כל הדברים גדולים כקטנים

הכותרת לכתבה בדה-מרקר מבשרת "אם יופסק הדיג בכנרת - קיימת סכנה ממשית לאיכות המים". משרד החקלאות החליט לאסור את הדייג (כדי לאפשר לאוכלוסיית הדגים שנעלמה להתאושש ולהתרבות). על פי הכתבה תגרום ההחלטה לנזק בלתי הפיך לאיכות המים.

כמה דברים מאד מוזרים באותה כתבה.

כמות הדגים שהדייגים מצליחים לדוג ירדה בתוך כשני עשורים כמעט ב-99%. במילים אחרות – אין יותר דגים. אם הנתונים נכונים, הדייגים יכולים לרצות לדוג ולזעום על ההחלטה, אבל לדוג – אין מה. (הדייג המצוטט בכתבה מסביר כי השלל שאסף לא מכסה אפילו את עלות הדלק).

בכתבה מצוינות כל מיני סיבות להתמעטות והעלמות הדגה. בין היתר – הקורמורנים. עוף שאוהב דגים. לעומת זאת, הדייגים, ששללם בשנים הטובות גדול הרבה יותר ממה שמיחסים לקורמורנים, והדיג כלל אינם מוזכרים כסיבה אפשרית לבעייה.

המומחים המצוטטים בכתבה מצהירים כי הפסקת הדייג תפגע באיזון האקולוגי העדין ותגרום אסון. אני מודה שזה נשמע מוזר. כלומר אני מכיר את הטענה, ובעצמי מרבה לטעון, שהפרה של איזון אקולוגי, השמדה של בעל חיים או צמח, שנוי קיצוני בסביבה יפר את האיזון ויכול לגרום לתוצאות בלתי צפויות ונזק בלתי הפיך שיתברר רק בדיעבד, כשיהיה מאוחר מדי. כך הסתבר בזמנו שיבוש ביצות החולה חיסל את מתקן הטיהור הטבעי של מי הירדן ודרדר קשות את איכות המים בכנרת. אבל אף פעם לא שמעתי מישהו טוען למשל שהפסקת השאיבה בכנרת תגרום לאסון, ותזיק למים באגם.

בסופו של דבר, מסבירה הכתבה בדיוק מדוע המשך הדיג חיוני לשמירה על איכות המים. כך מצוטט פרופ' משה גופן:

"במים יש מצבורי זרחן שחייבים לדלל, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי דיג יזום ומבוקר. אסור להפסיק את הדיג. קיימת סכנה ממשית להרעה באיכות המים כתוצאה מהפסקה מוחלטת שלו."

אני מודה שזה אחד הציטוטים ההזויים אך המפחידים ביותר שקראתי לאחרונה.

מה נאמר שם –

שהמים בכנרת מזוהמים בזרחן (תשתו משהו?).

שהדרך להוציא את הזרחן מהמים היא רק על ידי דיג (תאכלו הרבה דגים, זה בריא).

אם לא תאכלו דגים מזוהמים בזרחן תצטרכו לשתות אותו.

אם הזרחן מצטבר במים, לא הגיוני להוציא את המים? אולי לשאוב יותר?

אם הזרחן עובר מהמים אל דגים, לא הגיוני שנרצה להשאיר כמה שיותר דגים האגם?

אם הזרחן ממילא מצטבר בדגים, איך מושפעת איכות המים מהדיג?

איך הקורמורנים, שעל פי הכתבה אוכלים 200 טון אמנונים, לא מצליחים לדוג את הזרחן, ורק הדיג המבוקר מצליח?

ובכלל, מאיפה מגיע זרחן למים?

דווקא הכתבה בגלובס המכריזה "אלפי קורמורנים מחסלים את דגי המושט בכינרת" מתארת בדיוק את אותה הסיטואציה אבל עושה זאת באופן הגיוני ומובן יותר.

גם שם מתעוררים סימני שאלה מול טענה כמו "לראשונה הגיעו הקורמורנים לארץ לפני כשמונה שנים" ואתה תמה האם עד אז לא היו אשרות יציאה מרוסיה, ומכל מקום, מצביע על הכתבה השניה, על פיה כמות המושטים כבר ירדה ב-90% לפני שגילו אותם הקורמורנים.*

גם שם כתובים דברים מוזרים כמו "ברגע שהעולם הנוצרי יידע שמדינת ישראל מטפלת באופן חובבני בדג הקדוש ביותר לנצרות, תתרחש תקרית דיפלומטית שאי-אפשר לדעת לאן תתפתח".

