כל הדברים גדולים כקטנים

כמו ביום שני שהיה, אין , אין. יום של אחד בשנה. עם החם הגדול ששולח אותך לים, והים חלק כמו מראה, כמו שמן, וצבעו אפור בהיר, בדיוק כמו השמיים האביכים. כל כך בדיוק שאי אפשר להבדיל ביניהם. והחם שמזרים בשמחה את דמי לאחרון הנימים שהתכווצו מאימת המזגנים. והיובש המלטף לי את דרכי הנשימה במהות קטיפתית. יום כזה ששווה לחכות בשבילו שנה שלמה, כמו יעקב לרחל.

בכל פעם שהייתי פוגש יום כזה בדרכי לעבודה הייתי נגרס ומתכעס על המחיר הבלתי אפשרי. כל יום כזה בדרכי לעבודה הוסיף נדבך אחד לכורח שלי לפרוש ממי שמונעת ממני את היום. כל יום כזה קרב את הפרישה בשנה נוספת.

הנה פרשתי. יצאתי לחופש הגדול באמת. הנה הגיע היום הזה, של פעם בשנה. והפסדתי. היו לי התחייבויות אחרות. במקום רחל קיבלתי את לאה ושוב מתחיל מניין שבע השנים.

כמעט בלי משים סגרתי את החופש הגדול בקופסא והמרתי אותו בחופש הקטן. אחרי עשרים וחמש שנות עבודה בהם כמעט ולא השתמשתי בשעות החד ספרתיות כדי להגיע לעבודה, קמתי מוקדם כדי להספיק להתייצב בשמונה בבוקר.

הייתי מוותר על יום אחד תמורת השרב והים, אבל בכל זאת, היום הראשון ללימודים.

בדקה התשעים ותשע, בדיוק לפני שבוע נרשמתי. ביום שני בשמונה בבוקר התייצבתי לשיעור הראשון. קורס מבוא לפרוזה במסגרת ההשלמות שאני חייב בהן ללימודי התכנית לכתיבה יוצרת. נראה מה זה יעשה לכתיבה שלי בעוד שנתיים. החל מהשבוע אני שוב סטודנט.

בינתיים, הכונו לדיווחים מחצר האקדמיה.

לא כולנו בני אדם. יש גם את "האחרים". הם נמצאים בינינו, תמיד. צריך לדעת למצוא אותם.

כשהבן הצעיר שלי היה בן שנתיים, הוא בישר יום אחד כשחזרנו מהמעון "הנה פיל". לא אפשר היה לחקור אותו יותר מדי, ולא הבנו על מה הוא מדבר. למחרת, שוב, בדרך מהמעון הודיע "הנה פיל". וכך יום יום. ולא זו בלבד שהודיע, אלא שתמיד היה זה בערך באותו המקום. עד שהבחנתי גם אני כי עץ האקליפטוס הגדול המצל על הכביש עם הענף הבולט המושט קדימה ומתעקל מעט, דומה למדי, למרות צבעו הירוק, לאותה צורה שראה פה ושם בציורים ואשר המבוגרים קראו לה פיל. העצים, מסתבר, בעקבות מליוני שנים של קיום משותף וקרוב למדו להתחזות לחיות החיות בקרבם.

מלך ההתחזויות הוא עץ הזית שכמעט כל מבט בכל זווית מגלה גן חיות שלם, אנשים, חייזרים, חלקי גוף,

פנים, ומה לא.

ובינתיים נתמקד בחיות מכל הסוגים. חיות. ללא מילים.

והחיות כשמן כן הן. הן חיות. בשונה מרב בני האדם, מהותן היא לחיות, תמיד כאן ועכשיו. אם הן לא חיות – הן לא חיות. חוץ מאלה שחיות בתוך משהו דומם.

ותמיד זכרו - מישהו מתבונן בכם. ועוד זכרו - זה הכל אצלכם בראש.

עד כאן בינתיים. יהיה עוד פרק אחד, אבל רק כשיבוא הקיץ.

קישור לפרק הקודם.

טוב, הנה הוספה קטנה, שתדעו שזה אף פעם לא נגמר. הנה הגדלה של קטע קטן באחת התמונות שלמעלה, לאחר שעברה טיפול במכונת "מגלה היצורים".

