עד היום לא מצאתי דרך לראות פנימה לתוך ראשו ונפשו של הזולת. רק מבחוץ
אני מתבונן ורואה אותו. והנה מה שרואים. שיש מי שדומה למי, למרות שמבפנים הם אולי דבר
והיפוכו (ושמא למרות הכל – מראה עיניים הוא חזות הכל. הרי אי אפשר לראות קנקן
בפנים). ובכל מקום עיני מדמיינות דמיונות כאלה ומסדרות את העולם מחדש.
למשל שני אלה? האין זה אותו משורר? (ומי מכיר ויודע?)
ובכן, הנה צילום יצוגי של "שרת התרבות" (ולצורך הדיון, הרשו
לי להסיר את המרכאות, כלומר - להלן שרת התרבות).
התצלום הזה, המחמיא (או מתחנף),
המציג מנהיגות במבט כלפי מעלה, שימש את האמן נימה קטלב בציורו "שמש"
המעטר את שער כתב העת "מעיין". הכיתוב "נאמנות באמנות" לא
מותיר ספקות לגבי ההקשר והנושא, ושם היצירה הופך ברור – אלוזיה ל"שמש
העמים", כמו גם הספק הילת קדושה ספק עיגול שמש אדום סביב ראשה. ושתי התמונות הללו
הן אחיות, אם לא תאומות.
אלא שעיני המטעות רואות כאן דבר נוסף. אשה. שפתיה חושניות. עיניה בורקות. שערה
הכהה ארוך ופזור. ולראשה כובע אדום.
נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת היום
נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת הים, אבל כאן מדובר בדמיון לאשה מאד מסוימת.
הנה, צילום של המשורר אופיר משרקי, שלמרות הצבע הכחול, הדמיון מן החוץ אינו מותיר
שאלות נוספות ומדובר ממש בתחפושת, שלא לומר התחזות (והסיגריה כמובן מטרימה ותורמת).
אשה בכובע אדום, שיער שחור פזור, ושפתיים, יש רק אחת. הנה היא-לא-היא, כי גם שהיא
לא היא, אין לטעות בה.
מתחזה במחזה
ואילו המקור - האחת והיחידה, האשה המשוררת המופלאה, יונה וולך.
הנה, זו מול זו.
זו מעל זו.
והשוני? רק בגלל רוח התקופה. הצבע מול השחור לבן. הסיגריה מול הסלולר (כי בשיא
הרצינות, מה ההבדל ביניהם. ומה בין זאת שמשחקת בתפילין לזאת שעם הדגל)?
כבר היתה לנו (סגנית) שר התרבות שנכנסה להיכלי הנצח רק בזכות (דבריה על) יונה
וולך. אז תהיה עוד אחת. מירי רגב – יונה וולך
תרדוף אותך ואחריך לכל מקום.
האם היא היא גופה של יונה וולך?
גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי
ואחרי הבחירה הכל כך קשה, של שיר אחד
שכתבה, הנה לסיום השיר שנכתב עליה
נניח שאתם יושבים באיזה מקום, לבדכם, אתה ואת, תחת כיפת השמיים. עכשיו לילה והשמיים שחורים בחלקם ומכוכבים, ופחות שחורים בחלק שבכיוון הישוב הקרוב, שם הם נצבעים בערפול ורדרד. די שקט וקולות הלילה נשמעים - אם אתם על הים יהיה זה רחש הגלים, בפאתי השדה - שירת הצרצרים, ואם העונה עדיין לא יבשה ויש מקווה מים בסביבה (כפי שיעידו מיד עקיצות היתושות) - קרקור הקרפדים (ואלו גם אלו, הצרצר והקרפד שרים מלוא גרון, או יד, מנסים נואשות לפתות נקבה לחברתם (ואשריך שאתה פטור, ואינך צריך לשיר כך, ואתה יכול להביט בשתיקה) (ואת מי מנסה הים למשוך בגליו?)))))
פתאום בשמים מה שנראה כמו כוכב נופל, מרהיב, בהיר כדי להאיר לרגע את פניכם, ושלא כדרכם של כוכבים, אינו נופל אלא משתהה, כאילו בכוונתו לומר דבר מה, אך בינתיים הוא מתעייף ודועך, אלא שאז מצטרפים אליו עשרות כוכבים צבעוניים, במופע זיקוקים מרהיב שהופיע, ללא הסבר, באותו שום מקום, ויצר (אם כי לא באמת, לא לגמרי, יש מאין) חג פרטי.
