כי מה יותר עצוב ממתאגרף שמפסיד את הכתר ליריב צעיר ורעב.
כמה בלתי אפשרי להבין שהילדים שלנו, אלה הנראים בעינינו כממשיכי דרכנו, שלא לומר אנו-עצמנו-בהזדמנות-שניה, אלה שכל כך חסרים את הנסיון שצברנו, אלה שלהם הקדשנו את חיינו, את מרצנו, את עברֵנו, כמה בלתי אפשרי לקבל שהם למעשה יצור עצמאי העומד על רגליו שלו, חי את חייו שלו, טועה את הטעיות שלו. שהם, במידת הצורך, יכולים גם לבעוט, ולהתנתק, ולא להיות אסירי תודה אלא חופשיים, גם אם לא תמיד מאושרים? שחובה להתיר את החבל, ואם אנחנו ההורים לא נעשה זאת, יבואו הם, הילדים, ויחתכו אותו, ואם גם הם לא, ואם אף אחד לא ישחרר את החבל, הם ישארו כבולים.
כמה מצער שלמחשבה הזאת יש גם הד פוליטי. שהעובדה שהמדינה הזאת נוצרה בצלמם ובדמותם של מייסדיה, והיא נולדה חילונית, סוציאליסטית, פתוחה לתרבות העולם, נועזת ומציאותית, אין בה כדי לחייב את הדורות הבאים. ואין כאן שאלה של הכרת תודה או של כפיות טובה. ואין שום חובה ומחויבות כלפי הדור הקודם. והמים בנהר כבר התחלפו, וכיוון הזרם אינו משתנה. אז בן-גוריון ברא את המדינה, ואחרי המהפך ב-77 הייתה רבע מאה של שוויון בין הגושים שמאל-ימין, ולשמאל תמיד עמדה התקווה שבפעם הבאה זה יתאזן לטובתו, וזה אפילו הצליח פעמיים, לזמן קצר. וזה חלף. ואין עוד שמאל-מרכז. והמרכז הוא הציר ביבי-ליברמן. והחלק הקשה ביותר הוא לא להבין שהובסנו ולקפל את הדגל, אלא לקבל שהמדינה השתנתה והיא שייכת לרוב.
ואם רוצים להביט אל התהליך הזה באופן יותר מיקרוסקופי צריך לחזור שוב לעולם הילד ולראות את הנתונים. למשל , בדו"ח של מרכז טאוב על מצב החינוך והשלכותיו. בעשור שבין 2000 ל-2010, גדל מספר תלמידי החינוך היסודי במגזר החרדי ב-57%, בערבי ב-37%, בממלכתי-דתי ב-11% ואילו בחינוך הממלכתי גדל מספר התלמידים בכל העשור הקודם ב-0.3%. כתוצאה מכך, נראתה התפלגות התלמידים ב-2010 כך: 38% בממלכתי, 28% בערבי, 20% בחרדי (בירושלים, 64% מהתלמידים) ו-14% בממלכתי-דתי (ואף אחד מהם לא ילמד על האבולוציה). בדור הבא של המצביעים, יהיו החילונים למיעוט. גם כך, אצל היהודים החילונים, במקרה הטוב ישמר עדיין האיזון שמאל-ימין. בכנסת בעוד שלושים שנה יכלול גוש המרכז-שמאל 30 ח"כים, בתנאי שעד אז השמאל לא יוצא מחוץ לחוק, ובתנאי שתהיה כנסת ובתנאי שתהיה מדינה.
תן לי את הכח.
תל לי את שלוות הנפש
תן לי את החכמה
צא ולמד מה גדול כוחו של אלוהים - שהוא מנצח את התבונה ואת ההשכלה ואת השכל הישר.
אצלנו, איך שהתחילו החגיגות התחילו הצרות עם השכנים צרי העין. לא הניחו לנו לרגע. מציקים וממררים את החיים, אתם יודעים איך זה. לאט לאט זה עולה על העצבים ובסוף גם אנחנו הופכים לעצבנים ואלימים, ואף אחד כבר לא יודע איך יוצאים מזה. תדעו לכם ששכנים גרועים זה דבר איום ונורא. מנסיון. בסוף אין לכם ברירה, וכדי להשתלב אתם הופכים להיות כמוהם. איך אומר כל סוכן נדל"ן? "לוקיישן. לוקיישן. לוקיישן". לא כל כך כדאי לגור בשכונה גרועה, אבל לא כל כך פשוט לצאת משם.
