קבוצת אנשים יכולה להתאגד יחד סביב כל נושא ועניין. זה יכול להיות גיאוגרפי – בני אותה ארץ, עיר, חי צומח או שכונה, תרבותי – סביב אותה שפה, אותו טעם, אותן העדפות, דתי – עם אותם מנהגים, מצוות ואיסורים, גיל – עם היכולות והאפשרויות, תחביבים, מוצא משותף (שמעתם על ארגון יוצאי בסרביה), מבנה גוף דומה (שומרי משקל), מצב משפחתי, צבע שיער, מחלה, נכות, טרגדיה משותפת. יוּ נֵיים אִיט.
מרגע שהתארגנה, יכולה הקבוצה לעסוק בכל עיסוק חוקי (וגם לא-חוקי, אם נזהרים), אפילו אם אינו קשור למכנה המשותף המקורי. חברי מועדון יהודי בברוקלין יכולים לשחק בכדורגל, אלמנות יכולות לצאת לטיול בשביל ישראל, יוצאי אתיופיה יכולים לחגוג יום כיף במימדיון, ודיירי שיכון ג' בכפר-סבא יכולים לאסוף בגדים וצעצועים לטובת ילדי הפליטים.
הפעילות המשותפת הופכת לפעמים למהות העיקרית של הקבוצה. מועדון רוכבי האופניים של עובדי התעשייה האווירית הוא קודם לכל מועדון של רוכבי אופניים, והעובדה שכולם עובדי התעשייה האווירית היא משנית ולא חשובה. אבל כאשר המועדון משתתף בתחרות של מועדוני אופניים, אותה שייכות הופכת פתאום מהותית. כי למרות העובדה שלאנס ארמסטרונג פנוי ורוצה להתרחק מלוס-אנג'לס הוא אינו יכול להצטרף, אלא אם ימצא לו מנוי בתעשיה. תסריט זה לא רק שאיננו מופרך, הוא אף נפוץ מאד. קולג'ים רבים ומכובדים מחזיקים בשורותיהם שחקני כדורסל מצטיינים שלא היו מצליחים להתקבל ללימודים בשום נסיבות אחרות.
התופעה נפוצה בעיקר כשעוסקים בספורט תחרותי. תופעת שחקני החיזוק מאפשרת לשחקן שאיננו חלק אינטגרלי מהקבוצה המקורית להצטרף בכל זאת, כדי לאפשר לקבוצה להצליח. התופעה מגיעה לממדים מעוררי גיחוך. במכבי תל-אביב, האלופה הנצחית והקבוצה של המדינה, מוצאים בקושי שחקן אחד דובר עברית. באולימפיאדה שהיא מעין תחרות בין אומות העולם, משתתפים ספורטאים מצטיינים שקיבלו אזרחות רק כדי להביא הישגים למולדת החדשה. כבודם של ההישגים הספורטיביים והתנועה החופשית של בני אדם בעולם במקומם מונח, אבל מה ההיגיון של השמחה ברחובות ריקוויק על כך שהניגרי מאיסלנד ניצח בגמר את הסיני מפורטוגל?
אין לי כמובן שום דבר נגד הגירה ותחרות, ובאופן כללי אני מתנגד להסתגרות ולהתבדלות של קבוצות בני-אדם, שיש להן תופעות לוואי מכוערות מאד, אבל תסכימו איתי שבמקרה הספורטיבי, כל עוד מתקיימות תחרויות על בסיס לאומי, דווקא העירבוב הזה הוא האנומליה, ואני בהחלט מבין את ההגיון של אלה שמתנגדים לכך.
