כל הדברים גדולים כקטנים

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט  שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.

מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה  אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.

ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע  את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם -  אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן והשיר האחרון.

לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.

<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה> 

_______________________________________________________________________

הפליילסט:

לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה. גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר. יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה) של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה, בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה יותר למקור.

לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.

לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר, מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.

*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר

בנוסף לעלבון המכוער לאדם שעליו כבר כתבתי

המעט שאפשר לעשות הוא לשתף

לפחות זוג אחד ילמד. אולי

יתבייש. אולי

אולי עוד כמה.

אולי סוף סוף הבושה תהפוך למחנך

כמו יצאת צדיק

כמו לחשוֹש ממצלמה נסתרת

או מצלמת אבטחה

או אלוהים, שראה הכל

כעדיין שהיה קיים,

וגרם למישהו להגיד

הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

עריכה:
ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
אין מנוס מהביצוע המקורי...הרבה שנים אחרי
בלי הפסקה

בלי הפרעה

מעשה שהיה, לא כך היה.

(שמעתי שכלל אי אפשר לסמוך על הזכרון. כל פעם שמשהו נשלף מהזכרון נעשה בו שימוש ואחר כך לא בדיוק מחזירים למקום. ואת המעשה הזה אני זוכר לא במעוות אלא בקושי. על כן, לרב המילים בהמשך ניתן להצמיד את התוסף "כנראה". (אולי אוסיף אותו בעצמי)).

בודאות אחרי נס-באדאלונה. כנראה בכתה ח'. כתה ח-2. כנראה נגד ח-1 הבלתי מנוצחת, על שלל כוכביה. כנראה הגמר.

הם כנראה היו יותר טובים, והובילו 1:0. אחר כך עלו ל-2:0. זה המשיך ל-3:0, 4:0 והגיע ל-5:0. זה נראה אבוד (שימו לב – "נראה", לא "כנראה". ועדיין, כמו שנראה מיד – רק "כנראה"). אלי מזרחי כל כך התבייש שיצא מהשער והלך לכיוון הכיתות, מסבך את המצב עוד יותר. בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה אל בין הקורות. זה כנראה היה המצב במחצית. אחר כך סוף סוף שער שלנו - 5:1. ומיד זה ממשיך ל-6:1. המצב כנראה אבוד. אבל אז, בלי אלון ורפי. בלי אהלן וסהלן. רק (בעצם בעיקר) ברוך מימון. התוצאה בסיום 6:6. אז אל תגידו שאם 5:0 במחצית אז המצב אבוד (אבל זאת היתה השנה שבה פֶלֶה כידרר והקפיץ מעל השוער וכנראה עדיין קרו ניסים).

שוב התעורר ויכוח אודות הזמר המזרחי* והתרבות המזרחית. אז לפחות בדבר אחד כדאי לעשות סדר. האמצע המוחלט, אם יש דבר כזה במידת המערביות-מזרחיות הוא מצפה הכוכבים גרינוויץ' אשר בלונדון, בירת האימפריה. המזרח, והמערב, הם שני מונחים מנוגדים ויחסיים על פני כדור הארץ העגול.

לפני כמעט אלף שנה, כאשר ההיסטוריה של ממלכת אנגליה רק התחילה, כתב המשורר יהודה הלוי את המילים הבלתי נשכחות –

לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

המשורר הגדול של יהדות ספרד ידע כי הוא נמצא בסוף מערב. מרוקו נמצאת מעט מערבה משם. אם

נסתכל במפה המצורפת נראה את מקום מושבו של יהודה הלוי מסומן בכוכב כתום, ואת מרוקו בכוכב בצבע טורקיז. בצידה האחר של המפה מסמן כוכב כחול את מקום הולדתו של המשורר הלאומי דובר המלעיל – חיים נחמן ביאליק. הכוכב האדום מסמן כמובן את מוסקבה, שנמצאת מזרחית אף מעמאן, בירת ירדן.

הנה שיר יפה.

ישי לוי: עננים

הנה עוד שיר יפה.

Coupable: Jean Francois Michael

השירים דומים. כלומר הם מזכירים לי זה את זה. כמו תמיד, מי שמוצא את הדמיון מבין בדיוק למה אני מתכוון. מי שלא שומע דמיון, שומע אחרת ממני, וההסבר מיותר.

השיר השני מוכר מאד ויש לו הרבה ביצועים. ככל הידוע לי (מזמן מזמן. אפילו היוצרים של גוגל עוד לא נולדו), הגירסא המקורית הוא ערבית. מלבנון ליתר דיוק. השיר מספיק ישן כדי להשתייך ללבנון של פעם, שאהבנו הרבה יותר. לבנון שהייתה אז "שוויץ של המזרח התיכון", שתושביה דיברו צרפתית בעושר ואושר ורקדו בלילות בבתי הקפה שלאורך שפת הים. לבנון שהחיים בה היו כל כך טובים שאפשר היה לחשוב שהיא עדיין מושבה קולוניאלית של מעצמה כלשהי ושתמיד אמרו עליה, מפאת קוטנה וחולשתה שהיא תהיה השניה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. היא באמת חתמה, והשלום איתה החזיק חודש שלם (יש זמן מחצית חיים לשלום?). כמו בארצנו, ובעיקר בעירי חיפה, ימי השלטון הזר, הקולוניאלי, היו הטובים בימים, ונשארו טבועים עמוק בדי.אנ.אי של המדינה שיצאה לעצמאות. דור שלם, כמו ביציאת מצרים, נדרש כדי למחוק את אותה מורשת. וחבל. כאן, ובעיקר שם בלבנון ושאר המרחב הערבי. עניין של טעם. במזרח התיכון, אני בעד שוויץ.

הביצוע המקורי של השיר הוא של הזמרת פירוז, שהיא היום הזמרת של העולם הערבי כולו. הוא נקרא حبيتك بالصيف – חַבָּייתַק בִּ'סַייף – אהבתיך בקיץ. מכל הדברים שקראתי על פירוז, הפתיע אותי התיאור הבא:

"בתחנות רדיו ערביות רבות מקובל להשמיע את שיריה בעיקר בשעות הבוקר, שכן שירתה נחשבת כמשרה רוגע וכמסייעת לפתוח את היום באווירה נינוחה."

זה תיאור מקסים ומפתיע של תרבות אחרת. מצד אחד, יש בו פטרונות והתנשאות – הריבון יודע ומחליט מה טוב לאזרחים ודואג להאכיל אותם. אפשר למצא דמיון למדיניות הממשלה המכניסה פלואור למי השתייה של כולנו, כי זה טוב לשיניים.  מצד שני, אחרי שכל כך התרגלנו להאשמות בדבר ההסתה, הגזענות והחינוך האנטישמי, משובב נפש לראות את שידורי הרדיו הערבים משמשים להעברה של אווירה טובה ובריאה. בעיקר נפלא, באופן שעומד בפני עצמו, המסר של שימוש במוסיקה כדי להשרות אווירה טובה. דבר טוב שאין לו תופעות לוואי שנויות במחלוקת כמו לפלואור. בעצם, גם כאן יש מי שיראה סיבה למחלוקת, ויציג מחקרים מדעיים המוכיחים שקולה של אשה הוא סם מסוכן מאד, ועדיף לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה. אם זה מנחם מישהו – באיראן יותר גרוע. ואם מחפשים עוד נחמה – נראה שכל המרחב עובר שנוי דתי ותרבותי דומה.