כל הדברים גדולים כקטנים

בהמשך לשיחה הקודמת:

אף אחד כמעט אינו יכול לשלוט ברגשותיו. רק במעשיו.

כאשר הכעס אינו גורם לי להפוך את השולחן על מי שעומד מולי, אני במקרה הטוב מונע מהרֵגשות לשלוט במעשי. אבל הכעס נמצא. והדיכאון נמצא, גם אם אינני שולח יד בנפשי. כפי שהתשוקה אינה מאלצת  אותי לבצע אונס.

אבל השליטה ברגשות הוא אמנות מסובכת ובלתי אפשרית הרבה יותר. לשלוט ברגשות פירושו להרגיש אהבה כלפי המנוול שהשפיל אותי. לחוש תיעוב כלפי האשה המושכת שעומדת מולי. להתמלא שמחה כאשר אני מנפץ ראשו של תינוק אל הסלע.

מרבית האנשים אינם מסוגלים לכך בכוחות עצמם. נדרשת הכוונה והטמעה.

מנהיג דומיננטי יכול. הדת – עושה זאת באופן קבוע. גם אלה, לא ממש מלמדים לשלוט ברגשות. הם רק מאלפים להרגיש את הרגש הרצוי במצב הנכון.

רק מתי מעט יכולים להרגיש מה שהם רוצים מתי שהם רוצים.

ויש את אלה שאף פעם לא מרגישים שום דבר.

ואילו כולם היו יכולים לבחור מה להרגיש, האם היו בוחרים באהבה?

ואם היו בוחרים כך, האם הממשלה הייתה עומדת בחיבוק ידיים, או שהייתה מוציאה את האהבה מחוץ לחוק?

אולי זה כבר קרה?

האדם אומר לרובוט,

כאשר אני רואה אשה יפה, כולי הערצה

אני בוער כאש כשהיא מתפשטת מולי

אם האשה שלי צוחקת, בחברת גבר אחר, כולי קנאה בוערת,

למראה תינוק צוחק מנענע את רגליו אני נמלא שמחה

וכאשר האויב מנקר את עיניו, הזוועה מציפה אותי

מחשבות שנאה ונקם גוברות על הכל

אני מרגיש. אני הוא רגש.

אבל אתה מכונה, אתה אוטומט

אינך מכיר דבר מכל אלה

אתה רק יודע לחזור על דברים

יש דברים שלעולם לא תבין.

אמר הרובוט,

בכל פעם שאתה רואה אשה יפה, כולך הערצה

אתה  בוער כאש כשהיא מתפשטת מולך

כאשר האשה שלך צוחקת, בחברת גבר אחר, כולך קנאה

למראה תינוק צוחק מנענע את רגליו אתה נמלא שמחה

ואם האויב מנקר את עיניו, הזוועה מציפה אותך

ומחשבות נקם ושנאה גוברות על הכל.

כך בכל פעם, שוב ושוב.

כל כך צפוי.

אז תגיד אתה,

מי כאן האוטומט?

הכנסת אישרה הצעת חוק שתבטל את השימוש במילה "מעביד". מעתה יאמר "מעסיק" בלבד.

ח"כ נחמן שי, מיוזמי ההצעה, אמר במליאה כי "זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של אדון ועבד. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. השיח הציבורי ישתנה, ובעקבותיו גם התפיסות והדעות"
מצויין! בראוו!! הלוואי!!!
אבל אולי, לפני שמבטלים את המילה "מעביד" צריך לבטל את המילה "בעל"?
זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של בעלים ורכוש, של אדון וגברת, של אשה ובעל. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. השיח הציבורי ישתנה, ובעקבותיו גם התפיסות והדעות.

וקדם לי החכם באדם שכך כתב לשר-האוצר לפני שישים שנה:

לשכת ראש הממשלה ירושלים, כ' באייר תשי"ג
5.5.53
לשר האוצר,
חתמתי היום על "הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת נכויי המס".
בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד: אישי/אשתי.
במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: "והיה ביום ההוא – תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב' 18).
בכבוד רב,
ד. בן גוריון.

יפה אמר ראש הממשלה, ויפה כיוון לדברי הושע.

(הפרק ההוא, פרק ב',  הביא לעולם בנוסף לציטוט האמור, עוד שניים שזכו להיכנס להיכל התהילה.

בפסוקים 21-22 נאמר "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה.", פסוקים שכל יהודי ירא שמיים מזכיר בכל בוקר בעת שהוא מניח תפילין.

