אולי, מכיוון שחזרתי פחות או יותר, אפשר לעשות סיכום ביניים קצר עם לקט תובנות על גיבורי ההתנצלות.
"עכשיו אני בונה לול" – מה שהתחיל בתיקון דלת עקומה (ורקובה) והמשיך בהחלפה של דופן שלמה (רקובה) הסתיים בהוספת אגף חדש, יפה, נקי ומודרני. מסתבר שהתרנגולות לא מוצאות בו לא חיים ולא עניין ומעדיפות כמעט כל הזמן להמשיך ולהסתופף באגף הישן. מסקנה – יש לי כישורים לשמש כראש העיר.
"הייתי בחו"ל" – נו באמת, איזה תובנות יכולות לצמוח מכאן? הדשא שם באמת ירוק יותר.
"מחפש מכונית יש שניה" – באופן חריג ותקדימי לא לקחנו את הרכב לבדיקה. למרות פריחתם של מכוני הבדיקה, והחיוניות שלהם לאותו ציבור "שלא מבין במכוניות", אסור לשכוח שמטרתן של הבדיקות איננה לזהות פגמים במכונית אלא עלינו להגן מפני נוכלים. לכן, אם אתם קונים מכונית משומשת, לא מומחה לאבחון רכבים צריך אלא מומחה שיודע לזהות אנשים. וזה תמיד שימושי.
"השכרתי דירה" - אכן "השכרתי" ולא "שכרתי".
"שיפצתי מרפסת" – מכיוון שלא מזמן התנהל בבית פרויקט גדול ומתיש של צביעת המרפסת, שכחתי לאיזה שיפוץ התכוונתי. אז כן, ביולי היה שיפוץ והחלפה של לוחות עץ רקובים. בספטמבר התחלתי לצבוע אבל הגב נתפס כעבור שעתיים וזוגתי שתחייה עמסה על עצמה את הנטל הכבד. השאלה היא אם מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים הוא תמיד צדיק? ואם במקרה של הפועלים שעבדו כאן הרגשתי טבעי לגמרי לספר ש"שיפצתי", האם במקרה של הצביעה אני יכול להגיד "צבעתי"? ואם לא – האם זה רק עניין התשלום שנותן לי את הזכות?
"עם גלימה ומצנפת" – ע"ע פייסבוק
"ספרים מהרשימה האינסופית" – נזכיר אחד. "המשפט" של קפקא. המוזר הוא שכל שנים היה לי דימוי של יוזף ק. כאזרח הנשחק תחת דורסנות המערכת ומואשם בלי שידע מה אשמתו, מעין דמות מייצגת של נתין תחת השלטון הקומוניסטי בפראג, שלושים שנה לאחר מותו של קפקא, ומשפטי הראווה הידועים שבסופם הוא מודה, לא משנה במה, ומתחרט (או לא). לא מיני ולא מקצתי. אם "המשפט" הזכיר לי דבר מה, יצירה אחרת, הרי זו "עליסה בארץ הפלאות". "המשפט" הוא תאור של חלום מטורף, וזירת ההתרחשות שלו היא לא במדינה המדכאת אלא בתוך הנפש החולה. המעשה ההזוי מובא דרך עיניו של ק. והוא היחידי שמוצא בכל הסיטואציה קשר למציאות, ממש כפי שקורא לכל חולם. הבעייה שלחלום של קפקא קוראים סיוט.
"לים אני לא מספיק" – הנה הספקתי לאחרונה, ויהיו תמונות ופוסטים.
"פייסבוק" – כן, אני מגיע לשם הרבה. אני אוהב תמונות של אלף מילים ופסקאות של מאה.
לא במישרין אבל בעקיפין הגעתי בעקבות הפוסט על בת-ים של הילדות לטייל ברחובותיה בעזרת גוגל. גוגל-סטריט הוא תופעה שצריך להרחיב עליה, אבל בפעם אחרת. בפעם הזאת, בעקבותיו, נסעתי לתמונות ילדותי. זאת לא נוסטלגיה. זאת הילדות שלי. זה אני. מה שהיה ומה שנהיה.
כמו ספסל האבן שאני זוכר, שהסתבר לי כעבור זמן שאיננו אלא מדרגה פשוטה בכניסה לבית, רוב המרחבים שבזכרונות מתכווצים ככל שאנחנו גדלים. לכן, ציפיתי שמגרש החמרה שעמד בין ביתנו לבית של פַּתְחַלָה ועץ המִשמִש שלהם, יתכווץ. אבל לא עד כדי כך. כי כאשר שכונה ענייה של בתים זעירים וחצרות מרווחות מתבגרת, הבתים שלה צומחים אל תוך הגינות, והחצרות הפתוחות מציבות חומה, ומהשטח הפתוח שהיה ביניהן בקושי נשאר מקום לשביל.
