כל הדברים גדולים כקטנים

בשולי עמוד החדשות אני מבחין בידיעה קטנה –

פורום המשפטנים: "הַסירו את דמותה של סוניה פרס מארץ נהדרת". 

זאת ידיעה מהסוג המעורר סקרנות שכן אתה מתעניין לדעת מדוע זה מבקש פורום המשפטנים להסיר את דמותה של סוניה פרס. שמא זאת בקשה בנוסח "הסירו את דמותו של יאסר ערפאת ממוזיאון השעווה" (שכן אין הוא ראוי ודמותו פוגעת ברגשות וכו',) או אולי מפאת כבודה של הדמות אשר ארץ נהדרת הפכה אותה מטרה ללעג. אין מנוס אלא לקרוא את גוף הידיעה, ושם מסתבר כי העילה לבקשה היא העובדה שדמותה של סוניה פרס מעשנת סיגריה באולפן שהוא מקום ציבורי ולפיכך מתבצעת כאן עבירה על החוק האוסר עישון במקום כזה.

התגובה הראשונה העולה בדעתך היא כמובן "מה זאת הפניה הקטנונית הזאת? כבר אין לאנשים במה להתעסק?" ומתוך אי ההבנה אתה מעיין בטוקבקים של אותה כתבה ומוצא שם רעיון מעניין - שהשטויות האלה הן פשוט תרגיל ביחסי ציבור של אנשי ארץ נהדרת. זה ההסבר היחיד המניח את הדעת, ובכל זאת מטרידה אותי העובדה שפורום המשפטנים בחר להתעסק בשטות הזאת. צריך הרי לתת להם קרדיט מסוים.

אלא שכעת עולה וצפה שאלה חדשה. מכירים את הבדיחה על שני הילדים הקטנים המשוחחים ביניהם והילד מספר לילדה שלאינסטלטור שלהם יש סיפיליס? הילדה מגיבה בשאלה – "מה זה אינסטלטור?". ובכן, בתוך הידיעה המוזרה ההיא, על הסיגריה של סוניה,  שאלתי את עצמי פתאום - מה הוא בעצם פורום המשפטנים? נכון שזה נשמע מכובד ויוקרתי וחכם כי הרבה משפטנים הם יותר ממשפטן אחד, אבל בכל זאת, מי הם אותם משפטנים חכמים ויוקרתיים אשר מתלוננים על דמותה של סוניה פרס המעשנת באולפן?

כמו בכל בעייה בחיים פניתי לגוגל, אלא שהפעם הוא סרב לעזור. הוא מצא המון הודעות של "פורום המשפטנים נאמני ארץ ישראל" אשר התארגנו בזמנו כדי לסכל את ההתנתקות, ואני חשבתי שמדובר בשמו המקוצר של אותו הפורום, אלא שבמקביל מצאתי גם ידיעות על "פורום המשפטנים היהודי-ערבי" ואיכשהו הגעתי למסקנה שמדובר בפורומים שונים ולכן עלי להתמקד אך ורק בפורום המשפטנים בלבד. כאן נמצאו אמנם עשרות ידיעות, מכל אתרי החדשות והתקשורת אלא שכולם עסקו באותה תלונה על סוניה פרס. עוד מצאתי מספר ידיעות על תלונה ליועץ המשפטי לממשלה בגין חריגות בניה בתיאטרון הבימה, מה שמתאים לרוח הכללית, אך אינו שופך שום אור על אותו פורום מסתורי, מקומו, חבריו ומעשיו. הדבר  המעניין היחיד שהצלחתי למצוא הוא עותק מקורי של אותו מכתב פניה למנהל הרשות השניה.

המכתב נראה מכובד מאד. ממש כמו מכתב של עו"ד, או משפטן. בעיקר שימו לב לפונטים הקטנים ולסידור המיוחד של השורות עם הכתובת ומספרי הטלפון. זהו עיצוב השמור אך ורק למכתבים מכובדים מאד. אמנם עדיין לא גיליתי שום דבר על אותו פורום, אך באותו מכתב מכובד מופיע רמז - כתובת האימייל. כמו בכל פשע מושלם בו מתרחשת טעות, כאן נפלה הטעות באימייל. [email protected]. אין דבר כזה. זה ממש כמו שתקבלו אימייל מ- [email protected]. זה לא האימייל של ביבי.  כששאלתי את גוגל על NPLO הוא כבר הסכים לשתף פעולה. זהו משרדו של עו"ד נתנאל (נתי) פרץ שהוא גם יו"ר פורום המשפטנים. אין צורך להוסיף שהפורום והמשרד שוכנים באותה הכתובת ואף חולקים את אותו מספר טלפון. המשרד אגב חדש לגמרי וקיים פחות משנה.