ואילו בפסוק 17 נאמר "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה", ומשם שמה של אם-המושבות, שעד היום מאות אלפים רושמים בכל פעם שהם מתבקשים למלא את כתובתם.)

אלא שלמרות שהציטוט הבן-גוריוני מבטא את אחד הביטויים היפים לכבוד ולשוויון בין המינים, אין הוא מציין אלא את הצפוי באחרית הימים, ואילו ביום-יום של התנ"ך הוא מהווה חריג ויוצא מן הכלל. אין לנו אלא להביא את פרק ב' בשלמותו (לאחר שבפרק א' מצוּוה הושע "לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים")  

(הממהרים יכולים להתחיל בפסוק ד') -

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי.  ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי גָדוֹל, יוֹם יִזְרְעֶאל.  ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם, רֻחָמָה.  ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.  ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּהוְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא.  ו וְאֶת-בָּנֶיהָ, לֹא אֲרַחֵם:  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים, הֵמָּה.  ז כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם:  כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.  ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ, בַּסִּירִים; וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.  ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא; וְאָמְרָה, אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז, מֵעָתָּה.  י וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל.  יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ; וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ.  יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ, לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאִישׁ, לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.  יג וְהִשְׁבַּתִּי, כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ.  יד וַהֲשִׁמֹּתִי, גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי; וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.  טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה.   טז לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ.  יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.  יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.  כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.  כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה. 

ובכן, פרק זה הוא דוגמא אופיינית לנזיפה חמורה ואיומים קשים כלפי עם ישראל הבוגדני. מעבר לכך, הוא מהווה דוגמא אופיינית לאנלוגיה בין יחסי אלוהים-ישראל ויחסי גבר-אשה (או נכון יותר בעל-אשה). התנ"ך עמוס וגדוש בתיאורים כאלה, של יחסי גבר-אשה, כאשר לא רק המפרשים (כמו במקרה של שיר השירים) אלא המקור עצמו מציין במפורש כי אין התיאור אלא אנלוגיה ומשל ליחסי אלוהים והעם הסורר. ככה יעשה לסורר ולסוררת.

אולי משום שהדוגמא כל כך נפוצה ומוכרת נדרשו לי כמעט אלפיים שנה להבין מה קורה כאן.

לא על היחסים עם אלוהים מדובר כאן על ידי השוואה ליחסים בין המינים. בדיוק להיפך.

כל התיאורים הללו מתארים את היחסים בין המינים, כפי שהם נתפשים על ידי המחבר, וכל הקישור לאלוהים ודבריו איננו אלא מציאת הצדקה וצידוק.

המצאת אלוהים היא פשוט עוד כלי לדיכוי האישה.

 __________________________________________________________________

הפליילסט:

Passenger:  Let her go

לכל עניין ומטרה יש יום על פני לוח השנה. כמו אצל הקתולים, שם הציבו קדוש לכל יום (ולגמרי במקרה חגיגות סוף השנה נפלו במשמרת של סילבסטר הקדוש). יש יום כדור הארץ ויום הסביבה, יום המודעות לסרטן השד, או לסרטן השד יודע איזה, יום הגאווה הלהט"בי (ולא הגיע הזמן לבחור שם יותר מוצלח?), יום ללא קניות ויום ללא כסף ויום ללא סלולר, יום ללא מין ויום ללא אלימות ויום ללא עבירות תנועה, יום ללא עישון ויום ללא בשר, יום ללא אכילה ויום ללא תפילה, יום אהבת האדם ויום אהבת החיות, יום האב ויום האם ויום המשפחה, היום הארוך ביותר והקצר ביותר ויום ללא לילה. שלא לדבר על החגים והמועדים השבתות וימי החופשה והמחלה וימי נישואין וזיכרון וימי הולדת.

לעיתים, מציינים באותו יום את מה שקצת חסר בשאר ימות השנה (וזאת אולי הסיבה שאת יום השיוויון חוגגים פעמיים, במרץ ובספטמבר) ולפעמים את מה שיש יותר מדי. (ורבים מאד מציינים חלק מאותם ימים מיוחדים, שלא ברצונם, כמעט בכל יום).

השנה כולה שבויה ומתורבתת ואין עוד ימי-בר, ממש כפי שכל הארץ משועבדת ומיושבת חוץ מערבות האשפה ושמורות הטבע. התאריכים מסדירים ושולטים בחיינו וכבר אי אפשר סתם ככה להתעורר בבוקר אל השמש הזורחת.

