כל הדברים גדולים כקטנים

הוא היה חמוד. כאילו יצא מתוך ספרה של ביאטריס פוטר. לא כל הארנבים כאלה חמודים.

לפני שנה וחצי נראה לראשונה. ארנב בגינה. משום מקום הגיע. מדי פעם מופיע לביקור, קרוב ללול התרנגולות. לעיתים נעלם לחודשים, ואחר שב לביקור. אם היית יוצא לגינה לקראת אור אחרון, בחצר ליד הלול, והתמזל מזלך, יכולת לראות אותו. ארנב מארץ הארנבים. עובר ממקום למקום בין השיחים והעשבים. עוצר לרגע. חופר בשתי כפותיו, ואז נעמד על שתים ומגרד באפו בשתי ידיו, בדיוק כמו ארנב הצעצוע שהיה לי פעם, עם קפיץ נמתח, made in japan. ארנב אפור, חי לבדו אי שם בחצר, שומר נפשו מהכלבים, ושומר מרחק מאתנו. תמיד במרחק ביטחון של כמה מטרים. המרחק הנכון. אף פעם לא הספקנו לצלם אותו, ואף פעם אי אפשר היה ללטף אותו.

עכשיו ליטפתי אותו בפעם הראשונה. פרווה אפורה, רכה ונעימה. כמו לחתול אבל אחרת. הוא שכב ליד הלול, חסר תנועה ונשם בקושי רב נשימות אחרונות. עיניו פקוחות אך לא מביטות. הוא היה חמוד ככל שארנב יכול להיות. שעתיים אחר כך קברתי אותו בחצר. הייתה זאת הפעם הראשונה בה גיליתי שלארנבים יש בעצם זנב קטן וישר, לא כדורי כמו פונפון. רק הכרנו, וכבר קברנו. שלום ארנב חמוד. תמיד נזכור אותך.

זה אולי המקום להזכיר את ההפנינג שנערך בדצמבר להצלת חוף הבונים ולהביא את הקישור לקליפ עם השיר המקסים שנכתב ובוצע במיוחד לאירוע. בינתיים אין שנוי במצב.

בבוקרו של ה-9 באוגוסט יצאו כרגיל בני המלאכים לשחק בשמיים. חופשיים מדאגות וקלים כעננים ריחפו להם, הרחק הרחק מכאן.

***

על פני האדמה, בפאתי העיר קוֹקוּרה, הקיץ איצ'ירו סאן כהרגלו בשעה שש בבוקר. בעונה זאת של השנה כבר שרר אור יום מלא ומזג האוויר היה נעים. הוא שתה כוס תה ויצא לעבוד בגינה הקטנה. מזג אויר חמים קידם את פניו ושמש הבוקר ליטפה את ערפו. הוא החל לעבוד מייד בידעו שבקרוב יהיה חם מדי. בשעה שמונה הבחין בבתו הקטנה נטסוּקוֹ יוצאת אל החצר. היא התיישבה בצל הסוכה הקטנה ושיחקה כמנהגה בפקעת קטנה של חוטי משי.

"עוד מעט אצטרף אליך" קרא, "אני רוצה להמשיך בעבודה כל עוד לא חם מדי".

בינתיים, כמעט במפתיע, התכסו  השמיים בשכבת עננים דקה.

"חבל" התלוננה נטסוּקוֹ, "זה היה יום כל כך יפה".

אלא שאיצ'ירו סאן דווקא שמח. שכבת העננים דאגה להצל עליו מעט והגנה על עורו החשוף מקרינת השמש. הוא החליט להמשיך בעבודתו עד שיסיים את הערוגה החדשה. משסיים השעה הייתה כמעט עשר. הוא הצטרף לבתו הקטנה, ויחד ישבו בצל, מכרסמים פיסות קוקוס ומביטים אל עבר המפרץ.

"אני שומעת משהו. אולי מטוס" אמרה נטסוּקוֹ. למרות גילה הצעיר, הזדמן לה לא פעם לשמוע את רחש המטוסים באוויר. איצ'ירו סאן, ששמיעתו כבר לא היתה חדה כשל בתו, לא שמע דבר. שניהם נשאו מבטם לשמיים, מנסים לראות דבר מה, אך שכבת העננים הסתירה את שנעשה אי שם מעליהם.