אבל שם, אני מניח שהייתי עובר הלאה. זאת לא היתה כתבה "צורמת".

אז מה היה לנו? שתי כתבות באותו נושא, אומרות דברים שבחלקם סותרים זה את זה ובחלקם סותרים את ההגיון, מה שמשאיר רושם של כתיבה מאולצת, שהכריחו מישהו לכתוב על דבר שאינו מבין, ויחד עם זאת, קבלו מקום ונפח רחב, עם תמונות מרשימות וגרפים. מכל אלה, הרושם שנשאר הוא שאלו כתבות אינטרסנטיות. בכל זאת, כתבה אחת נקראת ברצף ובניחותא, כמו דג מושט המחליק לגרונו של קורמורן, ואילו השניה נתקעת כמו עצם בגרון. ואתם הקוראים, הזהרו מלבלוע.

*אחרית דבר.

כמה דברים שהספקתי ללמוד בהמשך.

ע"פ האנצקלופדיה של ynet, "המין הנפוץ בישראל הוא קורמורן גמדי (P. pygmaeus), שחזר לחרוף בה ב-1992 אחרי היעדרות ממושכת עקב ייבוש ביצות החולה, במספרים גדולים (20,000 פרטים ויותר)." כלומר, לא בדיוק הופיעו לראשונה אלא עשו קאמבק ענק, ואולי גם הנתון של "לפני שמונה שנים" הוא כבר מיושן, אבל יש גרעין מעניין לסיפור.

הדייגים בסין חושבים דווקא שתאוות הדייג של הקורמורן היא יתרון והם מאלפים אותו ומעסיקים אותו כדיג בשכר מינימום שבמינימום. כדאי לקרא את המאמר היפה של ספי בן-יוסף.

אז אולי באמת, הכל באשמת הקורמורנים. והנה עוד תוצאה לא צפויה של יבוש ביצת החולה.

חיפשתי תמונה. יש כל כך הרבה צילומים מדהימים של קורמורנים. גם תמונות מרהיבות של דייגים סינים וקורמורנים בלילה יש בשפע. בחרתי בתמונה הזאת בגלל הכותרת שלה -

 מורן וקורמורן

קצת מתמטיקה. מצאתי עבודה חדשה. אני אמור לעבור על המסמכים שיתפרסמו על ידי ויקיליקס. לקרוא ולכתוב סיכום או תגובה קצרה. השכר טוב. 20 דולר למסמך. ההערכה היא שלכל מסמך נדרשת שעת עבודה, כך שמדובר ב-20 דולר לשעה. וזאת משרה מלאה, כלומר 8 שעות ביום, ועבודה כל יום, 7 ימים בשבוע. העניין הוא שזאת לא בדיוק עבודה כשכיר אלא כפרילאנס, וזה אומר שאני צריך לפתוח תיק במס הכנסה, וחוץ מזה, התשלום רק בסיום העבודה, שוטף+30.

אני מתלבט. שעה לכל מסמך. 8 מסמכים ביום. אולי טיפה יותר. אם אעבוד כל יום, אספיק בתוך שנה 3000 מסמכים. הפרסום מדבר על 3 מליון מסמכים, כך שתוך 1000 שנה ועוד 30 יום אני מקבל את הכסף. זה כסף גדול. זה יוצא 60 מליון דולר. אני חושב שאלך על זה.

הפרסום עדיין לא קרה, ובמקום אחר קראתי שמדובר רק ב-260000 מסמכים, כך שאפשר לסיים את העבודה ולקבל את הכסף בפחות מ-90 שנה ועוד 30 יום.

עכשיו יש לכם מושג מה זה אומר 3 מליון מסמכים ומה נדרש כדי לנתח אותם ולשאוב מהם אינפורמציה ולהסיק מסקנות.

כמות המידע העצומה הפכה לאיכות בפני עצמה. בכל משפט כלכלי של עברייני צווארון לבן אוספים החוקרים עשרות ומאות ארגזים של מסמכים וחומר שמישהו צריך לעבור עליו. עורכי דין במקרה כזה באמת קורסים תחת החומר, הן התביעה והן ההגנה. זאת הסיבה שהטריק הפשוט ביותר הוא לפטר את עורך הדין שלך אחרי חמש שנים בהן התעמק במסמכים. עורך הדין החדש מייד יבקש דחייה של שנתיים בדיון משום שעליו לעבור על החומר. שלושה מליון מסמכים זה הרבה מאוד ארגזים.