ואז, בקרב הסקרנים שביניכם, עולה השאלה בדבר ההסבר לאותו פלא לא מוסבר. אפשרות אחת היא שהמעשה כולו מעשה ידיך, והוא מעיד אם כן על נטיה רומנטית-דרמטית וכישורים לוגיסטיים מיוחדים וקשרים טובים (או, במקרה הפחות סביר, על כוחות על). האפשרות השניה, שלךָ עצמך אין כל יד בדבר, ולגמרי במקרה החליט מישהו לערוך מופע זיקוקים דווקא באותו מקום ובאותו רגע. ואם ברגע הראשון האפשרות הזאת עלולה אולי לאכזב, הרי שיש בה הרבה מאד, שכן היא מצביעה על הנכס החשוב ביותר שיכול להיות לו לאדם – המזל (או, במקרה הפחות סביר, התערבות שמיימית (בשמיים שמעל לרום הזיקוקים, ואולי אף מעל לכוכבים), שבמקרה הזה אומרת שאתם לא לגמרי לבדכם, ושיש לכם שותף, והוא שותף רצוי מאד).
כי כשיש מזל – למי נחוצים כוחות על?
ואיזה הסבר, אילו יכולתם לבחור, הייתם מעדיפים?
כוכב נופל ואינו נופל
ענייני זוגות:
מכיוון שעסקנו בזוגות, מכיוון שיום העצמאות היום, ומכיוון שיום העצמאות הוא יומו של סאלח שבתי (מה גם שהשנה היא השנה של אריק איינשטיין), הנה צמד שירים, שאינם דומים, אבל יש ביניהם דמיון רב, והוא נתפס לא באוזן אלא בחוש המחשבה (ומכל מקום, בחוש המחשבה שלי)
הפירסט סוני שלי היה רדיו-טייפ* דגם CF-300 (המלצה מחבר). קניתי אותו בתקופה שלפני צבא, עת עבדתי וחסכתי מעט. המעביד, בעל משרד פרסום, שרצה לחסוך בהוצאות, הציע לי, במקום שכר, מערכת סטריאו של חברה שלטענתו היא יפנית אבל אני בחיים לא שמעתי עליה - טושיבה (איזה שם מוזר). אז התעקשתי, וקיבלתי את הסוני, יחד עם ערימת קסטות* (אז עדיין לא היו קלטות) מחברה מוזרה אחרת, עם עטיפה בצבע ירוק בהיר (בניגוד לטושיבה, לא ראיתי ולא שמעתי עליה גם אחר-כך). כעת, לראשונה מיום חתונת הורי נדחק הרדיו הישן ממעמדו, ופינה את הבכורה לצלילי ה-FM (משהו משהו. אמנם לא סטריאו אבל (משהו משהו)).
בשבועות הבאים שאבתי מיָם-הרדיו תכניות מוסיקה ומילאתי את הקסטות. כל צד הספיק ל-45 דקות, כך שלא היתה התאמה מלאה בין התכניות והקסטות ועבודת התפירה והעריכה שלי הייתה גסה למדי. מהדורות חדשות בדרך כלל נקטעו, כמו גם מקבצי פרסומות ודיבורים מיותרים, והותירו רק הד של קפיצה גסה לצד שרידים פה ושם של הקלטה קודמת. האוסף האקראי שבחר עורך התכנית הפך לסדר יציב ומוצק, כמו אלבום חד-פעמי, ששמעתי אלף פעם, יחד עם ההפרעות וההפסקות, כמעט כמו הקלטה מהופעה חיה. אף פעם לא ידעתי להגיד את סדר השירים אבל בסוף כל שיר (ולפעמים, בהתמזגות או התפרצות מפתיעה, מעט לפני הסוף) ידעתי לצפות לשיר הבא. שנים, בכל פעם שהייתי שומע את השיר ברדיו, ציפיתי להמשך (שלא הגיע).
כעשר קסטות היו בערימה וכדי להבדיל ביניהן בקלות במבט מהצד צבעתי כל אחת בצבע אחר, וידעתי לפי הצבע מה יש בהן. אפשר להגיד שהיום הידע הזה אבד יחד עם הקסטות. אני זוכר רק שבכחולה היה את "Child in time", שהיה כנראה הפריט היקר ביותר (עבורי) באוסף, ובזו התכלת, היה צד אחד עם אלטון ג'ון והשני עם אריק איינשטיין.