סוף טוב הכל טוב. אם חשבתם כמוני שלכל תופעה חייב להיות הסבר פשוט והגיוני, שוב צדקתם. רק שההסבר הזה לפעמים קצת נעלם מהעין. ואם תקראו בעיתון על עוד תביעה מוזרה שהגיש פורום המשפטנים תזכרו שעו"ד פרץ תמיד לשרותכם.

כעת מקום לדאגה. אולי הסתבכתי כאן עם פורום שלם של משפטנים, ועוד כאלה המתמחים בהצקה והגשת תביעות קטנוניות וקנטרניות. משרדו של אחד מהם אף מתמחה בתביעות בנושא לשון הרע ואתר האינטרנט שלו מכיל דף שלם עם  הסברים על אחריות, סמכויות שיפוט, התיישנות ושאר צרות שיכולות לנבוע מעצם השימוש באתר.  לפיכך, ראשית הריני מתנצל מראש על כל פגיעה בחברי פורום המשפטנים, ולא זו בלבד, אני מכחיש נמרצות את כל מה שכתבתי לעיל. בפרט, אני מודיע שהטקסט הזה הוא יצירת אמנות, כולה פרי דמיוני וכל דמיון בינה ובין כל התרחשות במציאות הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו הבלעדית של  הקורא.

לפני יומיים, דווקא מהרדיו שמעתי פתאום את Ne me quitte pas אבל בביצוע של ז'ק ברל. מובן שמיד נדדתי לקרבת הרדיו, ליצור מגע אישי, והתחוור לי שמשודרת תכנית על ז'ק ברל, עם שירים והרבה סיפורים על האיש. אם לא הייתי שומע לא הייתי יודע. אם הרדיו לא היה פתוח, או לא בגלי צה"ל, ולא אני לידו, לא הייתי שומע במקרה.  

כמובן שהייתי יכול לעבור ולבדוק בראשית השבוע את לוח המשדרים ולסמן את התכניות שארצה לשמוע ובוודאי הייתי מסמן תכנית על ז'ק ברל (ובטח שוכח ברגע הנכון להגיע ולפתוח את הרדיו) אבל אני לא עושה כך. ומיד עולה הרעיון לסטארט-אפ שידע תמיד להביא לתשומת ליבי את מה שאולי הייתי מחמיץ, כי לתחושת ההחמצה יש טעם חמוץ. ואף ההחמצה יכולה להתרחש רק באותם מקרים מועטים בהם אני יודע לאחר מעשה על מה שהייתי רוצה לדעת בטרם. ובשאר המקרים אינני יודע אף זאת ואז לא נלווה לכאן שום צער.

לסטארט-אפ הזה היו מכירות מצוינות כי ההחמצה היא תחושה שנואה שהיינו מאד רוצים להחליפה בוודאות. וודאות ושליטה זה מה שאנחנו רוצים. זה הבטחון מפני כל הסכנות שבעולם. עוד ביטוח לעוד מקרה, ועוד קורות חיזוק ועוד מעקה בטיחות ועוד חיסונים. בטיחות וביטוח, שנוכל להתרחק ולהתחמק מצרות העולם. הכל כדי להקטין את הסכנה, אחד למליון במקום אחד לאלף. כשנפגע לבסוף מאסון בסיכון של אחד למליון, זה יהיה פי אלף יותר גרוע. פעם באלף הקודם, כשהדבר הכי מפחיד היה האיידס, פגשתי מישהו שלא העז לטייל יחף על שפת הים. בצדק, כי בתוך החול יכולים להסתתר מזרקים משומשים.

במקום הסטארט-אפ לבטיחות יסדתי סדנה כדי ללמוד לקבל את מה שיש. לחיות בשלום עם ההחמצה. לשמוח פי מאה אם פתאום, במקרה, נתקלים בתכנית על ז'ק ברל. שוחחו שם עם רן יגיל שכתב עליו ספר, וממש למחרת ראיתי פתאום את פרצופו בעיתון לרגל ספר חדש שלו, אבל כאן אולי זה פחות מקרי.