כל זה בא כהקדמה לסיפור של אוהדי בית"ר ירושלים המתנגדים לצירוף של שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים לקבוצה. אני בכלל לא חסיד של קהל אוהדי כדורגל. את בית"ר ירושלים ואוהדיה הגזענים אני ממש מתעב. אבָל האבָל הגדול הוא שאוהד, שחקן או בעלים של קבוצה רשאים לרצות ולדרוש שהקבוצה ושחקניה יהיו בעלי מכנה משותף ככל שיעלה בדעתם, ובכלל זה על טהרת האמונה הדתית, האידיאולוגית ואפילו המוצא. אם יש תחרות לחיים ולמוות בין קבוצות הכדורגל מחיפה ומבאר-שבע ואם יש מלחמת עולם בין הפועל הסוציאליסטית ובין מכבי הלאומית. אז בהחלט אפשרי שתהיה תחרות בין קבוצה יהודית לקבוצה ערבית. ולמרות שאין שום מניעה שבקבוצה הערבית יופיע בלם מוצק מסיביר, ובקבוצה היהודית שוער אתלטי מקמרון, הטענה של המתנגדים לכך היא לגיטימית.
אינטגרציה, שילוב, ערבוב, התבוללות, אוניברסליות - אלו ערכים חשובים ואפילו חיוניים כדי לא לשקוע במנטליות של נישואי קרובים. אבל גם שימור עקבי של מורשת, מסורת, תרבות, מנהגים ושפה יש להם ערך. בסופו של יום, ממילא, חסידי השימור תמיד יפסידו.
הנה נקרתה לי הזדמנות להלחם על זכות הדיבור של מי שאינני מסכים איתו בכלל ובעיקר אינני אוהב אותו. אז ניצלתי אותה.
עדכון עריכה: מכיוון שהתברר שהשחקנים האמורים אינם מוסלמים אלא קווקזים (כי אי אפשר לרקוד על שתי חתונות וצריך לבחור) , בוטלה ההתנגדות של אוהדי בית"ר
לפעמים, כששום פתרון אחר לא עובד, הפיתרון הוא גירושין. וזה נכון גם במקרה של מדינות. גם מדינות מתפרקות, וגירושין לא חייבים להיות מכוערים – הנה תראו את צ'כיה וסלובקיה. אולי זה הפתרון הנכון גם בשבילנו? מחלקים את הארץ, וסוף סוף שקט. כל אחד עסוק בענייניו ומכלכל אותם לפי ראות עיניו וטעמו. באמת, גירושין הם סוף שהוא התחלה.
נכון שיש כל מיני סיבוכים. איך מחלקים את הרכוש המשותף? מי מקבל מה? על אילו נכסים אף אחד לא מוותר ואיך פותרים את זה? וצריך גם להקים המון דברים מחדש. מה שפעם היה משותף ושימש את שני הצדדים, עכשיו דרשו לכל צד. אוטו, צבא, חברת חשמל, שר חינוך, גני-חיות. אבל ככה זה בגירושין – זה יקר ולא כלכלי, וכרוך בהמון טירחה ואי נוחות וירידה ברמת החיים, אבל מה לעשות, לכל דבר יש מחיר. מצד שני, כפל המוסדות מייצר גם כפל תפקידים ומישרות, כך שרבים הם הנהנים.
הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות הוא כמובן לא שלי. לקחתי אותו מהתנ"ך. גם שם, אי שביעות רצון עמוקה ושלטון אטום גרמו לפירוד ולהקמת מדינה נוספת. דווקא שם, בתנ"ך, המדינה המורדת, הפורשת, זאת שהפנתה עורף, נקראה "ישראל". אז בעניין השמות אפשר לשמור על המסורת, וזה די מתאים. במזרח, בהרים הקדושים, מדינת "יהודה" שבירתה ירושלים, ובשפלה, לחופי הים התיכון, היכן שפעם שכנו הפלשתים, והיום החמאס ואוהדיו, מדינת "ישראל" שבירתה תל-אביב.
ואף אחד לא יצטרך לסרב לפקודה, שלא תינתן, לפנות מאחז שקם אתמול או לאבטח אותו.
באופן טבעי, המרכז להנצחת מורשתו ופועלו של השר רחבעם זאבי יקום ביהודה, ובעיר אשדוד שב"ישראל" קיים כבר היום רחוב ירבעם המלך
שתי מדינות לשני עמים, שתיים לכל עם, כי גם ליהודים מגיעה יותר ממדינה אחת.