באמת אני מקווה, בשבילכם, שלכם יהיה יותר מזל עם השכנים.
ביוטיוב, קטע (כנראה דיסק שלם) שנקרא Sounds to Fall asleep. הקטע באורך של שעה ועשרים ושמונה דקות. אם אני הייתי מנסה למכור צלילים שמרדימים, הייתי שם מכסימום חמש דקות.
בנק המטרות
כל ההורים שביננו מכירים את "בנק ההערות" המופיע בתעודה ("אתה מבין את החומר הנלמד אך ממעט להשתתף בשיעור"). האם ההכרזות של הפוליטיקאים ואנשי הצבא לא נלקחו מאותו בנק ("נשיב את ההרתעה")?
מרבה חכמה
ביטוי יהודי עתיק, מן התנ"ך, מדבר בגנות המלחמה ושואל: "הלנצח תאכל חרב?". בתוך כך הוא מביע גם מסר אופטימי. כדי לאכול חרב לנצח צריך לשרוד ולשרוד ולשרוד.
ברכה סינית עתיקה אומרת: "שאבא שלך ימות, שאתה תמות, שהבן שלך ימות" (וכמובן שהחכמה, והברכה, הן הסדר הנכון).
ושילוב החכמה של שני העמים העתיקים עם הכרת המציאות מוליד את הברכה המקומית:
ראשית, כי טוב להמיר את התקווה באמונה (אני מרשה לאופטימיות להכתיב את הלוגיקה שלי). אבל מעבר לכך, יש לי אמון בחמאס.
הדרום הפך להיות הצפון ועזה ללבנון.
בלבנון, מרבים להתהדר, הושג השקט. שש שנים, מאז המלחמה, שורר שקט. (הידד להרתעה). ואני מזכיר, גם שש שנים, לפני המלחמה, שרר שקט. (הידד לנסיגה).
כמעט "תשקוט הארץ שתים עשרה שנה", עם הפסקה. (אם לא סופרים את ההפסקות, אז באמת הארץ שקטה, כבר ארבעים, אפילו מאה שנה).
בלבנון שקט בגלל שמלקקים את הפצעים ונושאים את הטראומה. בעזה גם.
(ושוכחים, שלבנון נהרסה ב-1982, ואחר כך עברה לכיבוש סורי, והיתה גם טראומה ב-1993 ("דין וחשבון") וטראומה ב-1996 ("ענבי זעם" (ואסון כפר קנא א')). ושוכחים שגם בעזה היה הרס עצום וטראומה גדולה לפני פחות משלוש שנים ("עופרת יצוקה"), ובונים על ה"הרתעה" שישיג דווקא המבצע הנוכחי). אבל בינתיים, שקט בלבנון. וגם בעזה.
בלבנון יש שקט כי בסופו של דבר הסתיים הכיבוש בישראלי.
בלבנון יש שקט כי גם בצד הלבנוני המלחמה וההרס הם טראומטיים.
בלבנון יש שקט כי ארגון חיזבאללה, האחראי על המלחמה, איננו רק ארגון טרור אלא ארגון פוליטי חברתי שיש לו מחויבות ואחריות אזרחית רחבה ולכן מגלה התחשבות, וגם תלות, באזרחי לבנון.
בלבנון יש שקט כי משני צידי הגבול קיים מאזן איפה ושני הצדדים חוששים מעימות ונזהרים מתוצאותיו.
כל הסיבות הללו תקפות גם בעזה.
אבל יש גם כמה הבדלים.
