמן לפתוח את "בית-הספר לעבדים". ערכי העבדות לא מושרשים מספיק חזק בחברה ויש כל מיני "מעידות" וחריקות. לא כולם נולדים עבדים. זה דבר שצריך צריך ללמוד.
.
ובמילה אחת - כן!
החמצה
"אם אלוהים היה קיים הוא לא היה בעיה אלא פתרון"
משל הכלב
"מותר האדם מן הבהמה - בן אדם אפשר לרפא בפלצבו מותר הבהמה מן האדם - אצלה הפלצבו עובד טבעי 24/7 מותר האנטיביוטיקה מן הפלצבו - זאת עובדת היכן שזה נכשל" (מתוך "דברים שספרה לי כלבה זקנה")
שקט בבקשה
האושר הוא המצב הטבעי, (ובהיותו כזה, הרי הוא גם נחלתם של בעלי החיים האחרים, אף כי הם אינם מודעים לכך (למעט החתולים)). הסיבה שהוא בכל זאת נדיר כל כך היא שאינסוף דברים מפירים ומפריעים לו. אם כן, כל מה שנדרש כדי להיות מאושר, זה פשוט להפסיק להפריע לאושר.
איך להתייחס לחוק כאשר הוא קובע ש"נערה צעירה בת 15 אינה מסוגלת לתת הסכמה חופשית ואמיתית לקיום יחסי מין עם אדם שמבוגר ממנה בהרבה שנים" אבל מתיר לנערה בגיל הזה להינשא (או נכון יותר, מתיר לשאת נערה בגיל הזה)? האם אין כאן, בחסות החוק, גירסא ממוסדת של החוק העתיק - אם חשקת בנערה, חטוף ואנוס אותה, ואז שא אותה לאשה בברכת המשפחה?
*תשובה: כן
אכזבה
"ואז, אחרי שנרצח היהודי האחרון, התברר שלא פסו מן העולם לא שנאת היהודים ולא הרצח" (מתוך "העתיד שהיה")
בעולם תקין
כל הנחלים הולכים אל הים והים מלא תינוקות שנשפכו עם המים
אולי, מכיוון שחזרתי פחות או יותר, אפשר לעשות סיכום ביניים קצר עם לקט תובנות על גיבורי ההתנצלות.
"עכשיו אני בונה לול" – מה שהתחיל בתיקון דלת עקומה (ורקובה) והמשיך בהחלפה של דופן שלמה (רקובה) הסתיים בהוספת אגף חדש, יפה, נקי ומודרני. מסתבר שהתרנגולות לא מוצאות בו לא חיים ולא עניין ומעדיפות כמעט כל הזמן להמשיך ולהסתופף באגף הישן. מסקנה – יש לי כישורים לשמש כראש העיר.
"הייתי בחו"ל" – נו באמת, איזה תובנות יכולות לצמוח מכאן? הדשא שם באמת ירוק יותר.
"מחפש מכונית יש שניה" – באופן חריג ותקדימי לא לקחנו את הרכב לבדיקה. למרות פריחתם של מכוני הבדיקה, והחיוניות שלהם לאותו ציבור "שלא מבין במכוניות", אסור לשכוח שמטרתן של הבדיקות איננה לזהות פגמים במכונית אלא עלינו להגן מפני נוכלים. לכן, אם אתם קונים מכונית משומשת, לא מומחה לאבחון רכבים צריך אלא מומחה שיודע לזהות אנשים. וזה תמיד שימושי.
"השכרתי דירה" - אכן "השכרתי" ולא "שכרתי".
"שיפצתי מרפסת" – מכיוון שלא מזמן התנהל בבית פרויקט גדול ומתיש של צביעת המרפסת, שכחתי לאיזה שיפוץ התכוונתי. אז כן, ביולי היה שיפוץ והחלפה של לוחות עץ רקובים. בספטמבר התחלתי לצבוע אבל הגב נתפס כעבור שעתיים וזוגתי שתחייה עמסה על עצמה את הנטל הכבד. השאלה היא אם מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים הוא תמיד צדיק? ואם במקרה של הפועלים שעבדו כאן הרגשתי טבעי לגמרי לספר ש"שיפצתי", האם במקרה של הצביעה אני יכול להגיד "צבעתי"? ואם לא – האם זה רק עניין התשלום שנותן לי את הזכות?
"עם גלימה ומצנפת" – ע"ע פייסבוק
"ספרים מהרשימה האינסופית" – נזכיר אחד. "המשפט" של קפקא. המוזר הוא שכל שנים היה לי דימוי של יוזף ק. כאזרח הנשחק תחת דורסנות המערכת ומואשם בלי שידע מה אשמתו, מעין דמות מייצגת של נתין תחת השלטון הקומוניסטי בפראג, שלושים שנה לאחר מותו של קפקא, ומשפטי הראווה הידועים שבסופם הוא מודה, לא משנה במה, ומתחרט (או לא). לא מיני ולא מקצתי. אם "המשפט" הזכיר לי דבר מה, יצירה אחרת, הרי זו "עליסה בארץ הפלאות". "המשפט" הוא תאור של חלום מטורף, וזירת ההתרחשות שלו היא לא במדינה המדכאת אלא בתוך הנפש החולה. המעשה ההזוי מובא דרך עיניו של ק. והוא היחידי שמוצא בכל הסיטואציה קשר למציאות, ממש כפי שקורא לכל חולם. הבעייה שלחלום של קפקא קוראים סיוט.
"לים אני לא מספיק" – הנה הספקתי לאחרונה, ויהיו תמונות ופוסטים.
"פייסבוק" – כן, אני מגיע לשם הרבה. אני אוהב תמונות של אלף מילים ופסקאות של מאה.
התמונה היפה הזכירה לי פוסט ישן ומקסים של בלוגר שהופיע כאן מן השמיים ושב ונעלם כמו הנסיך הקטן (אני חושב שללא קשר לשב"כ) ולמרות הביקור הקצר השאיר טעם שלא יחלוף. הוותיקים פה ודאי זוכרים אותו, ואולי גם את הפוסט ההוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