וכי מדוע מדינת ישראל משתמשת דווקא בחותם של "עבד ירבעם"
היום כבר טוענים שאין, ולא היה, גוש חוסם שמאל, ועדיין, כולם מסכימים שיש גוש חוסם ימין. על כן נגדיר שמאל את כל מי שאינו חוסם מימין, וזה כולל את לפיד. כאשר הראה המדגם תיקו בין הגושים, היו מי שקראו ללפיד להצהיר שהוא חלק מגוש-חוסם-שמאל. בהתחשב בתוצאה הסופית, 61:59 לימין, אפשר לסכם שהמזל, השכל, או שניהם יחד מנעו ממנו להסכים לקריאה.
מִסְפרים מסָפְּרים
לאור התוצאה הסופית, הנה כמה מספרים מעניינים. אם מסכמים את כל הקולות לפי גושים מסתבר שמספר הקולות כמעט זהה ואפילו נוטה לטובת ה"גוש-חוסם-לא-ימין" עם יתרון של כמה אלפים (וזה, בין היתר, בזכות העובדה שבימין נשארו יותר קולות מתחת לאחוז החסימה). מה שהופך את התוצאה הוא חוק העודפים, הלא הוא "באדר-עופר" (לא לבלבל באדר-מיינהוף), שמעניק עדיפות למפלגות הגדולות בחלוקת העודפים. הליכוד-ביתנו זכתה במנדט ה-31 עם שארית של 3700 קולות בלבד. קדימה, שנשארה עם שני מנדטים, העבירה למפלגות אחרות כמעט 30% מהקולות שקיבלה.
מפלגת הנמנעים
אילו הכנסת הייתה מייצגת נאמנה את העם, ואילו החוק היה קובע כי כל אלה שלא הצביעו יהיו מיוצגים על ידי מושבים ריקים, היתה מפלגת הנמנעים מקבלת 40 מושבים ריקים בכנסת. למפלגה השניה בגודלה, הליכוד-ביתנו היו 20 מנדטים.
סיפורי כפר קאסם
לפי מה שקראתי ב"ידיעות", בכפר-קאסם רצו שני מועמדים לכנסת, אחד מרע"מ-תע"ל והשני ממרצ (שניהם נכנסו).
התוצאות:
80 אחוזי הצבעה.
הישגים דומים (ומרשימים) לשתי המפלגות.
המסקנות:
שותפות מביאה השתתפות (המסקנה מהמסקנה כבר תלויה בעמדה הפוליטית)
עדיין, במגזר, הבחירות הן בעיקר אישיות (שזה בעיני יותר רע מאשר טוב).
בעיקר לפיד
אם אתם מתעניינים בפוליטיקה, תנו לעצמכם דקה, ונסו להיות יאיר לפיד. דמיינו את התחושה, את ההפתעה, את שביעות הרצון, את הפנטזיות, את החששות, את המלחמה בין שכרון הכח ופחד הגבהים.
עוד עצה ליאיר
כשתכנס ללשכה החדשה שלך אני בטוח שתתלה כמה תמונות על הקיר. אני מהמר על אבא-טומי לפיד ועל בן-גוריון. הייתי מוסיף ציור של איקארוס. אולי גם שאול מופז.
פטר ברויגל: נפילת איקארוס
במסגרת 100 ימי החסד
שמעתי התקפות רבות על האמירה של לפיד "לא אשב בקואליציה עם חנין זועבי", כולל האשמה בגזענות. קצת מפריע לי שהקריאות מגיעות ממי שמתחייב ותובע לא לשבת בקואליציה עם ביבי.
The Voice
אין לי ספק כי מראהו המושך של לפיד הוסיף לו לא מעט קולות. את חברי המפלגה האחרים אני מכיר פחות. ההפתעה הראשונה שלי היא מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. שמעתי אותו מתראיין. יש לו קול וחיתוך דיבור מדהים. יהיה תענוג לשמוע אותו נואם בכנסת.