לעיתים קרובות הגישו ברדיו תכנית ממבחר שירי אריק איינשטיין ופחות או יותר כיסו את כל שיריו. זה נכון גם היום, אבל אז השנה היתה 1974. כל שירי אריק איינשטיין, הגיעו בערך עד "סע לאט". לא היו שם כל אלה שבאו אחר כך – חמוש במשקפיים, יצחק קלפטר, אברהם חלפי, יש בי אהבה ועוד דברים.
בימי השידורים לזכרו (עדיין מוזר מוזר שהוא כבר לא אתנו) נזכרתי בשיר שלא שמעתי מאז ימי סוני (ואני כבר לא זוכר אם נזכרתי משום שהשמיעו אות למרות שלא השמיעו), שהיה בקסטה התכלת (והתחיל בפתאומיות, בוואלס מהיר, אחרי השיר שלפניו) – "אל תבכי ילדה". כך נזכרתי בקסטה התכלת עם הצד שאפשר לקרוא לו "ד'ה בסט אוף אריק איינשטיין", והוא צילום מצב של אז, עם כל מה שבעצם אין בו. צילום זמני של מצב זמני. וכמה זה דומה לצילום של השכונה משנת 74, עם הבתים שהיו, והעצים, שהם הרבה יותר נמוכים, (ודווקא העץ הגבוה שכבר חסר), ובצד (איפה שהיום הקניון), רואים את המגרש הריק עם החרציות, והסככת אבטיחים, אבל אין שום זכר לקניון, ולמגרש החניה הגדול, ומאחורה לא עומדים הבניינים הלבנים בני שש הקומות כי עדיין לא בנו אותם. כי בצילום ישן לא רק שרואים את מה שכבר איננו, אלא שמה שישנו – עדיין אינו.
כמה מוזר, תמונה ישנה של מנהטן - בלי המגדלים התאומים
*ע"ע רשמקול, ע"ע טייפרקורדר, ע"ע טייפ-סלילים, ע"ע זמרי קסטות, ע"ע וידאו-טייפ, ע"ע צד, ע"ע תקליט, ע"ע פטיפון, ע"ע AM, ע"ע הקסטה נתקעה, ע"ע עיפרון, ע"ע הדלת של הטייפ נעקרה מזמן אבל הרדיו מנגן עד היום במוסך ובמקום האנטנה שנשברה מחובר חוט חשמל ארוך.
הואיל והזכרנו את Child in time (אשר פתח את מדור הפלייליסט שלי)
והואיל ופתחתי פעם קטגוריה בשם "זוגות" אשר זיווגה בין קטעים מוסיקליים שיש ביניהם קשר או השפעה, לדעת העולם או דעתי, הנה הגלוי המפתיע מבית ויקיפדיה – השיר הוא כמעט העתקה מהשיר Bombay Calling של הלהקה It's a beautiful day (שאחראית בין היתר ל- White bird, חבר כבוד בז'אנר שירי "ציפור בצבע", שהופיע משך שנים באחת הקסטות שלי, אולי אפילו זו התכלת). ההעתקה, באותם ימים, התקבלה בקלילות ובכבוד (שמאד חסרים בימינו), והושלמה בהעתקת גומלין, כאשר השיר "Don and Dewey" (כשמו של צמד מאד נשכח) מועתק מ-"Wring that Neck" (שני קטעים כל-כך לא מוכרים שאיננו יכול לקבוע אפילו אם הם דומים).
ככל שהיתה פחות ירושלים – אהבנו אותה יותר. כשהייתה מחוז דמיון בארץ רחוקה, היא הייתה ירושלים של מעלה, כמו שהנוצרים המחישו בקתדראלות המדהימות עם הויטראז'ים החלומיים. ובארצנו, במדינה הקטנה, אהבנו אותה עם הדרך המתפתלת והעלייה שובקת-הרכב לקסטל, ומשכנות העוני והגעגועים לכותל והקסם של מאה שערים. לשחרר אותה שחרר דמעות. אחר כך העיר גדלה וגדלה והפכה למפלצת חונקת.
העולים לרגל
בשנות השישים, לפני שנסלל כביש מס 1, עברה הדרך לירושלים בצומת נחשון שהיום איש לא יודע היכן היא. בתחנת הדלק שבצומת הייתה מסעדה, ובמסעדה הייתה מלצרית שהחזה השופע שלה היה לשם דבר בכל רחבי המדינה. עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, וזאת הייתה האטרקציה העיקרית בדרך. נדמה לי ששמה היה שרה. (בדקתי נכון לעכשיו, כמעט חמישים שנה אחרי (כמו הביטלס) ועדיין תמצאו באינטרנט אנשים מדברים עליה). לו אני מדינת ישראל או ירושלים, הייתי מעניק לה אות כבוד ומוודא שהיא חיה בכבוד ובאושר. אגב מעולם לא ראיתי אותה.