מרב התכווצוית ושאר מטמורפוזות, יחד עם ההתקדמות העוויתית של גוגל-סטריט, טעיתי בניווט, וכשהגעתי בתחילה אל הבית שהיה ביתי ראיתי בצער שהיום הוא נראה מדוכא וזנוח. אבל כשנסגרו הפרטים הקטנים הגעתי שוב הביתה, והפעם למקום הנכון
ולא שזה משנה, ואין אף צמח אחד ששרד מאז, גם לא שיחי היערה האיטלקית, אבל שמחתי לראות שדווקא הבית הזה בחר להתהדר בגינה מטופחת, כאילו מן רוח טובה, זאת שליטפה אותי בכנפיה, מרחפת עליו עד היום.
לא הרחק משם עדיין נמצא 'גן צילה' שאין לי שום מושג אם שמר על שמו, כנהוג במוסדות נכבדים, או כמו אשת איש, אימץ את שמה של הגננת החדשה. אבל מה שבאמת משמח הוא לראות בתמונה, נישא באותו המקום, במרכז הגן, את עץ הג'ומס שהזכרתי.
ובסמטה הזאת, כמה רחובות הלאה משם, היכן שהבתים חדשים ומרובעים יותר, ובקצה נראה בית הכנסת שהיה אז החדש, למדתי מילה חדשה. אני זוכר, הלכתי עם חבר, בתם הלימודים (כבר גרתי בבית החדש), ואחת השכנות במרפסת סיפרה, לא זוכר למי, שחיים, הבן של צילה הגננת נפל, והצחיק אותי שדבר כזה, שילד נופל, בכלל מספרים, ורק אז הבנתי שחיים שהיה חייל בצבא, נהרג בתעלה, והבנתי את הפרוש הנוסף של המילה נפל.
למרות שהיה ממש קרוב, לא הלכתי ל'גן-צילה' שהיה גן דתי, אלא הרחקתי עד לגן של מלכה שאחר כך היה גן-רחל. הגן כאן, מימין, היכן שהגדר הצבעונית, ואי אפשר לראות אם עדיין נמצא שם גן ילדים. אבל במקום הזה, במעבר הצר שלפני גדר הגן נמצא זכרון הילדות הישן ביותר שלי. אני עובר עם אמא שלי, ליד הגן, ושואל מתי גם אני אלך לגן.
בצד שמאל של השביל נמצא 'גאולים', בית-הספר היסודי שלי (שאף פעם לא עצרתי לחשוב כמו שמו מוזר). על הגדר אפשר לראות את שיח הבוגנוויליה ועץ סיסם הודי, שאפשר שצמחו שם כבר אז, ואת שמם מכל מקום למדתי מפי המנהלת, רחל אנגל, שאהבה ללמד את תלמידיה, נקבצי כל הארצות, את שמות הצמחים והעצים, ועד היום אינני יודע איך נראית הגרַווילאה, אך את שמה אני מכיר.
שימו לב לצללית במרכז התמונה – האוטו עם המצלמה.
הנה מראה כללי של בית הספר, מנזרי, עם רחבת האספלט, וכאילן דבר לא השתנה, פרט למה שרשום בשלט: מרכז חינוכי לבנות – נתיבות רבקה. וגם זאת רוח של שנוי.
גם הקיוסק של צ'יצ'ינה עדיין באותו המקום, וגם הוא, כמו גני הילדים, כנראה החליף שם, אבל בנות רבקה אינן צובאות עליו נדחקות, ואף אחת לא מציקה ושואלת אם יש קוקו-צ'יקוקו. המדרכה בחזית היא מוצג מעניין, ראוי לשימור. המדרכות של אז, כשאקרשטיין עצמו עוד הלך בגן, עם מרצפות כבדות מסודרות באלכסון, ובקצה סוגרת עליהם מרצפת מיוחדת, מחומשת צלעות.
בניגוד לו, הקיוסק בתיכון 'חשמונאים', שאינני זוכר את שמו (אולי אסתר), כנראה שהפסיק להיות קיוסק כשבית הספר הפסיק להיות בית-ספר, ומגרש הכדורסל הפך למגרש חניה. זה שדברים משתנים לא צריך להיות עצוב, אבל למי שמת אין לאן לחזור.
במרחק שלוש דקות ריצה בשמונה בבוקר היה הבית החדש. הוא דווקא לא השתנה מלבד המזגנים שכיסו את כל החזית והפכו אותו לעוד יותר מכוער, למרות קישוטי המנורה של הקבלנים קצב-משיטה. אי אפשר להבחין בהם בצילום אבל אני מתקשה להאמין שמישהו סוף סוף תיקן והחליף את התריסים שחוררו על ידי ברד כבד, כמו בבתי האבן הישנים שנושאים עד היום את צלקות הירי ממלחמת העצמאות. אבל זאת כבר ילדות מאוחרת, וסיפור אחר.