היה מרגש לשמוע את הסיפורים, ואת ברל מדבר בקולו, ואת השירים, אבל כשפתאום נגנו את אמסטרדם, זה היה מרטיט. כי בימים שהייתי נוהג לעבודה, שמעתי את אמסטרדם ב-Repeat, מאות פעמים, עד שכל צליל נקלט ונטמע אצלי (ואף פעם לא התעייפתי), וכבר שנה מאז שהפסקתי. עכשיו, לשמוע את השיר היה ממש כמו להתאים אותו לתוך השקע שמסתבר שנוצר אצלי, כל צלילי וכל מלה נגעו.

אז היתה תקופה שניגנתי עשר פעמים ביום ונצרבתי וזה התאים. ותקופה שהפסקתי ונחתי וזה התאים. והצירוף של שתי אלה הכין את מה שצריך היה כדי להתרגש ככה. אחר כך נגמרה התכנית ולא הייתי מעלה את כל הדברים האלה על הכתב אלמלא היום, שוב פתאום, במקרה או לא במקרה, נגנו את אמסטרדם בגלי צה"ל. אז זה בטח סימן.

במסגרת ההמנעות מהרצון (הטבעי והחזק) לתפוס ולמצות את הכל, לא הוספתי הפעם קישורים מתבקשים לשלושה או ארבעה פוסטים ישנים. בסוף אולי אתרגל.

אתמול עצרה המשטרה גבר מכוער שהיה נשוי לאשה יפה. לא סתם יפה – יפהפיה! גם גוף מושלם, מכף רגל עד צוואר, וגם פנים, שזה שילוב נדיר במיוחד. רק הצורך בחסיון משפטי מונע ממני להתעכב ולהפליג בתאור יופיה הרב.  בקיצור אשה שכל גבר היה חולם עליה. אשה שהיתה יכולה להשיג כל גבר, לשעה, לשבוע או לכל החיים.

נציג התביעה, אשר מעיד על עצמו שהוא גבר נאה למדי, טען בבקשה למעצר  "אין שום הסבר לכך שבעוד שאני למשל גבר נאה, מכובד, בעל משרה בטוחה ומכניסה, נותר רווק (לא מתוך בחירה חלילה), תבחר האשה המושלמת הזאת לחלוק את חייה ואת מיטתה (את מיטתה), דווקא עם הגבר הזה, שהוא לכל הדעות ממש מכוער ודוחה. לא, אין לו שום זכות.  ואת עצמי אני מביא רק כדוגמא.  ישנם עוד עשרות, אולי מאות, של גברים רווקים - לא פחות יפים ממני, אני מודה, גם הם בעלי משרות מכובדת, אשר נותרים רווקים למרות רצונם העז. גברים שהיו מאושרים, שהיו רוצים מאד מאד להתחתן עם האשה הזאת, שלא לדבר על עוד עשרות ומאות גברים עשירים, נשואים, שאף על פי כן, גם הם היו רוצים מאד, אם לא להתחתן (דבר שכבר נבצר מהם), לכל הפחות להרעיף מכל טוב, לפנק ולאהוב אותה בכל ליבם. אלא שהם אינם יכולים, וזאת אך ורק מהסיבה שהיא נשאה לגבר הזה העומד בפניכם, הנאשם."

חשוב להדגיש כי העצור, שבשלב זה מוגדר עדיין כחשוד (אם כי, אפשר לומר, אשמתו גלויה וכתובה על פניו) , אינו עשיר ואף לא אמיד. סתם שכיר קשה יום, אבל מכוער במיוחד. מטעמי חסיון משפטי, גם כאן לא אוכל לפרט יותר בשלב זה.

התובע הוסיף "אין שום הסבר אפשרי לזיווג הזה - למעט כישוף, כפיה, אלימות, שטיפת מח, או תשלום נדיב במיוחד, אלא שעניין התשלום מופרך לנוכח אמצעיו הדלים של הנאשם. על כן, כל הסבר אחר, כלומר - כל הסבר אפשרי ומעשי, מעיד בהכרח על עבירה חמורה על החוק. לפיכך אנו מבקשים למצות עם הנאשם את הדין ומבקשים לעצור אותו עד תם ההליכים".

כל הגברים שבאולם הנידו ראשם בהסכמה. אפילו המכוערים שבהם. וגם הנשים, יש לומר, גם הן הנהנו בהסכמה. ואשתו, יש לשער, תשתכנע גם היא, לאחר תם ההליכים והצגת ההוכחות.

