כל הדברים גדולים כקטנים

סליחה. מכל מיני סיבות לא נכונות לא הייתי נוכח במקום הזה עד ששכחתי אותו והוא שכח אותי. דווקא כתבתי פה ושם אבל לא פרסמתי. לצערי, הקטע הבא היה פספוס גדול. הוא נכתב בסוף ספטמבר, אחרי הנאומים בעצרת האו"מ. אילו היה מתפרסם אז, היה הופך למניפסט כמעט נבואי. אחר כך שטפו החדשות. בכל זאת, הימים האלה ממשיכים לעשות אותו כל כך רלונטי שהחלטתי עדיין לפרסם. אולי כך תתחיל איזה תנועה פנימית שתגרום לי להמשיך. הקטע האמור הוא פוליטי, וסליחה נוספת כלפי מי שלא מתלהב מהנושא. אז זה הקטע, נכתב ב-30/9. לא נגעתי.

***

נושא המשא ומתן עם הפלסטינים מנסה לשוב לסדר היום. משא ומן דורש לכאורה שני מרכיבים. עמדה ושותף. הויכוח הפנימי, זה שעליו נסבו כל מערכות הבחירות ומשחקי הכח הפוליטיים, מנסה לקבוע את סוג העמדה שישראל מייצגת. את מה היא מוכנה לתת, כמה להתפשר, היכן לצייר קווים אדומים של יהרוג ובל יעבור, וכמובן מה היא מבקשת לקבל בתמורה מהצד השני. לכאורה, הצלחה אפשרית או כשלון של המשא ומתן תלויים בעמדה שאנחנו מציגים.חשיבותה של העמדה רבה, אבל התוצאה תלויה לא פחות בשאלה מול מי מנסים להציג ולהשיג אותה. בזמנו, בראשית שנות השמונים, עודדה ישראל את אגודות הכפרים, ארגון פלסטיני שהיה אמור להסכים לכל הצעה ישראלית. הנסיון לא הביא לתוצאות משום שהרחוב הפלסטיני תמך באופן גורף באש"ף וראה באגודות ארגון של משת"פים. הפריצה הגדולה של הסכם אוסלו היתה בכך שישראל הכירה בכך שמשא ומתן והסכם ניתן להשיג רק מול נציג אמיתי הנהנה מתמיכה. ערפאת היה מנהיג של קונצנזוס. מאז זרם הרבה דם ברחובות, וכעת נעשה מעין נסיון של הרגע האחרון להשיג פתרון.

לכאורה, הבעיה המרכזית כעת היא העמדה הישראלית שאינה זוכה לתמיכה בשום מקום פרט לימין האמריקני. רובו של העולם המערבי עומד מאחורי העמדה הפלסטינית כפי שמייצג אותה אבו מאזן. אולם הדבר שכולם שוכחים הוא שהסכסוך ופתרונו אינם מול העולם המערבי אלא עם זה הערבי. וכאן, בניגוד לטענתו המנצחת של יצחק שמיר, הערבים אינם אותם ערבים, ומבחינות רבות, גם המוסלמים אינם אותם מוסלמים.

האחים המוסלמים המתינו בסבלנות ובנחישות, כמו מנחם בגין בשעתו, עד שמצרים נפלה לידיהם. זאת עובדה מוגמרת שרק עוורים מתעלמים ממנה. מה שנותר מהסכם השלום הוא סוג של תהדיה רופפת. מהפכות האביב האחרות מתכנסות לאותו קו. טורקיה שואפת להנהיג את המזרח התיכון הסוני וממשיכה בהנתקות מישראל על בסיס יומיומי. רשת אל-ג'אזירה מרימה גבות של תמיהה בנוסח גיא זוהר כשמפקד משטרת דובאי, זה שחשף את מחסלי המוסד, מתבטא בגנות פיגועים ורצח אזרחים בלב תל-אביב.