חזרתי לבית הישן ובמורד הרחוב הסתמי הזה, שרק אני מוצא בו סיפור, ועל כביש האספלט הזה, בדרך פלא שאינני מבין, ישבתי (כי רכבתי זה קצת יומרני להגיד) על האופניים כל הדרך במורד, ומעבר לכביש הראשי, עד שהצלחתי לעצור, ובזאת פחות או יותר הסתייימה קריירת הרכיבה שלי לעשר השנים הבאות.
קרוב לשם, עוד גוף שקפא בזמן עם גג האסבסט, הקיר המדופן אבני לקט דהויות וכל צמחי הגן. נדמה לי שכאן הייתה פעם מועצת הפועלים, אינני בטוח, אך באגף השמאלי שכנה הספרייה של השמן. וברחוב שבחזית, היכן שאקרשטיין כבר הגיע ועקר כל שריד עתיק למדרך רגליים, התאהבתי ממבט ראשון בחיה, וזו הייתה האהבה הנכזבת הראשונה שלי.
לא חסרים אנשים שמתביישים במשפחה שלהם. נניח לרגע שבצדק, כלומר הבית ממנו באו והחלומות שלהם לא ממש חופפים. יש כמובן סנובים שלא נאה להם, ויש, ישמור האל, כאלה שלא מתביישים אלא שונאים, ולמרבה הצער – לא פחות בצדק. אבל אני מדבר רק על אלה שמתביישים, כלומר אינם גאים, כלומר, אם הם גרים עם ההורים הם לא מזמינים חברים הביתה, ואם כבר עזבו, הם לא מרבים לבקר ונמנעים להַראות ולהֵראות. כבר אמרתי, נניח שזה בצדק, כלומר ההורים אולי קצת עילגים, או יש להם מנהגים מוזרים, והבית נראה משונה, דל או חסר מעוף וטיפוח, או שכולו בית פולחן למסך טלוויזיה ענק, או קירות מלאים בתמונות רבנים. גם אלה, במיוחד לאחר שעזבו את הבית, רואים בבית בית ובמשפחה משפחה, ואם הם שומעים פתאום מישהו מדבר סרה בהוריו או בשכמותם (כמובן, מבלי שידע שהוריו הם כאלה. הוא הרי מסתיר אותם), הם נעלבים ומתקוממים ומרגישים שייכים יותר משהרגישו אי פעם בהיותם חלק ממשי מאותו בית.
התחושה הזאת אינה מוגבלת לבית במובן הצר שלו ולמשפחה. אלפי ישראלים שברחו מכאן והיגרו למקום אחר, כי החיים כאן נמאסו, והממשלה איומה, ומזג האוויר מתיש, והכיבוש משחית, וההתנהגות והחינוך מתחת לכל ביקורת, והם מאושרים מכל רגע של חיים טובים, מאירי פנים, רחוקים וקרירים, הנה גם הם, לא מקבלים בשקט התקפות והשמצות מכוערות על ישראל, ועלילות דם מודרניות, ושמחה לאיד אנטישמית, ופתאום המדינה הרחוקה והחמה נראית קרובה וחמימה, והם קמים להגן עליה ולהשיב לתוקפנים כגמולם.
ובכן, ההקדמה הזאת מקדמת את צאתי מהארון –
אני מבת-ים.
אז כשבני ציפר (הנקמה הראשונה – אין קישור למקור) שמודה - "מעולם לא הייתי בבת-ים", כותב עליה פתאום "אותה עיר שיכונים סתמית וחסרת חן, שלתושביה האומללים יצא בלי שום סיבה מיוחדת שם של פראי אדם", אני קודם כל נעלב, בשמי ובשם תושביה האומללים. מי שמך מר ציפר, שמעולם לא ביקרת בעיר כל שכן לא גרת, לקבוע שלתושבי בת-ים יצא שם של פראי אדם בלי שום סיבה מיוחדת? ומה אם עיר היא מדבר של בניינים (זה נורא, אני אומר לכם, הקבלנים מצצו ממנו כל טיפת חול והעמיסו עליה הררי בלוקים אפורים), תמיד אפשר למצוא בה עוד משהו. הידעת שבגן-צילה בחצר צמח עץ ג'ומס גדול? שמתחת לבניינים מסתתרות דיונות על דיונות שפעם יללו בהן התנים? אחד מנופי הילדות המוקדמים שאני זוכר הוא ליד הבית, בצד של שוורץ ובלסיאנו, ליד שיח ההרדוף, האדמה לא היתה ישרה, ובקצה, היכן שכנראה הוסיפו מעט כורכר, היתה מין מדרגה קטנה, וכשירד גשם המים זרמו ויצרו שם אשד זעיר.
אחר כך בנו על הכל ונהייתה חרא של עיר, אבל מי אתה ציפר שתדבר ככה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