הערה שוביניסטית
טוב, לא שוביניסטית ולא סקסיסטית, אבל הנה התרשמות שלי, שלא שווה כלום, משתי נשים שראיתי לאחרונה בטלוויזיה. מירב מיכאלי שישבה באחד הפאנלים, מבטה כועס ודיבורה נוזף, ובעיני נראתה בדיוק כפי שאני מדמיין ששונאי נשים ופמיניסטיות מדמיינים לעצמם פמינסטית שונאת גברים. ואולי התדמית היא חלק מהתפקיד (וזה מזכיר לי שקראתי על חומייני, שכנראה ידע גם להיות איש נחמד, ציווה עם עלייתו לשלטון לגנוז את כל התמונות בהן נראה צוחק או מחייך, וכך קיבע את דימוי איש-הדת חמור הסבר). השניה, יונית לוי, בעלת הדמוי הקשוח והקרחוני, שהופיעה לרגע ב"מצב האומה" וגם בכמה שידורי בחירות, ושמחתי לראות אישה קלילה משוחררת ונעימה עם הומור והומור עצמי והמון חן וקסם, והחוויה הייתה מפתיעה, כמו לראות את חיים יבין מהפרופיל.
עוד אבחנה על יאיר לפיד
שמתי לב, כשהוא מדבר, שהוא משתמש בתנועות ידיים, וכשהוא משתמש בידיים, התנועות שלו הן תנועות של מתאגרף. ימנית, שמאלית, הגנה, וו שמאלית ונוק-אאוט.
מלכת הכתה
כשאף מנהיג בעולם לא מתקשר לברך את נתניהו, אפילו אני רוצה לקבור את עצמי מבושה.
לפני כמה שעות כשפרסמתי את הפוסט הזה נשמט בטעות סעיף אחד שהוא בעיני חשוב מאד, ולפצוי - אני ממקם אותו בראש הרשימה.
אמש, עם פרסום התוצאות, בינות לצוותי הטלוויזיה שרצו ממטה למטה, בלטו לטובה דבריו של אורי אריאל מהבית היהודי. מבלי שנתבקש, חלק מחמאות למרץ ולזהבה גלאון, ברך אותם על ההישג, ובעיקר על הדרך ועל הדבקות בערכים. הדרך הטובה ביותר לגמול לפרגון היא - לפרגן.
הבוקר שאחרי
עכשיו, אנחנו עומדים אחרי הבחירות. ויש שיגידו – עכשיו הבחירות מאחורינו. תלוי לאיזה כיוון מופנות הפנים.
סיסמת הבוקר
ד"ש לד"ש
הבשורה על פי הקלפי
הבשורה הטובה – היה יכול להיות יותר גרוע
הבשורה הרעה – היה יכול להיות יותר טוב
(ועל זה יכולים לחתום אזרחים מכל המחנות)
תזכורת
בחירות 2006, רוחו של אריאל שרון עדיין מרחפת קדימה.
הליכוד - 12 מנדטים, ביתנו - 11 מנדטים.
פרשנות
גוש חוסם לימין = ביבי ראש הממשלה.
חוש חוסם לשמאל = לפיד ראש ממשלה
ההחלטה אם לפיד שייך לממשלת שמאל או ימין – תלויה בלפיד.
ההחלטה אם יש גוש חוסם – תלויה בתוצאות
ככה נראה מהפך?
שמחה לאיד
מידת ההצלחה של יאיר לפיד היכתה את הסוקרים מכה ניצחת – וזה בציבור של מצביעי מרכז, שהוא לכאורה קל לסיקור ופילוח. השמחה לאידם של מכוני הסקרים היא אמיתית. מאד מדכא ומשעמם לחיות בעולם בְּידיעה שהכל צפוי וניתן לניבוי, פילוח וניתוח.
סקר מסקרן
היום, כאשר התוצאות ידועות, אם הולכים שוב לבחור, האם משהו ישתנה? כמובן אלה שלא עברו את אחוז החסימה ישנו את הצבעתם, אבל מעניין אם מבין כל המתלבטים שהחליטו ברגע האחרון, בחוסר ברירה מסוים, האם בהיוודע התוצאה היו בוחרים אחרת?