אפילו זלדה דיברה על השיעבוד לתקופות השנה.

ומה עם מי שלא הספיק? ואיך נציין ונשריין ימים נוספים אם אין מתי? אולי בקומה שניה, כמו בקבורה בקומות. או ב-35 במאי.

על כן הגיע השעה, לוותר ולהתרווח.

הגיע היום להכריז על היום ללא-תאריך.

השאלה כמובן – מתי?

יש מכנים אותה אילמת, מבלי לשים לב שאנחנו החרשים. לא המפה עיוורת אלא אנחנו.

מסתכלים על מפה מדינית עיוורת והכל נראה חסר הגיון. בעיקר הקווים הישרים ששורטטו במשרד. והקו המתפתל, לאורך הנהר משאיר גדה אחד לכל עם. ולמרות ששום דבר לא רשום ושום דגל לא ניצב על אף תורן ברור למתבונן במפה שכל צורה שייכת למישהו ואוי לו למי שידרוך על הקווים, כמו במשחק ילדים.

פרה עיוורת זה משהו אחר. ופרה משוגעת עוד יותר. והכי משוגע, שכשבודקים מקרוב, בשטח, את מה שמצוייר במפה, מסתבר שבאמת יש קווים כאלה, ואסור לדרוך.

דווקא המפה העיוורת רואה הכי טוב. שיש עולם ואין גבולות. רק ים ויבשה. ובמפת השמיים קל יותר להבחין בכך.

שמים פתוחים

כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים מַבָּט לְשָׁם אֵין גְּבוּלוֹת

עֲנָנִים שֶׁלֹּא מוֹרִידִים גֶּשֶׁם

לֹא מָרְגִישִׁים בָּבַיִת

רַק בָּאִים וְעוֹבְרִים

כְּמוֹ לָהָק עגוּרים. גַּם הֵם

לֹא מְבִינִים גְּבוּלוֹת

וְתָמִיד מֻפְתָּעִים מִקּוֹלוֹת הַיְּרִי,

שֶׁדּוֹמִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת

_______________________________________________________________

הפלייליסט:

Al Stewart: On the border

"גם במדינה הכי קטנה יש צפון דרום מזרח מערב. אפילו בצינוק חשוך יש ארבע רוחות שמיים. רק בקוטב הצפוני, לכל אשר תביט, רק דרום, דרום ודרום. גם בכך יש נחמה. אמנם, אי אפשר, כמו הנסיך הקטן, לראות שקיעה על ידי הזזת כסא פשוטה (להיפך. צריך להמתין שנה שלמה בין שקיעה לשקיעה), אבל אפשר לעבור בין השעות ביממה ככל שתחפוץ. בקוטב אתה מלך השעות."

לפני שנים רבות היו אנציקלופדיות והיו ילדי אנציקלופדיות. ילד האנציקלופדיות הוא מומחה יחיד מסוגו, שמפנים במידה שווה את ההיסטוריה והגיאוגרפיה, הספרות והאמנות, הביולוגיה והזואולוגיה, האטומים והגלקסיות, הקיסרים והלוויתנים. הכל נכנס לראשו כסדרו, כמו הזוגות לתיבת נח, ובכך הוא עולה על כל מומחה אקדמי היודע כמעט הכל על כמעט לא כלום. אלא שהעולם השתנה, ומה שהיה נכון לפני חמישים שנה שוב אינו נכון היום, ורק ויקיפדיה יודעת את האמת לאשורה.

הנה למשל סיפורו של כיבוש הקוטב הצפוני. האנצקלופדיה מספרת כי רוברט פירי היה האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני, ב-1909. יחד איתו היו שחור אחד, ארבע אינואיטים וכלבים רבים שגררו את המשלחת וציודה על מזחלות. אולם אף אחד לא טרח לאתר את כל ילדי האנציקלופדיה ולעדכן אותם כי בשנות התשעים נקבע כי פירי טעה בחישוביו (או הטעה בדיווחיו) ולא יתכן שהגיע לקוטב. באותן שנים ניסו רבים לזכות בתהילה, ומשנכבש הקוטב הצפוני הופנה המאמץ אל הדרומי, שם ניצח במרוץ הנורווגי רואלד אמונדסן שהגיע לקוטב ב-1911, והקדים רק בחודש ימים את סקוט הבריטי שמצא את הדגל הנורווגי מתנופף בקוטב, ובלי קשר, קפא למוות בדרכו חזרה. המאמץ העצום, שאין תהילה בצידו, צינן (אם זה ביטוי מתאים) את התלהבות לבקר בקוטב, וחוקרי הארצות בחרו בדרכים נוחות יותר. ב-1926, עבר אמונדסן מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר. בדיעבד, עם ביטול ההישג של פירי, התכבד אמונדסן, שנים לאחר מותו, להיות האדם הראשון לבקר בשני הקטבים.