איך שלא ננסה להפוך ולהסתכל, החמאס הוא היום המיינסטרים ברחוב הערבי והמוסלמי. הקונצנזוס, הרב, המרכז, המקובל, המכובד והקובע. כולם מתיישרים על פיו ואין לו אופוזיציה משמעותית לא מימין ולא משמאל. כל פרסום, ראיון, תהליך, כל אירוע רק מתעד ומחזק את התמונה.

הרחוב הפלסטיני מיושר לפי החמאס. הפלסטינים בישראל מיושרים לפי החמאס. מצרים, מפשוטי העם, דרך ציבור המשכילים ועד לצמרת השלטון, מיושרת לפי החמאס. טורקיה, בעקבות ראש ממשלתה הפופולארי, מיושרת לפי החמאס. ירדן, על ציבור מפגיניה, מיושרת לפי החמאס אם כי היא אולי אחד המקומות האחרונים בהם השלטון אינו שותף לשמחה. רשת אל ג'אזירה, על כתביה המעונבים וכתבותיה המטופחות והאופנתיות, מיושרות לפי החמאס. סוריה של אסד מארחת ומתדלקת את החמאס וסוריה של אחרי אסד היא סוריה של האחים המוסלמים. כל הערבים הם ממש לא אותו הדבר, אך המנהיגות והדומיננטיות של האחים המוסלמים היא בהחלט מכנה משותף רחב ומרכזי.

היחידים באזור שאינם מיושרים עם הקו הזה הם איראן וגרורתה הלבנונית, אל-קעידה ושלוחותיה, המיעוטים הנוצרים וכמובן אנחנו היושבים בציון.

לפיכך, כל מאמץ מדיני שמנסה ליצור שנוי או פתרון חייב להערך אך ורק מול החמאס. אבו-מאזן ואש"פ הם מפא"י של הפלסטינים. דור המייסדים שהוביל והקים אך אינו מבין עד כמה הפסיק להיות רלוונטי. כל סיכום שיושג מול אבו-מאזן יהיה הסדר של כרעי תרנגולות, מרוקן מתוכן הרבה יותר מהסכם עליו- השלום עם מצרים.

בימי השיא של נסיונות אוסלו, טען יוסי ביילין, מיוזמי התהליך, כי הנסיון להגיע להסדר עם אגודות הכפרים נחל כשלון מוחלט משום שלא זכו לתמיכה מהרחוב הפלסטיני. על בסיס זה דרש, בצדק בזמנו, להגיע להסדר אך ורק עם אש"ף. הזמן הזה עבר. אחד הנסיונות להשיג מתווה לפתרון ידוע כהבנות ביילין-אבו מאזן. למרבה הצער, שני האישים רלונטיים היום באותה המידה.

ביילין מכר לנו את אש"ף בטענה הנכונה "שאם המנצח הגדול בצד הפלסטיני יהיה גורם דתי פנאטי, ירד המסך על הנסיון להגיע להסדר, ונחלי דם ישטפו חלילה, את שני העמים". והנה, חלקה הראשון של האזהרה כבר התגשם, ולא רק זאת, אלא שאותו גורם דתי פנאטי הוא המנצח הגדול של המרחב המוסלמי כולו, והתחרות הגדולה היא בין האחים המוסלמים הסונים ואיראן השיעית.

אם ישראל חפצה לבדוק את האופציה המדינית - האופציה היחידה היא החמאס. בין אם משמעות הדבר הוא נתק מוחלט, מלחמה ונהרות דם, בין אם התוצאה ההכרחית היא כניעה ישראלית והסכמה לנסיגה מוחלטת לגבולות 67 או חזרת הפליטים, ואף אם ניתן להגיע להסכם עם סידורי ביטחון, גושי התיישבות, תיקוני גבול וירושלים המאוחדת. כל מה שניתן להעשות וכל מה שצריך להעשות – יכול להעשות וחייב שיעשה אך ורק מול החמאס, ואין בלתו. את זאת חייבים להבין, ויפה שעה אחת קודם.

שלום עושים עם אויבים? אז הנה אויב אמיתי.