***

גבוה יותר בשמיים, מעל לעננים, ריחף מטוסו של מייג'ור צ'רלס סוויני. גם הוא ניסה לחדור במבטו את שכבת העננים. מתחתם הסתתרו רחובותיה של קוֹקוּרה, אך אלו, מלבד הצצה פה ושם, נותרו סמויים ולא ברורים. שעה קודם לכן דווח לו כי מזג האוויר בהיר והראות טובה כך שהוא הופתע מעט. הוא שיער כי כשם שהופיעו לפתע כך יעלמו העננים במהרה ועל כן המשיך לחוג מעל העיר. שלוש פעמים הקיף את האזור, מחפש את ההזדמנות, את שדה הראיה הבהיר. תקלה במשאבת הדלק הבהירה לו כי לא יוכל להמשיך כך. הוא פנה דרומה, אל עבר מטרת המשנה - נגסאקִי. גם שם היה מעונן.

***

"כבר לא שומעת אותו" אמרה נטסוּקוֹ, ושניהם נכנסו הביתה.

***

עשרים דקות אחר כך, בשעה 11:01 בדיוק, נבעה קרע בעננים שמעל נגסאקִי.

***

גבוה יותר בשמים, נקראו בני המלאכים הביתה, לארוחת צהרים.

"איך היה בחוץ?" שאלה אמם המלאכית.

"היה כיף" ענו בני המלאכים, "שיחקנו בעננים. דחפנו, ובנינו ערימות ופיזרנו. היה כיף".

***

שלושה ימים קודם לכן, ב-6 באוגוסט 1945, טסו שלושה מטוסים לעבר הירוֹשִימה. מטרות המשנה היו קוֹקוּרה ונגסאקִי. בכולן היה מזג אוויר בהיר. קוֹקוּרה ונגסאקִי ניצלו.

מלאכים משחקים בעננים

אִינְדוּקְצִיה – יצירת זרם חשמלי במוליך על ידי שנוי בשדה האלקטרומגנטי שבסביבתו.

כל האנרגיה החשמלית שאנו צורכים, אשר מיוצרת בגנרטורים, נוצרת בזכות תופעה זאת. בקנה מידה אחר, ובמרחקים עצומים, מאפשרת התופעה את השידורים האלחוטיים. כל שידורי הרדיו והטלויזיה, התקשורת הלווינית והסלולרית, כולם נסמכים על תופעה זאת, הנדמית כעין פלא. ללא כל מגע נראה לעין, דרך האוויר ואף בחלל הריק, ממרחקים, יכולה תופעה בגוף אחד להשפיע על גוף אחר. האין זה מעשה קסם? בעברית מכונה האינדוקציה בשם השראה.

אִינְסְפִירַצְיָה – התעלות. שאר רוח. הרגשה המתעוררת בתוך קרבנו, בדרך כלל כתוצאה מהפנמה והקשבה למעשה אחר, מחוצה לנו. למשל האזנה לנאום סוחף ומרגש. בעברית מכונה האינספירציה בשם השראה.

הנה, דווקא הצמצום שבעברית גורם לשתי תופעות אלו להראות כאחד (שהרי מושג אחד יוצר המשגה אחת). וכך, קל יותר להבין את הקסם. איך אדם אחד נואם, מוציא אל האור את הרעיונות והערכים המפעמים בקרבו, ובאורח פלא, מהדהדים אותם הדברים ואותם הרעיונות בתוך תוכם של מליוני מליוני מאזינים. הנה כך, יכול מנהיג להשרות את עצמו אל ליבות מאזיניו ואל נפשם. ככל שעצמת דבריו רבה, כך חודרים הם עמוק יותר, חוצים ושוברים התנגדויות, מתגברים על רעשים ומגיעים ליעדם.

אני מאמין שהדרך והערכים שמנסה ברק אובמה לשדר נקלטים אצל ההמונים באמריקה וגם מחוצה לה. נקלטים בצמא וגורמים לשנוי מיידי. כך עובר השנוי. כך פועל השנוי. כך נוצרת תקווה. אפילו אצלי.

ואף על פי כן, דברים כאלה ואחרים שרציתי לכתוב עליהם מזה זמן רב, לא קיבלו את הבמה. המלחמה בדרום כובשת את סדר היום של הכתיבה. וגם על המלחמה, אחוריה וצדדיה, יש לי מה להעיר ולומר ולא ברור לי אם יש לי באמת מה לחדש.  ואם לכאורה אין חדש,  לא נותר לי אלא לחזור אל המקור.

הנה דעתי, במילים של מישהו אחר, על העת הזאת.

לכל, זמן;

ועת לכל-חפץ, תחת השמים.

עת ללדת,     

ועת למות;

עת לטעת,

ועת לעקור נטוע.