(אמונדסן לא מת לעולם אלא נעלם ב-1928 בהתרסקות מטוסו, על צוותו, ולא נמצא מעולם. הוא השתתף בחיפושי הצלה באזור הקוטב אחר אומברטו נובילה, איטלקי, טייס ספינת האוויר ששנתיים קודם לכן הוביל אותו לקוטב. ספינתו של נובילה התרסקה באזור ומשלחות מכל העולם יצאו לחפשו. בסופו של דבר הוא נמצא וחזר בשלום).

כדי להבין משהו מהקשיים בהגעה לקוטב הצפוני – משלחת רוסית שהגיעה בדרך האוויר והקימה בסיס מחקר כמה עשרות קילומטר מהקוטב, סיימה את משימתה כעבור כשנה, במרחק של כמעט שלושת אלפים קילומטר אותם עברה תוך כדי הסחפות של מעטה הקרח הצף.

הראשונים לבקר בקוטב במו רגליהם היו חברי משלחת רוסית גדולה שנחתה בשלושה מטוסים, רק באפריל 1948. איש מהם לא שיער שהוא האדם הראשון לדרוך במקום זה. הצוללת הגרעינית נאוטילוס הגיעה לקוטב ועברה מתחת לקרח ב-1958, ושנה אחריה הגיעה צוללת רוסית ועלתה אל פני השטח, תוך שהיא שוברת את הקרח הצפוני ביותר בעולם.

הראשונים שהגיעו לקוטב בדרך היבשה הגיעו רכובים על אופנועי שלג, ב-1968.

ב-1969 היה וולי הרברט הראשון שהגיע לקוטב ברגל, בעזרת כלבים ומזחלות בלבד, אבל הוא נעזר באספקה אווירית.

רק ב-1986 הגיעו וויל סטאגר וחבריו אל הקוטב, עם מזחלות הכלבים, ללא שום סיוע נוסף. זמן קצר אחר כך, העלה וולי הרברט את הטענה כי פירי מעולם לא היה בקוטב.

למה כל זה מעניין? כי אין ספק שאלמלא התקבל בזמנו הישגו של פירי, היה המרוץ לקוטב נמרץ ואינטנסיבי. אולי היה אמונדסן מגיע לקוטב הצפוני תחילה. כי בסופו של דבר, המניע העיקרי של אותם סיירים וחוקרים היה להיות הראשונים. סקוט מת בנסיונו להיות האדם הראשון בקוטב הדרומי. אחר כך המוטיבציה פוחתת.

כי רק ב-1986 נעשה מה שפירי וחבריו כמעט עשו, באמצעים דומים. אלא שאז, ב-1909, לא היו מטוסים וציוד חירום, ולא מכשירי קשר. רק נחישות, דבקות, ולקיחת סיכונים.

כי להגיע במטוס, נשמע, איך לומר? קצת מתחכם. כמו להגיע בהליקופטר לפסגת האוורסט. או לירח בחללית. גברים אמיתיים הולכים ברגל.

ובענייני אתגרים – אוהבי הטבלאות והשיאים יכולים לספור מי הראשון שחצה ברגל את אוקיינוס הקרח מצד לצד, כשהקוטב הוא רק תחנה לקפה. מי הראשון שהקיף את כדור הארץ על קו אורך (וביקר בדרך שני הקטבים). ועוד כהנה וכהנה. וכבר יש מי שהגיע לקוטב לבד לבד, בלי חברים, בלי כלבים, ברגל, על מגלשי סקי, ללא שום אספקה פרט למה שעל גופו. 1994, ביורג אוסלנד, נורווגי.

כל זאת אפשר ללמוד מוויקפדיה המתעדכנת בכל רגע. אבל אני לא קולט אף שם חדש. אם תעירו אותי בלילה ותשאלו– האיש הראשון בקוטב הצפוני היה רוברט פירי.