החיזבאללה הוא הכח השולט בלבנון בפועל, אבל הוא מייצג רק חלק של האוכלוסיה. בגלל המבנה הדמוגרפי, יש לו אופוזיציה אזרחית רחבה מאד. הוא עדיין עסוק בצורך לחזק את אחיזתו בשלטון. הוא עדיין עסוק במלחמות פנימיות, בחלקן אלימות מאד, ויש לו על כן עניין ללבות את האש גם מול ישראל. החמאס הוא השליט הבלעדי בעזה, ומייצג את רב הציבור. אין בעזה אופוזיציה ואין איום על שלטון חמאס. מבחינה פנימית, יש לו אינטרס גדול יותר מזה של החיזבאללה בשימור המצב הקיים.
החיזבאללה הוא שלוחה של איראן. החמאס שייך לאחים המוסלמים ובמובן זה הוא בן חסותה הטבעי של מצרים. איראן היא הגורם המתסיס ומחרחר המלחמה. מצרים, עדיין, ולמרות המהפך, היא גורם מייצב. אפילו ליברמן אמר.
ההבדלים, אם כן, נוטים לטובת שקט רב יותר בעזה מאשר בלבנון.
האם כל אלו מבטיחים שקט? ממש שקט?
לא לגמרי. קודם כל יש את הג'יהאד (ומה שלמטה מזה). למרות שאנחנו אוהבים לצבוע את כל הטרוריסטים באותו צבע, הם יכולים להיות מאד שונים מזה. הג'יהאד הוא השלוחה האיראנית בעזה, כלומר גוף מאד מיומן, מאומן וממומן. האם הג'יהאד יכול להצית את הלהבות מחדש? תלוי. תלוי אם החמאס יחליט להתנהג כמו שלטון ולאכוף אותו על הג'יהאד. אם השקט הוא האינטרס שלו, הוא יעשה זאת. ותלוי אם ישראל תאפשר לחמאס לפעול ולא תגיב נגדו ונגד סמלי השילטון כאשר הג'יהאד ינסה לפגוע בישראל. ישראל דורשת מהשולט אחריות שלטונית, ובצדק. אבל, כאשר נורות רקיטות מסיני לתוך ישראל חיל האוויר לא תוקף מטרות בקאהיר. תנו לחמאס לנצח – בעזה.
האם החמאס יהפוך ליונת שלום? לא. האם יפסקו הפיגועים? לא. בראש ובראשונה, משום שתהיה כוונה לחזור על מבצע "גלעד שליט". האם, כדי לשמור על השקט בדרום, תמנע ישראל מלהגיב במתקפה כללית? כנראה שכן. בתמונה הרחבה, מאזן האימה יביא שקט.
לאן ממשיכים? או שתשקוט הארץ ארבעים שנה, או שהצונאמי האיסלאמי ימשיך להכות וינסה למחוק הכל.
בינתיים, הדרום הפך להיות הצפון ועזה ללבנון.
מצפון תפתח הרעה
(ומצד שני, הכל מזכיר יותר מדי את תקופת התנ"ך, עם מצרים מכאן, ואשור ובבל, והמדינה מחולקת לשתיים, ובעיקר הפסוק שאומר "אין חדש תחת השמש", ורק נביאים כבר אין).
רק הפציפיסטים והנאצים הולכים עד הסוף. אם להרוג – אז להרוג את כולם. אם לא – אז אף אחד. כל גישה אחרת כרוכה בהצבת גבולות. כל גבול הוא שרירותי ועל כן בעייתי. גבול הוא אזור חיכוך, הוא איזור סכסוך.
למשל ההגדרה של חף-מפשע. כאשר מתרחש מעשה נורא של הרג נשים וילדים, נובעת ממנו, באופן ישיר למדי, ההנחה וההסכמה שגבר צעיר אינו חף מפשע. אפשר להרוג גברים צעירים. וכדי להרחיב את מטריית ההגנה על החפים מפשע, מחילים אותה על אזרחים בכלל. במלחמה אסור לפגוע באזרחים. מותר להרוג רק חיילים, שהם אזרחים צעירים, אשר החברה כולה, על אזרחיה החפים מפשע, כופה עליהם ללבוש מדים ולהיות במקום מסוים, שאולי כלל אינם רוצים להיות בו. ואותם אזרחים צעירים - בהם מותר לפגוע, אפשר להרוג בהם, ובתמורה, מצווה לחוס על יתר האזרחים, אלו החפים. ובמה זה שונה מהשיטה העתיקה של המולך זולל הקרבנות?