הסיבה העיקרית להצפת המידע היא הקלות הבלתי נסבלת של השכפול. העתקת מסמך, שפעם דרשה ארבעים ימי חציבה ואחר כך שעה של כתיבה ביד או בהקלדה, הפכה משימה של שלוש שניות לעותק במכונת הצילום. בעידן המידע הדיגיטלי, הפצה של מסמך במליון עותקים נעשית תוך פחות משניה. מה הבעייה לשלוח היום את עשרת הדברות בס.מ.ס לכל בני-ישראל? ככל שהכתיבה וההפצה נעשתה קלה ופשוטה – כך הפכה הקריאה לבלתי אפשרית. אי אפשר לקרוא מליון מסמכים. לכן נאלץ כל ארגון שמכבד את עצמו להעסיק מחלקת מחקר של אלפי מוחות וזוגות עיניים. עובדה זאת לבדה הופכת את הפצת המידע לדרך הבדוקה ביותר להסוות ולהעלים. מה יותר טוב מערימת שחת שמעסיקה אלפי נברנים? בסופו של דבר, כמו בכל תחום אחר, כאשר המידע זול וזמין בכמות בלתי מוגבלת הוא הופך לשחת חסרת ערך.

כשבכל זאת יצליח מי שיצליח לקרוא בין מליוני המסמכים, מבטיחים המדליפים שארה"ב וידידותיה יהיו מובכות מאוד. עד שלא נדע לא נדע, אבל המבוכה יכולה להיות דבר מביך (אלא אם כן אתה ברלוסקוני, שהוא מנהיג חסין למבוכות). באופן אישי הייתי שמח להביך את ארצות הברית בגילויים על חתרנות ומעורבות בענייני פנים, ואף איסוף מידע והפעלת סוכנים אצל ידידותיה, למשל בישראל. כך יווצר איזון שאולי יסיים את המאסר המביש והממושך של ג'ונתן פולארד שאיני מסוגל להעלות בדעתי את הפשע הכבד שעומד מאחוריו שבא לידי בטוי בנסיון לסייע לישראל.

מצד שני, אני שואל את עצמי – אם וכאשר יתפרסם בדיוק מה עשה פולארד, מי יהיה מובך יותר, ישראל או ארצות הברית? הנטיה וההגיון אומרים שאם למשל נענש פולארד משום שהעביר ללישראל פרטים על מזימה נגד ישראל, שארצות הברית ידעה עליה והסתירה אותה כדי לפגוע בישראל, המבוכה צריכה להגרם לארצות הברית. ואם כך מדוע נמנעה עד עתה ישראל מלחשוף את הפרטים? האם משום שהמידע יביך דווקא את ישראל, או שזאת סתם תוצאה של התרפסות מול בעל השררה והכח. אולי במסמכים של ויקיליקס תמצא התשובה.

אם יש מוסר השכל מכל הסיפור היא שדברים מלוכלכים סוגרים רק בעל פה. ומסקנה חשובה יותר – אם יש לך עניינים מלוכלכים, ואתה לא רוצה שאף אחד ידליף אותם, תדאג להיות מספיק מפחיד ומרתיע. זה עובד.

אצלו אין הדלפות

נניח שאלוהים קיים. נניח שהוא כל יכול. נניח שיש דבר שנקרא צדק. נניח שיש דבר שנקרא טוב. נניח שיש מי ששולט בעולם. מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. נניח שיש אחריות. נניח שמה שאנחנו רואים ושומעים ויודעים קורה באמת. וגם הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, ולא רואים ולא שומעים. אבל אלהים כן.

לא הייתם רוצים להיות אלוהים ליום אחד? לשעה? למליונית השניה? כמה זמן נחוץ לאלוהים לעשות משהו? לא הייתם עושים את מה שהוא היה צריך לעשות מזמן אבל מזניח ומתעצל? לא הייתם מצילים את הסובלים? מפוצצים את הרשעים? אפילו לא דברים כמו אסונות טבע ומחלות שהן דרכו של העולם. רק לחסל את הרע האנושי ואת הסבל שהוא גורם, את הניצול ואת ההתעללות. את המעשים שנעשים רק משום שאפשר ואין מי שימנע.

נניח שאלוהים ממונה לכל החיים ואין אפשרות להחליף או לפטר אותו. לא הייתם רוצים שימות כבר? שיפנה את מקומו למישהו מתאים יותר? למישהו שתורם משהו? שיתם כבר שלטון החושך הזה? מלכים נערפו על הרבה פחות מזה.

מעניין אם ככה מרגישים בכל דיקטטורה.

המלך

* נכתב הפעם בעקבות הפוסט הזה.