פנטזיה לא דמוקרטית
הכנסת קובעת את החוקים.
הכנסת יכולה להחליט להעלות את אחוז החסימה ל-4%.
הכנסת יכולה להחליט להעלות אותו רטרואקטיבית ולהוציא את כל המפלגות שלא עברו.
המשמעות – מוציאים מהכנסת את קדימה, יחד עם כל המפלגות הערביות.
(נא לא להפיץ את הרעיון במסדרונות הכנסת)
הכשלון שלי
הבשורה הרעה – דעם נכשלה כשלון חרוץ.
למרות כל הדיבורים והפעילות ברשת ובשטח, למרות המשקע שהותירה מחאת האוהלים, המפלגה שלי לא הצליחה להגדיל את כוחה ואפילו ירדה יחסית ל-2006. לא ציפיתי לעבור את אחוז החסימה וגם לא להיות קרוב אליו, אבל ציפיתי למגמה של התחזקות משמעותית שיסמן תקווה לפעם הבאה. זה לא קרה. הציפיה לגשר פוליטי קטן בין יהודים לערבים נקברה.
הבשורה הטובה - ההצבעה לדעם לא הצליחה לפגוע בגוש השמאל.
גוש השמאל
לקחתי סיכון סביר, שהתממש, שהקול שלי ילך לפח. עם פרסום התוצאות החלטתי לבדוק את ההשפעה השלילית של הבחירה שלי על גוש השמאל. לקחתי את תוצאות האמת ואז עשיתי תרגיל סימולציה -העברתי את הקול שלי מדעם למרצ, ואז חישבתי מחדש את מספר המנדטים. התוצאה לא השתנתה.
אחר כך עשיתי תרגיל נוסף. הפעם העברתי למרצ את כל הקולות של דעם. עדיין, התוצאה לא השתנתה.
לבסוף עשיתי עוד תרגיל. הפעם לקחתי את הקולות של הליכוד והעברתי לעבודה ולמרצ, ואז חישבתי שוב את מספר המנדטים. היה כיף.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על יצוג נשים בכנסת
האם הכוונה לנציגוֹת, כלומר היצוג נמדד בכמות הנשים המכהנות בכנסת (והאם תוך התעלמות מאיכות, בלי להזכיר שמות), או שהכוונה לנציגים בכנסת שנבחרו על ידי נשים, כאשר עובדת היותן נשים יש לה השפעה על הבחירה שלהן, ואז היצוג נמדד בכמות חברי הכנסת של המפלגות שנשים הצביעו עבורן, בין היתר בגלל מנהיג המפלגה, שהוא אשה – כמו שלי יחימוביץ', ציפי ליבני וזהבה גלאון או גבר מושך כמו יאיר לפיד.
אם לא ראש ממשלה
עמיר פרץ שהגיע ב-2006, בראשות העבודה, להישג יפה של 19 מנדטים, עשה את טעות חייו כאשר במקום להתעקש על תפקיד שר-האוצר, שקרוב לנושאים בהם עסק לאורך כל הקריירה שלו, מקצועית וערכית, ואפילו לתת אחת ולתמיד הזדמנות לשר בכיר במשרד הרווחה, העדיף – כחלק ממסלול ההכשרה (תרתי משמע) לראשות הממשלה – להתעקש על תפקיד שר-הביטחון. כך נכנס לתחום בו לא היו לו ידע ונסיון ולרע מזלו נאלץ מיד לעמוד למבחן (ולא אתפלא אם עצם חוסר נסיונה הביטחוני של ההנהגה היה בעצמו פיתוי ותמריץ לחיזבאללה לנסות להתגרות ולבחון את התגובה). הוא נכשל וכך קבר את עתידו.
ההקדמה הזאת באה כעצה ליאיר לפיד.
