כל הדברים גדולים כקטנים

בארץ נהוג לחגוג את "ראש השנה המקומי" לצד "ראש השנה הבינלאומי". מדובר בשתי חגיגות שונות לגמרי. כל ראש-שנה הוא מעין "יום הולדת לעולם", אבל בעוד הראשון  הוא חג דתי-מסורתי בעל הקשר לאומי-משפחתי, הרי שהשני הוא שמחה וציון דרך אישי מצד אחד (נשיקת חצות) ואוניברסאלי מצד שני. (מעניין מאד שבמובן הזה הוא מקיף את ה"דתי-לאומי-מקומי" משני צידיו, כי ה"אישי" הוא פחות מזה, וה"אוניברסלי", הרבה יותר (כמו האופוזיציה המקיפה את הממשלה משני צידיה, מימין ומשמאל (אם כי, צריך להודות, בניגוד לימי "בלי חרות ומק"י, היום שוב לא קיימת אופוזיציה מימין, והממשלה היא הסמן הימני בכנסת))).

מכל מקום, מדובר בשני חגים שונים ויש סיבה טובה לחגוג את שניהם, כל אחד בתורו.

מה שפחות מובן הוא שני ימי שואה. בשנים האחרונות נוסף ליום השואה המקומי זה הבינלאומי, אבל פרט לטקסים הממלכתיים, אין הרי הבדל ביניהם - מזכירים למי שנוטה לשכוח. ואני לא בטוח שצריכים שניים. ובכל זאת אני נתקל בהרבה מאד אזכורים, ציטוטים ושימושים בהקשר אצל חברי בפייסבוק, ואני מנסה לחשוב למה. התשובה האפשרית היא שהיום הזה, הבינלאומי, הוא מין מפלט לרגע מהממלכתיות המעיקה. אפשרות לחזור לרגע לטעם של פעם – להיות חלק מקולקטיב שאנחנו חשים ורואים בו מקום טבעי. אפשרות שהולכת ונעלמת מחיינו תחת השלטון הנוכחי.

ההשתתפות ביום השואה הבינלאומי היא עוד דרך, קטנה, פרטית, להביע מחאה, להזדהות עם מה שהיה כאן פעם וכנראה אבד.

  "Förintelsens minnesdag på Raoul Wallenbergs torg" מאת Frankie Fouganthin -  

נוצר על ידי מעלה היצירה. ברישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף.

לא כל כך פשוט לבחור צילום לפוסט הזה. הצילום כאן הוא משבדיה, מיום השואה הבינלאומי, מטקס זכרון לחסיד אומות העולם ראול ולנברג.

הוא בהחלט חיבור לעולם ההוא, שלא תמיד נגדנו, בימים ההם ובזמן הזה. 

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

הדמות הזאת, מהספר. הגבר שיצא "לקנות סיגריות" ופשוט נעלם. לא קרה לו משהו. הוא פשוט נסע לקובה.

או זה שאחרי הלילה במיטה אומר "נהיה בקשר", ואולי אפילו מתכוון לזה.

בקיצור, כן היו גם סיבות. וכן, אי אפשר פתאום להכנס בדלת (מסתבר שאף אחד לא החליף את המנעול), ולהמשיך כאילו כלום. או שכן.

אולי עכשיו, מטאפורית, זה הזמן להכנס למקלחת ומשם כנראה למיטה, לשינה של 38 שעות.

יצאתי לקנות סיגריות, ואני אפילו לא מעשן.

ומי בכלל גר כאן היום?

אני מסתכל - חמשה חודשים לא הייתי כאן. טוב שיש מקום שאפשר לצאת ממנו לחמשה חודשים. השאלה אם אפשר לחזור. או שלא.

באמת שיש סיבות לצאת מהבית

חשבתי פתאום שאין לקטע הזה שום משמעות למי שלא קרא כאן בקביעות.
מצד שני, מי עוד יקרא את הקטע?

__________________________________________________________________________________________________

וגם, יש סיבה לפלייליסט