התקבל חוק חדש בכנסת, על פיו, כדי לקבל החלטה משמעותית כמו החזרת שטחים, יש צורך ברוב של שמונים חברי כנסת, מה שהופך את החוק החדש הזה לחוק מאד מאד חשוב.

ואני חושב שחוק שהוא כל כך חשוב, לא יכול להתקבל ככה סתם ברב רגיל, ויש צורך צורך ששמונים חברי כנסת לפחות יחליטו עליו.

ומכיוון שזה לא תלוי בי, הדבר צריך להעשות על ידי הכנסת. היא חייבת לחוקק חוק שדורש רב של שמונים חברים כדי לחוקק חוק שדורש רב של שמונים חברים.

במחשבה שניה, אולי צריך לדרוש רב של שמונים חברי כנסת דווקא לחוקים המיותרים והטפשיים. כך אולי תעצר ההצפה הבלתי נסבלת של ספרי החוקים שרק הולכים ומתרבים ותופחים, ואף אחד, כולל אלה שמצביעים עבורם, וגם אלה שמציעים אותם, אינם מבינים אותם. רק עורכי הדין שמדברים ומתלבשים יפה נוטעים את הרושם שהם כן מבינים (ועל כן מצליחים בתפקידם שהוא לכופף, לעקוף ולנטרל את החוק ולהפוך אותו ממילא למיותר).

ואם תפסק ההצפה, ויהיו פחות חוקים, יהיו גם פחות עבירות על החוק ופחות עבריינים. כמה עבריינים יש באנרכיה ממוצעת?

במחשבה שלישית, שמונים חברים זה הרבה. אני לא מאמין שבכנסת תמצאו שמונים חברים. 

חברים

הכותרת בעמוד הראשון צועקת רהט לפני תל-אביב (ידיעות אחרונות, יום שישי). הנושא: דו"ח נתוני הגיוס לצה"ל המדרג 67 ערים בארץ ע"פ מדד המתגייסים. הטור האישי המצורף, של אריאלה רינגל-הופמן מכריז בכותרתו שתי מדינות, ומיד ממשיך: צריך לקרוא לילד בשמו: מדינת תל-אביב מתגרשת ממדינת ישראל, ואני מרשה לעצמי להמשיך ולהעתיק, לפחות את פתיחת הטור המופיעה בעמוד הראשון:

"זה מדאיג כי תל-אביב היא לא מצפה-רמון ולא קרית-שמונה. היא מד חום של החברה הישראלית, ונתוני הגיוס מלמדים שאנחנו חולים. לא משהו סופני, חלילה, בינתיים לפחות, אבל חולשה גדולה כבר יש. כי מהנתונים האלה עולה קול קר ומנוכר, כי הקול הזה מכתיב נורמות, או לפחות משקף נורמות, ובשני המקרים זה רע. כי הולך וגדל האי-שוויון בין הנותנים למקבלים, בין העושים לביתם לסוחבים את המשא" (המשך בעמ' 3)

וכמעט כל מילה נוספת מיותרת.

כי בכל זאת, יש מילים שחסרות. למשל ירושלים, שלא מופיעה בכותרת, ולא בעמוד הראשון. שמי שיחפש אותה בטבלה הידועה ימצא אותה קרוב מאד לתחתית הרשימה. אבל ירושלים לא מתגרשת ממדינת ישראל ולא מדאיגה ולא תורמת לאי השוויון. להיפך. על-פי ההסבר בעמוד 3, לירושלים נגרם עוול.  החרדים שלא מתגייסים, רק הם מורידים את הממוצע. כלומר כאן מדובר כנראה בנורמה (שהחרדים התגרשו מהמדינה?), ולכן זה אינו מדאיג, ואינו מלמד על מחלה או חולשה, וכמובן אינו מעיד על אי-שוויון.

אז נכון שכאשר כלב נושך בן-אדם זאת אינה כותרת לעיתון, אבל הנשיכה כואבת הרבה יותר.

את הטבלה המתפרסמת בעיתון לא דרגו על פי אחוז המתגייסים, אלא על פי מדד משוקלל של אחוזי המתגייסים, אחוז הלוחמים ואחוז היוצאים לקצונה, מדד שמכונה מדד הקרביות. כלומר, כאשר באים לשקול את התרומה לא בודקים את מלוי חובת הגיוס אלא את הרצון להתנדב והנכונות להקריב (מדד ההקרביות). כמובן שמקריאת הכתבה ברור לכל אחד שהשרות במקצוע קרבי, ממש כמו הגיוס עצמו הוא דבר שכל אחד בוחר. מכיוון שכך, ניסיתי לקרוא גם בין השורות בטבלה, וליצור מדד אחר, מדד ההקרבה, שאינו מתחשב באחוז המתגייסים עצמו, אלא רק במידת ההתנדבות לקצונה ולתפקידי הלוחמה. גם לפי מדד זה, כמו בכל אחד מהמדדים האחרים, הראשונה בהפרש בולט, מודיעין-מכבים-רעות. ובמקום השני, הרבה לפני כל האחרים, לפני כל הערים במדינה, נמצאת רהט. חומר למחשבה.