לפיד, אם יצטרף לממשלת נתניהו, יוכל להתעקש כמעט על כל תפקיד. קראתי לא מעט מהדברים שכתב לפני שהחליט לעבור לפוליטיקה. דברים שבגללם החליט לנסות ולפעול, ובזכותם זכה לתמיכה גדולה. מכל הנושאים החשובים עליהם דיבר וקיטר – החשוב ביותר הוא החינוך. מכל הדרכים לשפר ולשנות משהו בחברה (רמז, יש מעט מאד דרכים כאלה) – החשובה ביותר היא החינוך. מכל הנושאים שתוצאת השנוי בהם תורגש רק בעתיד (במונחים של קדנציות) – העיקרי הוא החינוך.
לכן, בכל מחיר, המפלגה ששמה "יש עתיד", חייבת להתעקש על תפקיד שר החינוך.
קוראים יקרים. היום אתם הולכים לבחור. ואני נקלע למצב לא נעים.
כשלעצמי, אם הייתי צריך הוכחה שאינני מתאים לפוליטיקה, הנה היא. אני לא מתאים לפוליטיקה בדיוק מאותה סיבה שאינני מתאים להיות סוחר טוב. אני לא מרגיש בנח לעמוד ולהעיד על עיסתי. לכל היותר לעמוד מהצד ולהמליץ על משהו, כלומר, כדי להמליץ על עצמי אני צריך לזוז מעצמי הצידה.
אני גם לא כל כך אוהב תחרויות. יש הרבה יותר מפסידים מזוכים, ואם אתה לא לאנס ארמסטרונג, פלפְּס, בולְט או לאו מסי, תמיד רבים יותר הסיכויים שתשתייך למפסידים.
הרע מכל העולמות הוא תחרות פופולאריות. זאת תחרות בעייתי במיוחד. נניח בפייסבוק מישהו מבקש לעשות לייק לילד חולה, כי יש לו חלום – לקבל הכי הרבה ליקים אי-פעם. יפה נכון? אבל מה אם עוד שני ילדים חולים רוצים הכי הרבה לייקים אי פעם?
או הבחירות לכנסת. שם באמת יש המון מפסידים (מליונים).
אבל לא יעזור כלום...זה מאד מאד נעים לזכות. בעיקר בתחרות פופולאריות. כוכב נולד, מלכת היופי, או הבלוג הנבחר (נחשו באיזה אני משתתף).
אם כן, באופן מביך, אני רוצה לזכות בתחרות שאני לא אוהב להשתתף בה. הבלוג הזה הוא אחד מחמשת המועמדים לזכיה בתואר ה-Golden Blog, הבלוג הטוב ביותר בישראבלוג, בקטגוריה של בלוגי הדעה.
הבלוג שלי (השלישי מימין)
כפי שיודעים כל ספורטאי מקצוען ופוליטיקאי מתחיל, הדרך היעילה ביותר לזכיה היא לנטרל את היריב. אבל מי שמתקשה לשבח את עצמו מתקשה לא פחות להשמיץ את היריבים. מה גם שיש ארבעה כאלה, כך שהמלאכה רבה, ומה גם שאלה באמת בלוגים משובחים*, ולהשמיץ אותם יקח לי חודשים, שלא לדבר על ההשקעה הכספית – מגיבים בתשלום, מודעות בעיתון (כי מי יקרא על זה בבלוג), חוקרים פרטיים, שוחד.
* (סתאם. הבלוגים האחרים בתחרות ממש גרועים. הם לא יעברו את אחוז החסימה והקולות שלכם מבוזבזים. אבל לא שמעתם את זה ממני).
כיצד אפשר, אם כן, לזכות מבלי להתחרות?
הנה התשובה – איחוד
אני פונה מעל במה זאת בקריאה נרגשת לכותבים האחרים – לא זו העת לתחרות. הפיצול מחליש אותנו ופוגע בכולנו. חוסר היכולת להציג חזית אחת מערער את אמון הקוראים וגורם להם להתייאש ולנטוש. אלפי תומכים של בלוגי הדעה יעדיפו לבחור בבלוגי האופנה והיחסים. רק בלוג אחד מאוחד יבטיח לנו את הנצחון. אל תחזרו על הטעות של גוש השמאל. אני קורא למתחרים להצטרף לבלוג שלי ומבטיח להם שכמספר שלוש* יזכו לכר פעולה רחב וליכולת להשפיע בתחום שעליו יביעו את דעתם. לא בכדי נקרא בלוג זה "כל הדברים גדולים כקטנים". יחד השמיים הם הגבול. יחד, נוכל להרשות לעצמנו אפילו את פינקלשטיין (הוא מתפנה מחר).