הכיבוש הנאור (הכובש)
היה כיף לבוא לעיר העתיקה ב-1967, כשהסוחרים רודפים אחריך כמו בעולם השלישי, הכול בלירה, ואתה מרגיש כמו מלך גם אם אתה רק בן 10.
הכיבוש הנאור (הנכבש)
בארץ שבה אנשים רוצחים במקום בגלל ריב על מקום חניה, כמה אנשים היו מוכנים להרוג על כל אחד שהורג באמת? בארץ שבה אנשים מוכנים להרוג בגלל מקום חניה, כמה היו מוכנים להרוג בגלל השפלה במחסום? לא צריך שואה בשביל לייחל למותו של מישהו.
הכיבוש: יום ירושלים - 11/12/1917
חז"ל
עשרה קבין של ירושלים ירדו לעולם. תשעה לקחו אלה שלא אוהבים אותי ואני איני אוהב אותם. כשקדושה של מקום מחלחלת לאנשים, היא הופכת אותם לחומר רדיואקטיבי, עם קרינה מסוכנת. בכמות של מסה קריטית זה מביא לפיצוץ, אחרת סתם מתפורר לאיטו. ארבע ערי קודש בארץ ישראל, ואלו הן: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. (מ.ש.ל)
קורת גג
כשחברי הסטודנטים גרו בירושלים בדירה שכורה במרכז העיר, שלושה צעדים מבצלאל, הייתי מטלפן ואז יכולתי לבוא להתארח אצלם. אחר כך סיימו ללמוד וחזרו לשפלה, ובמקומם באה לגור בחורה חדשה, סטודנטית. הטלפון, שבאותם ימים היה נכס יקר והוסיף לדירה ערך לפחות כמו מרפסת עם נוף, נשאר. כך יכולתי לטלפן שוב לאותו מספר ולבוא להתארח בירושלים. איני זוכר את שמה, אבל תמיד אזכור אותה לטובה.
הדברים הכי טוב בירושלים
עגנון והסיפורים, עמיחי והשירים. עכשיו עגנון ועמיחי מתים. השירים והסיפורים חיים. אם אני קורא בהם במקום להיות בעיר אני אוהב את ירושלים.
ביום ירושלים
היום, שמצוין ברב פאר ותהלוכות, נפל במקרה על יום הניצחון על גרמניה. את היום הזה, שאין להפריז בחשיבותו, ציינו במקומות שונים בארץ במפגשים של וטרנים קשישים, עולים מחבר העמים עטורי מדליות, בחסות משרד הקליטה. השאלה היא הכיצד היום הזה, שצריך להיות היום החשוב ביותר בשנה הפך לאירוע של מרכזי קליטה? ההשערה היחידה שלי היא שכאשר חוגגים את היום הזה מעליבים את הגרמנים. בניגוד ליום השואה שם אנו מזכירים להם את היותם רוצחים ומנוולים, יום ה-V, מזכיר להם את תבוסתם והשפלתם. ומאז ומתמיד ידענו שמוטב להיות רוצח אכזר מאשר חלש ומושפל.
השירים דומים. כלומר הם מזכירים לי זה את זה. כמו תמיד, מי שמוצא את הדמיון מבין בדיוק למה אני מתכוון. מי שלא שומע דמיון, שומע אחרת ממני, וההסבר מיותר.
השיר השני מוכר מאד ויש לו הרבה ביצועים. ככל הידוע לי (מזמן מזמן. אפילו היוצרים של גוגל עוד לא נולדו), הגירסא המקורית הוא ערבית. מלבנון ליתר דיוק. השיר מספיק ישן כדי להשתייך ללבנון של פעם, שאהבנו הרבה יותר. לבנון שהייתה אז "שוויץ של המזרח התיכון", שתושביה דיברו צרפתית בעושר ואושר ורקדו בלילות בבתי הקפה שלאורך שפת הים. לבנון שהחיים בה היו כל כך טובים שאפשר היה לחשוב שהיא עדיין מושבה קולוניאלית של מעצמה כלשהי ושתמיד אמרו עליה, מפאת קוטנה וחולשתה שהיא תהיה השניה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. היא באמת חתמה, והשלום איתה החזיק חודש שלם (יש זמן מחצית חיים לשלום?). כמו בארצנו, ובעיקר בעירי חיפה, ימי השלטון הזר, הקולוניאלי, היו הטובים בימים, ונשארו טבועים עמוק בדי.אנ.אי של המדינה שיצאה לעצמאות. דור שלם, כמו ביציאת מצרים, נדרש כדי למחוק את אותה מורשת. וחבל. כאן, ובעיקר שם בלבנון ושאר המרחב הערבי. עניין של טעם. במזרח התיכון, אני בעד שוויץ.