כאן יש אמנם להוסיף שהתובע הזכיר גם השערות אחרות, אלא שמיד שב ופסל גם אותן כמופרכות, ומכל מקום בית המשפט אסר לכתוב אודותן, שכן אין דין הדברים הנאמרים בעל פה כדין אלה הכתובים על הנייר.

(כאן עלי להודות שלא ממש בחורף צולמו התמונות, אלא בסתיו, בראשית אוקטובר. אך בכל זאת, הן צולמו, וזה העיקר).

לצד הדרך מתגולל פתק נייר צבעוני. הוא מושך את תשומת העין כמו פרח קטן. בכלל, לאשפה צבעונית וקטנה יש איכויות של פרחים ופרפרים – תלוי אם היא מונחת או מתעופפת (ובלבד שהיא מועטת, פיסת ניר, עטיפה של סוכריה, סרט בד קטן).

הפתק הוא סתם פלייר פירסומי קטן. אני לא זוכר של מה. אני לא זוכר פרסומות, אבל אני מבחין בפינה הצדדית בשורה – "נדפס בחיפה בדפוס השילוח". השורה הזאת מחממת את הלב. הדמיון מפליג ואני איתו. בית-דפוס קטן לו היה לי.

לו היה לי בית דפוס קטן, היו נכנסים אנשים מדי פעם. לקוחות. מבקשים להדפיס פתק כזה או אחר. הייתי מכין את הגלופה, מוסיף צבע למכונה, מכניס ניירות, ומהצד השני היו מגיחות הכרזות המוכנות. קסם. יש מאין. אחר כך הייתי הולך הביתה. החלום הזה מספק פרנסה בדוחק. מה כבר אפשר להרוויח ממקום קטן שכזה? אפילו לא מתקרב לסכום שאני מרוויח בתור שכיר. מה הטעם אפוא? נדרשו לי אי אילו עשרות צעדים של מחשבה ותהיָה כדי לפענח את הסוד. בית הדפוס הקטן, זה שנדחף להרהורי, הוא שלי. את העבודה אני עושה בעצמי, מטעם עצמי, למען עצמי. לא חלק ממערכת אחת גדולה ועצומה שבה כל דבר מחובר לאחר בכל מיני ברגים ורצועות וצירים וגלגלי שיניים, כמו מכונת דפוס עצומה. התנועה שלך אינה חלק כפוי והכרחי מתנועה אחת גדולה. אתה מגדל את חלקתך הקטנה. זה כל הקסם. ואם כך בעסק שלי, בבית הדפוס הקטן המשרת אחרים, מה ישווה לדבר שאני מכין במו ידי ומשתמש בו בעצמי? אין כמו הלחם שזרעתי ואפיתי בעצמי.

כאשר אתה עושה את המעשה הישיר, גם התמורה ישירה. זאת הסיבה שעבודת פרך בגינה שלי היא שכר ולא עונש. וכל תוצאה של העבודה הזאת היא ישירה כמעט כמו נשימה. הפרי שצומח על העץ שלי הוא טעים להפליא אפילו אם הוא חמוץ או תפל. טעמו האמיתי הוא שולי. כמוהו כילד הזה, שאין זה משנה אם לאחרים יש ילדים יפים או חכמים יותר ואפילו טובים יותר. זה הילד שלך. זהו הפרי שלך, והזיעה והאהבה שהשקעת בו הופכים אותו לדבר הטעים ביותר בעולם. "בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה? היא המשובח שבתבלינים.

אחרי הקדמה כזאת קשה לי לקבוע באופן אובייקטיבי כמה טעימים הזיתים שמסקתי וכבשתי מן העץ שבחצר, אבל נדמה לי שגם אתם הייתם אוהבים אותם. ככה זה עם דברים אמיתיים.

מילה של כבוד

בתוך הדיונים והפירסומים על מי תשחרר ישראל בעסקת שליט, הובהר כי ישראל סירבה לשחרר במסגרת העסקה ערבים ישראלים שעסקו בטרור. זה נכון שאזרחי המדינה לא אמורים להכלל בעסקה של חילופי שבויים, אבל לא ברור מדוע הממשלה מסרבת לשחרר אותם. הרי כשמדובר באזרחי המדינה אפשר לשוב ולעצור אותם מיד לאחר השלמת העסקה. מה צריך להיות שוויה של התחייבות ישראלית שהתקבלה תוך חטיפה ואיומים? מה הבעיה לבטל התחייבות כזאת לאחר מעשה? ומה יקרה אם יעצרו אותם שוב? עוד חטיפות טרור וירי? ואם לא יעצרו אותם, לא יהיו? (כי אם התשובה כאן חיובית, ושחרור כל האסירים יסיים סופית את המלחמות ויפסיק את כל מעשי האלימו והטרור, אז דווקא כן כדאי למהר ולשחחר). אני אף פעם לא הבנתי את ההגיון ההוליוודי הזה, שאם נתת את מילתך, "מילת הכבוד שלך", תחת איומי אקדח, אינך יכול לסגת ולבטל את מה שהבטחת.