יש שני מיני טיפוסים. אלה שעושים מה שצריך (נקרא להם העושים) ואלו שצריך להגיד להם (ולהם נקרא המוזכרים). ואפשר להזכיר כאן עוד סוג למחצה, את אלה מהעושים שתמיד מזכירים למוזכרים ולכן יהיה שמם המזכירים). בני הסוג הראשון הם אלה שמשלמים חשבונות בזמן, מחליפים צמיגים כשצריך ומתקשרים לדודה להגיד תודה על המתנה. לעומתם, בני הסוג השני לא זו בלבד שהם זקוקים לתזכורת (ועוד אחת (ועוד אחת, אחרונה)), אלא שהם כל כך התרגלו לפעול כך, על פי תזכורת, שאינם עושים דבר בלעדיה. כך למשל, גם אם בכל יום יתקלו במתנה מהדודה, ימתינו בסבלנות עד שהמזכיר התורן יזכיר להם שצריך להתקשר. ללא התזכורת, או ההוראה, (שתבוא בהכרח, כי המזכיר מוכרח להזכיר), הם ימנעו מכל מעשה. (ואל תשאלו מהיכן אני יודע). בני העושים יתמלאו תרעומת על המוזכרים ויכנו אותם עצלנים, או ראש קטן, אך תמיד ימצא המזכיר שיזכיר ויאפשר לכל אחד למלא את תפקידו.

המדינה למשל, רואה בכל אזרחיה מוזכרים (ואף מוזהרים). לא משנה אם אתה מחליף ארבעה צמיגים בכל אלף קילומטר. אתה נקרא להביא את הרכב לבדיקה ביום הטסט. כל חובה, מצווה ופקודה מוזכרות שוב ושוב (אם כי, למען ההגינות, יש לציין כי בספר החוקים נמצאות לא מעט תקנות נידָחות שאיש אינו מדבר עליהן או מזכיר אותן, והן משמשות רק לשעת צרה, כאשר האזרח מתעמת עם הרשות ויש צורך להוכיח שאותו אזרח מפר חוק ולכן עליו להענש או, לחילופין, לסתום את הפה).

אבל יש עוד חבר בכת המוזכרים. חבר מכובד מאד, ובמחשבה ראשנה, מפתיע למצוא אותו דווקא שם. אלוהים. אחרי הבצורת המאיימת, והגשמים הבוששים לבוא, והיובש, והקייץ ההולך ומתמשך לתוך החורף, והחזאים אובדי העצות, הפתרון האחרון הוא התפילה. פשוט לפנות לאלוהים ולהזכיר לו שצריך גשם. והתפילה הזאת מתמיהה. וכי אלוהים אינו יודע שעונת הגשמים הגיע? מדוע יש צורך בתפילה? והתשובה פשוטה. גם אלוהים נמנה על המוזכרים. והמוזכרים, כפי שסיפרתי, גם אם ברור להם לגמרי מה עליהם לעשות, מה היה עליהם לעשות זה מכבר, המוזכרים לא יעשו דבר, עד שיזכירו להם (ועוד פעם). ואמנם, ככל שמתארכת הבצורת מתחזקות התפילות, וככל שכַּלים כל הקיצין, ורק התפילה לבדה נשארת, וככל שאנו קרובים לדצמבר, ומתקרבים, ישמור השם, לינואר, הולכים ומתרבים הסיכויים כי אותה תפילה אחרונה, נוספת, אכן תצליח סוף סוף להמחיש את כוחה ואת חשיבותה. זהו הדפוס הקבוע והבלתי נמנע. ובעצם, גם הגשם הוא מהמוזכרים, שכן מטבעו הוא יודע שבאה עונתו, ועליו לרדת ולהרטיב, ובכל זאת, מתוך הרגל, אינו עושה דבר עד שבא אלוהים ואומר לו – רד!

ובאותה הזדמנות, ומצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שכל אותם המדברים עם אלוהים מעשה יום ביומו, ויודעים את מחשבתו ודעתו, תמיד נמנים על העושים ובפרט על המזכירים.

ובכן, אחי המוזכרים, זכרו שאתם נמצאים בחברה טובה בהחלט.