האדם הוא חיה הניצבת על שתי רגליה. זקיפות הקומה היא כה אפיינית עד שכל יונק אחר העומד על שתיים מיד הופך אנושי בעינינו (ומצד שני, אין כמו כריעה וירידה על ארבע כדי להפוך את עצמנו לחיתיים בעינינו). הנא כי כן, הצורה הטבעית והמתבקשת ביותר כדי לאפיין בן אדם היא עמוד זקוף. כל עמוד סלע מייד נתפס כנוכחות אנושית.

כדי לזכות בהתייחסות מיוחדת נדרשת הצטיינות יתירה. עמוד הסלע חייב להיות מאד אנושי. כל מה שנחוץ הוא הוספה של ראש מובחן וברור.

הנה חבורה של אנשים נחמדים.

ראינו כיצד ציור הגלים יודע להפוך בדמיוננו לנוף מסתורי. הדמיון אינו נח לרגע ורק ממתין להזדמנות. כל בדל מראה נלקח מיד למחלקת הדמיון, שם בודקים למה הוא דומה. אם נמצא דמיון שכזה מייד עולה בדמיוננו פרשנות. הפרשנות אינה מחייבת ויכולה להתחלף מרגע לרגע, אבל תמיד, מסיבות עתיקות יומין, אנחנו מנסים לפרש כל מראה כיצור חי או אנושי. מוטב לטעות ולחשוב בטעות אבן לדג מאשר דג לאבן ויעידו כל אותם דגיגים שנטרפו ע"י האבנון.

את נוף הגלים למשל אפשר לדמיין גם כהמוני אנשים או נשים שרועים זה לצד זה. בכל מתווה מקרי אפשר למצוא צייר או פסל. לעיתים יש להתאמץ כדי לראות אך יש פעמים והמראה ברור ומרשים. כמעט בכל אתר תיירות הררי תוכלו למצוא את "הנערה המתפללת" או "הזקן הכועס". תצורות סלע ששבו את דמיון הצופים וגרמו להם לטוות עלילות.

נצא למסע קצר אל יצירות הדמיון. ככל שהדמות ברורה ומדויקת כך המראה מרשים ומפתיע, אך לא פחות מהנה לחפש ולמצוא את אלה המנסים להסתתר, כמו בציורי החידות לילדים.

התחלנו מהחול בשפת הים אז בואו נתבונן באיש הזקן של החולות

אל תחפשו אותו. הוא כבר לא שם.

הפרצוף האנושי הוא המראה רב ההבעה ביותר, על כן טבעי הוא שבכל מקום בו נביט נמצא מישהו מתבונן.

זכרו תמיד לפקוח עיניים ולבדוק היטב היטב מי מציץ בנו בסתר.

אם הם לא יתפסו אותי - המשך יבוא.

לא מזמן תיארתי את הנוף הדמיוני שמציירים הגלים. הנוף הזה, ככל שהוא מסתורי ומושך את העין והדמיון, הוא חד פעמי. הוא נוצר ומיד נמוג לתוך דמיון אחר. בדרך הלוך אתה פוסע על קו הרכס, מביט בעמקים ובגבעות, ולא שאתה מספיק להכיר אותו, אבל כשתחזור הוא כבר יהיה שונה לגמרי. לא תוכל לשוב באותה הדרך.

כך קורה בתוך סביבה משתנה בזמן. לעולם לא תוכל לחזור באותה הדרך ולאותו המקום, אלא כשתלמד לחזור בזמן. בחיים, כך נדמה לנו, העבר מחכה, בלתי פגיע, ונוכל לשוב אליו כשנרצה. באופן פשוט זאת שאלה של קצב השתנות. כמה רחוק אנחנו מנסים לחזור. בחלומות הלילה אני לא מצליח.

בחלומות, לעיתים קרובות אני משוטט. נע ונד, מטייל, מתקדם, עובר ולא שב. לא שב. בחיים גם, אני אוהב לשוטט. לתור ולסייר, ליצור מפה תוך כדי תנועה ואחר כך לנוע במרחב כרצוני. גם בחלומות אני מנסה לחזור, אבל לא מצליח. בחלומות, הדרך חזרה אינה קיימת, כי אין חזרה. הדרך היא רק נסיון לחזור, אבל היא רק ממשיכה ומשתנה, מובילה מדבר לדבר, ולעולם אינה חוזרת.

מעניין אותי ללמוד אם זאת דרכי שלי או דרכם של כולם. האם מי שיוצא למסע בחלומות מצליח לחזור הביתה. החלומות הם אשנב למוזרויות של המח. הצצה אל הלא ידוע. מאד מסקרן אותי לדעת האם התופעות המשונות שאני פוגש בחלומות הן נחלת הכלל או שטח פרטי שלי.