אחרייך!

נכון שכשהצעתי לציפי ליבני לנסוע לבריטניה זה היה קצת בצחוק, אבל הנה, מסתבר שבאנגליה המשחק נמשך, וכל מיני קציני צה"ל מאוימים בצווי מעצר. מי שהיה קצין בצה"ל מסתכן כאשר הוא נוסע לבריטניה. נסו לחשוב, מי ממכריכם עונה לקריטריון הזה – קצין צה"ל. האם המצב בו הם מנועים מלהגיע לאנגליה, ולא רק לשם, הוא הגיוני? אנחנו שומעים סיפורים ודיבורים על מאמצים דיפלומטיים ושיחות ומחאות ובקשות שנמשכות חדשים ושנים ולא נראה שהביאו לתוצאה כלשהי. לכן, אני נזכר בציפי ליבני, ונזכר בתפקיד המנהיג – שהוא לעמוד בראש המחנה גם במחיר של סיכון מסוים, ולהוביל, ליזום מהלכים, ליצור מצבים ולשנות אותם, להביא לתוצאות. אין מנוס מהמסקנה שהאיום על ראשי הקצינים היה נמנע אילו הייתה ליבני עושה את המעשה המתבקש. תחת זאת, עכשיו כולם תקועים בבית.

בדרום אין כל חדש

ובינתיים, בדרום שוב קסאמים וירי. אני מודה שגם אני, לו הייתי טרורסט בעזה, הייתי יורה קצת. הרי יצאנו בהודעות חגיגיות על השלמתה של מערכת כיפת הברזל. מעתה, אנחנו חיים בתוך ג'יפ ממוגן שאינו מתייחס כלל למטחי אבנים. השלכת אבנים בג'יפ ממוגן היא כעין טקס יומי, כמו הצדעה או אמירת שלום. ההודעה שיצאה היא ממש הזמנה לירי. כי אם עוד אין מערכת, והיא עדיין לא מוכנה ולא פרוסה ולא מגינה, והתושבים עדיין חשופים לירי, אז מה כוחה של הבטחה? על זה נאמר "אל יתהלל מפַתֵח".

מחידושי השפה

במילון המובנה בטלפון הנייד, זה שעוזר להשלים את המילים באיות הנכון ולבחור כאשר רושמים הודעות מופיעה גם המילה קסאם. הנה עוד פן לאורחות חיינו ולמילים הזרות אשר מתווספות מפעם לפעם לשפתנו כאורחות לא קרואות.

דיבורים זה בריא

מחקר חדש מגלה שהקרינה מהטלפון הסלולארי עשוייה להגן או למנוע אלצהיימר. אז נכון שהבשורה הטובה משמחת את חברות הסלולר שהיו עד עתה במגננה, אבל אני יש לי שאלה -  האם המחקר הזה מוכיח סוף סוף, שבניגוד למה שניסו תמיד לטעון, הקרינה הנפלטת מהמכשיר כן משפיעה על המח? זה לא מפחיד אתכם?  מכל מקום, כדי היות מוגנים מאלצהיימר עלינו להרבות בשיחה מהניידים, לאורך שנים, ולהתחיל בגיל צעיר. השאלה היא האם חשבון הסלולר יכנס גם הוא לסל הבריאות.

התמונה מימין היא במיוחד עבור הקוראת עדה אשר שאלה לגבי התמונה שמשמאל. שתיהן צולמו בדיוק מאותו המקום, לכן השנייה היא אכן תמונתו של המגדל. אם הייתי יכול לראות אותו הייתי בוחר מיקום קצת יותר מוצלח.

וזאת אחת מתוך כמה מיום חורף אחד לפני שנים אחדות.  נתקלתי בהן לאחרונה והן מצאו חן בעיני. החלטתי לשחרר מתוכן מפעם לפעם.