הביצוע המקורי של השיר הוא של הזמרת פירוז, שהיא היום הזמרת של העולם הערבי כולו. הוא נקרא حبيتك بالصيف – חַבָּייתַק בִּ'סַייף – אהבתיך בקיץ. מכל הדברים שקראתי על פירוז, הפתיע אותי התיאור הבא:
"בתחנות רדיו ערביות רבות מקובל להשמיע את שיריה בעיקר בשעות הבוקר, שכן שירתה נחשבת כמשרה רוגע וכמסייעת לפתוח את היום באווירה נינוחה."
זה תיאור מקסים ומפתיע של תרבות אחרת. מצד אחד, יש בו פטרונות והתנשאות – הריבון יודע ומחליט מה טוב לאזרחים ודואג להאכיל אותם. אפשר למצא דמיון למדיניות הממשלה המכניסה פלואור למי השתייה של כולנו, כי זה טוב לשיניים. מצד שני, אחרי שכל כך התרגלנו להאשמות בדבר ההסתה, הגזענות והחינוך האנטישמי, משובב נפש לראות את שידורי הרדיו הערבים משמשים להעברה של אווירה טובה ובריאה. בעיקר נפלא, באופן שעומד בפני עצמו, המסר של שימוש במוסיקה כדי להשרות אווירה טובה. דבר טוב שאין לו תופעות לוואי שנויות במחלוקת כמו לפלואור. בעצם, גם כאן יש מי שיראה סיבה למחלוקת, ויציג מחקרים מדעיים המוכיחים שקולה של אשה הוא סם מסוכן מאד, ועדיף לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה. אם זה מנחם מישהו – באיראן יותר גרוע. ואם מחפשים עוד נחמה – נראה שכל המרחב עובר שנוי דתי ותרבותי דומה.
תראו איזה השפעה יש לצריח של כנסיה על ההשפעה של התמונה על הרגש
מעניין לקרוא, גם על לבנון של פעם, וגם על שירתה של פירוז והאפקט המרגיע שלה, במאמרו של גיא בכור. לדבריו, גם לשירים אנטי ישראליים מובהקים יש את אותו אפקט. אם אני חושב על זה, כאשר הטון והתוכן של הדברים הם הפוכים, הטון הוא שקובע. ואם לא מבינים את המילים בערבית, על אחת כמה וכמה. צריך רק להתרגל.
הספרייה שלנו נמצאת באותו מתחם עם בית הספר היסודי, מרכז תרבות וספורט, ואולם מופעים. ברגע האחרון לפני שנסגרה לרגל חופשת הפסח הלכתי לשם. נראה היה שאיחרתי. מגרש החניה היה ריק לגמרי, כפי שאמור בית ספר להראות בזמן חופשה. בכל זאת עליתי לספריה, כנראה כדי להבין שמגרשי חניה של ספריות תמיד ריקים. הנה עוד סיבה להעדיף ספריה על אצטדיון.
יצאתי מהספרייה, הפרטית ליום אחד, עם צרור קטן של חמישה ספרים. דווקא משום הריקות שבחוץ לא היה מה שיוכל להסיח את דעתי מההרגשה שאני לא זוכר כמותה הרבה שנים. ארבעים וחמש בערך. העונג של הילד השב מהספרייה ובידיו ציפייה והבטחה ארוזות בין הדפים. זה מסוג הדברים שזר לא יבין.
נדמה לי שאז היה אפשר להוציא רק ספר אחד בכל פעם, בספריה של השמן. אחד אחד קראתי את כל הספרים של החמישייה, שאני מודה –נחרתו בליבי יותר מכל. אני זוכר שהמחיר היה חצי לירה.
והייתה לי עוד תקופה של ספריה. הרבה יותר מאוחרת. אני זוכר שקראתי את "יוליסס", עד הסוף, כמו ילד שאוכל יפה, ולא זוכר ממנו דבר, כנראה כי לא הבנתי כלום. כשעזבתי את העיר נשארו אצלי שני ספרים, והפיקדון נשאר אצלם. האחרונים היו "עריסת חתול" ו"בנים ואוהבים" ומהם אני דווקא זוכר משהו. אולי כי אחר כך קראתי תקופה ארוכה בעיקר עיתונים.