ולמרות שאי אפשר לחזור באותה הדרך ולאותו המקום יש מחוזות חלום אשר נראים כחוזרים על עצמם. זירות שאני מוצא את עצמי מגיע אליהן מדי פעם. האפשרות לפגוש בהן פעם נוספת מעניקה לקיום שלהם תוקף. זהו לא עוד מופע מקרי ומזדמן שנהזה ברגע. זאת ישות בעלת קיום משלה. בעלת רצף. כל עוד מדובר בפריטי מציאות שאני מביא מן היום יום הדבר לא רק שאינו מפתיע אלא ברור וצפוי. כאשר אני פוגש בחלום דמות שהכרתי או מקום שהייתי בו בגופי, המפגש טבעי ומתבקש. והמקומות המוזרים, והדמויות המסתוריות שבחלום, כל עוד הן חד פעמיות, הרי הן הפלא החד פעמי של חיי החלום. אבל מה לגבי דמויות או מקומות שחוזרים לסבוב נוסף? היכן הקיום האמיתי שלהם, והרי חייב שיהיה להם קיום אמיתי אם הם אינם חד פעמיים.

קראתי לא מזמן את ספרו של מורקמי ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, ושם (וזהו ספוילרונצ'יקון) קיימת כברת ארץ שלמה, על בתיה, יערותיה ודמויותיה, וכל כולה חיה אך ורק בתודעתו של המספר, אך צורתה חדה ומדויקת כשל היום יום. האם גם אצלנו קיימים מחוזות ודמויות, דרי קבע אצלנו עמוק בפנים, ורק שם, והם מחכים לבא החלומות?

וכאן תמונות של נוף דמיוני של חתימת הגלים שהזדמן לי לצלם רק אחרי שכבר תיארתי במילים, וזאת הזדמנות מצוינת לבחון את כוחה של המילה המצולמת. ואולי נוכל יום אחד לצלם גם את החלומות, ולא ברור לי האם זה נחוץ.

יש מוזיקאים צעירים ממש מעולים. לא משנה לצורך העניין אם צעיר זה חמש עשרה או שלושים. העיקר שהם צעירים. המשמעות של צעירים היא שיש לפניהם עוד דרך ארוכה ארוכה, והם מעולים כבר בראשיתה. עכשיו, אני לא יודע בדיוק מה קורה לאורכה של אותה הדרך. במה מתעשרים? איך מתפתחים? מה לומדים? ויתכן מאד שיש יצירתיות מיוחדת ורעננות ששייכת רק לצעירים, ושהם אלה שעושים את המהפכות והחידושים. אבל בכל אותה תקופת חיים שבדרך, אין כמעט תנועה אחורה. המוסיקה שרוטה אצלם עמוק ובפנים והיא נחרשת ומתחפרת והופכת לטבע הפנימי והראשוני. את כל אלה, ועוד, אתה מוצא אצל מוסיקאי זקן.

מוסיקאי זקן חורש את התלמים כבר חמישים שנה, ויותר משהוא מכיל את המוסיקה היא מכילה אותו ומכל מקום כבר אי אפשר להבחין להבדיל ביניהם, כמו עץ ששורשיו התחפרו עמוק בתוכו של סלע. המוסיקה שמכילה אותו כבר בשלה ומלאה ואפשר להתכבל בה ללא קושי. כמו יין, את המוסיקה של הזקנים אפשר להפיק רק לאחר חמישים שנות יישון. זה, מוסיקאי זקן, זה משהו שאני לעולם לא אוכל להיות, ואני קצת מקנא אבל הרבה נהנה להיות בצד המקבל.

זה הכיף של ענקי הג'אז וקלאב בואנה ויסטה וסזאריה אוורה ומרסדס סוסה. זה הכיף של כל הלהקות הזקנות שיוצאות לסיבוב נוסף או אחרון כמו ה-Deep Purple, ושל הזקנים מקרטני וכהן ודילן. זה הכיף של הזקנים שלנו שיצא לי לראות ולשמוע בזמן האחרון, כמו קלפטר שמיר ואלארצ'יק שראיתי אתמול. ולא משנה לצורך העניין אם זקן זה חמישים או שמונים. העיקר שהם זקנים. המשמעות של זקנים היא שיש מאחוריהם דרך ארוכה ארוכה והם היו מעולים כבר בראשיתה.

זה מה שעצוב במוסיקאי שמת צעיר.