* מספר שתיים משוריין לנשים.
בשנה האחרונה בבלוג הזה -
פגשתם דעות שלא ראיתם בשום מקום צפיתם במבחר תמונות משעשעות האזנתם למוסיקה משובחת צחקתם פיהקתם
אם אזכה בתחרות אני מתחייב בשנה הבאה –
לכתוב בכל יום שלושה פוסטים חכמים, שנונים ומקוריים לא לפרסם אותם ללעוג רק למי שלא יכול להשיב להוסיף ארבע קטגוריות חדשות לשנות צבע רקע לכתוב פוסט נגד תכנית הגרעין של איראן לדבר אל הקיר להיות חכם בלילה לא להעלות את המחיר לערוך את הפוסט הזה ולמחוק את הפסקה האחרונה.
לסיום אני מבקש לברך את כל הקוראים ובני משפחותיהם בברכת שנה טובה, שנת שפע בריאות ורצון טוב. יהי רצון שיתגשמו כל משאלותיכם.
הוקלט בחדר אחרי שסברתי בטעות שכיבו את המיקרופון: "שיט, דווקא עכשיו, כשאני צריך את הבוחרים הצעתי להצביע לדעם. זה יעלה לנו ביוקר. איך יוצאים מזה? צריך להגיד שלא הובנתי. שזאת היתה...שיט, מה זה? המיקרופון פתוח? מה? תיסגור! תיס..."
הבעייה הגדולה ביותר שהמדינה עומדת בפניה, שהיא בעיקרה בעייה פנימית, שהיא גם חברתית וגם בטחונית וגם כלכלית, תרבותית וערכית היא עתיד היחסים בין יהודים לערבים.
כיום הגענו למצב של נתק מוחלט. ולא רק נתק אלא התרחקות. ממש שתי יבשות הולכות ומתרחקות. כמו שמן ומים, או חומצה ובסיס, שאין להם, ולא יכול להיות, דבר משותף.
אני חושב שהמשך המצב הוא מתכון לאסון. אבל חשוב יותר – שהמצב אינו גזרה משמים. אני חושב שהחיבור בין אזרחי המדינה היהודים והערבים, טומן בחובו את הפוטנציאל הגדול ביותר לקידומו של כמעט כל נושא אפשרי.
אני יודע, שבתוך הנתק הגדול, המוחלט, רק בודדים עדיין מנסים. לכן, בבחירות האלה, מכל הנושאים שעומדים על הפרק, זה הנושא המרכזי עליו אני מבסס את הצבעתי. והדרך האמיתית, לשיתוף אמיתי, היא מפלגה שבה פועלים יחד יהודים וערבים, כתף אל כתף, באופן ענייני וערכי, והייתי מעדיף לנסח "מפלגה של לא-יהודים ולא-ערבים אלא של בני-אדם".
ואם זאת אבן פינה קטנה בבנין גדול, אניח את אותה אבן.
ואם הבניה לא תושלם, או שכל הבנין יתמוטט, אניח את אותה אבן.
ולא שאני מזדהה עם כל המצע שלה. אבל אני יכול בשמחה לשבת איתו ליד אותו שולחן, ועם חלקו צעדתי בכמה הפגנות בקיץ שעבר. בכל מקרה, גם בתסריט הכי מרחיק לכת, זה לא יהיה המצע של הממשלה הבאה.
סביר שההצבעה לא תעבור את אחוז החסימה (והסברתי את דעתי על כך). זהו חלק ממחיר השכיבה על הגדר, ובפעם הבאה יבואו יותר, כי קל יותר להחליט כשמישהו אחר כבר בחר אותו הדבר - עד שהמחסום יפרץ. אולי, עם מספיק מחשבות דומות, הוא ייפרץ כבר עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