מאז חלפו בערך עשרים ושבע שנים (כלומר, חלה התיישנות על פשע אי-ההחזרה). מאד מוזר להיווכח שבין תקופת הספרייה הראשונה לזו השנייה, חלף הרבה פחות זמן, רק שמונה עשרה, אבל זה מרגיש להיפך. התקופה ההיא קבורה הרבה יותר רחוק בנבכי הזיכרון.
זר לא יבין זאת
בשעת ביקור בספריה, לא משנה מה גודלה, אני מרגיש כאילו כל הספרים נועדו לקריאה, ויום אחד אקרא אותם, עד האחרון, ולא יתכן אחרת. בספריה הראשונה, ההיא, אולי היעוד הזה היה אפשרי. באוניברסיטה, בגילי, הרעיון אפשרי בערך כמו המחשבה לאהוב את כל הנשים בעולם. ואם עוסקים בספרים יש לי שאלה לקוראים. נכון יותר קריאה לעזרה. קראתי עכשיו בספרו של הופמן, "מצבי רוח", את הקטע הבא:
"אנחנו (כלומר אני) רוצים לאחל שנה טובה במיוחד לנשים מפני שלעיתים קרובות כל כך הן אינן נאהבות. ומכל פשעי האדם זהו הגדול ביותר."
המשפט האחרון, המציג את היות הנשים בלתי נאהבות כפשע גדול, מוכר לי מאד ואני משוכנע שקראתי משהו דומה באחד המקומות אבל אינני מצליח להזכר היכן (כנראה לא בספרי החמישיה). אולי מישהו אחר יודע?
הספרים הם אמצעי ישן ויעיל לדחיסת מידע. אולם הספרייה עמוס שורות של קומות ומדפים, כולם מלאים ספרים זקופים, זה לצד זה. עשיתי חישוב. בספר ממוצע יש כמעט עשרת אלפים שורות. אם לא היינו יודעים לסדר אותן על הדפים הדקים, אם לא היינו יודעים לחתוך את הדיבור המתמשך לשורות קצרות, אם כל ספר היה נכתב בשורה אחת (כמו לפני שהמציאו את הדפים, וכתבו הכל בדף אחד ארוך, שמגלגלים, ועל כן הוא נקרא מגילה), היינו מקבלים רכבת מילים באורך של קילומטר. זה לא כל כך נורא. דמיינו לכם מסלול טיול, קרוב לביתכם, באורך של קילומטר. אפשר היה להציב שם שלט, לאורך המסלול, והייתם יכולים לקרוא ספר. אפשר גם להטביע את המילים לאורך הכבישים. שם יש הרבה קילומטרים. נניח על מעקה הבטיחות. או על פסי הרכבת. גם שם אפשר לכתוב מאות ספרים. אבל קשה מאד לקרוא, עם הרבה הפסקות, בכל פעם שרכבת עוברת. ממילא אנחנו קוראים בהפסקות. רק לעיתים רחוקות מזדמן לנו ספר שאי אפשר להניח אותו מידינו עד שנסיים (אחד מהחמשה שלקחתי היה מבוסס על המלצה מעין זו). ספרים כאלה, ששואבים אותך לתוכם ומנתקים אותך מהעולם לכמה שעות, מסוכנים מאד לקריאה על הפסים. אולי טוב הדבר שהרכבות נחות בשבת.
היום אנחנו יודעים לדחוס מידע אלקטרוני, ואת כל ספרית האוניברסיטה אפשר לשמור על שבב קטן בגודל של בול דואר (בקרוב מאד, כבר לא נדע מהו בול דואר, ואי אפשר יהיה להמחיש בעזרתו דבר מה אחר. אולי מוטב לומר "בגודל של ציפורו הזרת שלנו", או "אישון העין". אלה תמיד ישארו. (מישהו בדק פעם אם לאנשים גדולים יש גם עיניים גדולות?)). אז נוכל להטמין את כל האוניברסיטה בתוך ציפורן מלאכותית, כזאת שמדביקים לקישוט במקום למרוח לק שמתקלף. עדיין, כל החיים לא יספיקו כדי לקרוא אותה. האם בציפורן שלנו טמון פחות מידע? האם אנחנו קוראים את מה שרשום באישון העין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