עת להרוג

ועת לרפוא,

עת לפרוץ

ועת לבנות.

עת לבכות

ועת לשחוק,

עת ספוד

ועת רקוד.

עת להשליך אבנים,

ועת כנוס אבנים;

עת לחבוק,

ועת לרחק מחבק.

עת לבקש

ועת לאבד,

עת לשמור

ועת להשליך.

עת לקרוע

ועת לתפור,

עת לחשות

ועת לדבר.

עת לאהב

ועת לשנא,

עת מלחמה

ועת שלום.

אני בבעייה. הנה פרק הסיום. הגעתי לתחתית החבית של האוסף הקטן. פינאלה, אבל לא גראנד פינאלה. ההיקף של הפרויקט האחרון היה חריג בגודלו, ולפחות בעיני עצמי נבנתה ציפיה לקטע הסיום המרשים. ואין לי. סתם נגמר. כמו לפעמים החיים. סליחה.

מה בפרק הסיום? עוד התפרקות. כבר לא בית ולא קלשון ולא כלום. פשוט אנשים מנצלים הזדמנות ומאלתרים פוזה והנה גם הם חלום אמריקאי לרגע. אחדות מהתמונות כאן הן עדיין אמריקן גותיק מאושר, אחרות בקושי, ולא מעטות - כבר לא. חצו את הגדר, יצאו בחוץ, והן כבר לא. חשוב לצפות בהן. אין כמו העבודות שמחוץ לגדר כדי לזהות בתוך הרצף את מיקומה של אותה גדר. בחנו והחליטו בעצמכם. מן הסתם, כל אחד יצייר לעצמו קו שונה. זה מה שעושה את הקו למעניין- עובדת היעדר קיומו אלא בראשם של הצופים.

מי הראשון שחשב שתמונה זאת או אחרת שייכת לנושא? האם המצולמים והצלם? מי שהעלה את התמונה לרשת? אני, האספן? אתם הצופים? האם זה משנה? ואיך היה נראה הפרק הזה אלמלא אלה שקדמו לו? הוא לא היה. והרי זאת משמעותה של תרבות - שכל כולה נדבך על נדבך, עומד על גבו של זה שקדם לו ובונה מבנה שראשו בשמיים.

הנה התמונות לפניכם, כמעט ללא מילה נוספת.

חלוצים בארץ ישראל. צולם בשנות ה-20, לפני שהוצג הציור של ווד.

התמונה הזאת נקראת Latin American Gothic

תם פרויקט אמריקן גותיק.

הפרק הקודם:

פרק 11

הפרויקט הולך ומתקדם לפי התכנית בצעדים זהירים ומדודים. אני יכול להבטיח שהסוף קרוב מתמיד ואחריו הפסקת אש וקצת נושאים אחרים.

בפעם הקודמת עברנו על שיני הקלשון ושאלנו לאן ממשיכים. כבר ראינו תחליפים בדמות מגרפות שונות, ואכן המעבר מהקלשון למגרפה הוא ברור ומתבקש.

מן המגרפות נמשיך לכלי גינה אחרים. יעלו ויבואו האוחזים באת.

אולי הממדים, אולי הזמינות וודאי הדמיון הפכו את המטאטאים והמברשות לסוגיהן לאביזר קילשוני מועדף.

אולם, כפי שנראה מיד (ולמען האמת כבר ראינו מספר פעמים בעבר) אין גבולות ואין מגבלות. כל כלי יכול להיות קלשון לשעת הצורך, בעיקר אם הוא מכבד ומעיד על בעליו.

ואף תמונה אינה משתווה להצהרה שבתמונה האחרונה

אנחנו קרבים לסיום. הפרויקט הנוכחי היה גדול ורחב מהקודמים מסיבה פשוטה אחת. כאן לא רק מדובר ביצירה שכל אחד מעבד ומגוון. כאן מדובר בנקודת ציון שבה כל אחד רואה את עצמו כאילו הוא האמריקאי המקורי. הרב המכריע של העבודות הוא של אנשים פשוטים שבחרו לחבוש את הכובע ולהכנס בעצמם לנעלי התפקיד.

זה הזמן להציע ולבקש ממי מהקוראים השואף להנציח את עצמו, להיות גותי לדקה, לשלוח למערכת את "האמריקן גותיק שלי". כל העבודות יפורסמו (כולל המקרה הסביר שבסה"כ יתקבלו אפס עבודות).

המשך יבוא.

הפרק הקודם:

פרק 10