כל כך מתפלאים כאן על האנומליה החברתית שלנו, שעל-פיה הזעזוע בציבור ממותם של חיילים רב יותר ממותם של אזרחים באירוע מלחמתי. ומה כל כך מפליא, כשהחיילים הם בסך הכל ילדים קצת יותר גדולים. ההגיון של האויב, אשר בעת מלחמה אינו מבחין ותוקף את כולם, חיילים ואזרחים, אינו נחות מזה אשר משרטט גבולות ומרשה רק להרוג צעירים לובשי מדים, כאילו לבשו את חליפת הנידונים למוות.
לכן, בחוקי המלחמה אין היגיון. הרי בהגדרה – איזה היגיון יש במלחמה? בחוקי במלחמה יש רק הסכמות. הכלל הראשון בדיני המלחמה הוא עצם העובדה שמלחמה היא אפשרית, חוקית ומקובלת. רק על הבסיס הזה ניתן לכתוב חוקים נוספים. היתר, בא להקל על החיים. במקום למגן את האזרחים הלא לוחמים בואו נסכים שלא תוקפים אותם. בואו נמנע מהרס תשתיות אזרחיות, כדי שבתם המלחמה נוכל לחזור מיד לשגרה (או שיפלו לידי הצד המנצח). אחרי ששה ימים או מאה שנה, מלחמות הרי תמיד מסתיימות. אין ספק שחוקי המלחמה הופכים את העניין להרבה יותר נח. שוב מוכח יתרונה הגדול של הרגולציה.
אבל חוקי המלחמה, כמו חוקי התורה, כבר לא מתאימים למציאות של ימינו. המלחמה השתנתה. יתרה מכך, כמו כל חוק בספר החוקים, יש חכמים המוצאים כל דרך אפשרית כדי למתוח אותו מעבר לקצה ולעשות בחסותו בדיוק את ההיפך ממה שהתכוון.
החוקים כשלעצמם חסרי כח. חוקי המלחמה, כמו כל החוקים בכלל, שווים משהו רק אם אפשר לאכוף אותם. החמס יכול לירות לאן שירצה, משום שאי אפשר לכפות עליו להמנע מכך. אנחנו לא יכולים לנקוט בפעולה הסימטרית ולהפגיז בתי מגורים משום שאותנו אפשר להכריח להמנע מכך. ומכיוון שהחוקים ואכיפתם פועלים בצורה שאינה סימטרית, המלחמה אינה סימטרית, ומשום כך, אין לנו שום אפשרות לנצח. שום אפשרות לכפות את הפסקת הירי באופן מלא, סופי ומוחלט. אין פתרון צבאי.
אלה המבקשים "לשטח את עזה" צודקים באינסטינקט. מלחמה או שלום. ובמלחמה, כמו במלחמה. במציאות, למזלנו, אלה הפועלים מהראש מצליחים להתגבר על הפועלים מהבטן.
מה גם ששיטת ההרס המוחלט לא תמיד עובדת. היא הצליחה אצל אסד האב, בחמה, היא נכשלה אצל אסד הבן. אולי משום שניסה לחסוך בהפצצות. אפילו הכיבוש הנאצי, עם כל אכזריותו, לא הצליח לחסל את ההתנגדות.
כל פסוק בטור הזה מסביר מדוע הרעיון של כיבוש עזה הוא הבל מוחלט. כמו הסיפור על הדג הבאוש – גם ייהרגו חיילים חפים מפשע, גם, ככל שנשתדל להמנע, נבצע פשעי מלחמה, וגם יעצרו אותנו ולא נצליח להשלים את המהלך.
העיקר שלא דיברנו ולא חתמתנו על שום הסכם עם החמס. רק עם מצרים. התגשם החזון הישן - לא למדינה פלשתינאית! עזה, שנכבשה ב-67 הוחזרה סוף סוף למצרים.
האם ההסכם כולל גם את מצרים? האם מצרים אחראית שגם משטחה יופסק הירי לעבר ישראל? האם היא יכולה?
אלי ישי רוצה להחזיר את עזה לימי הביניים. האם לדעתו, שלטון החמאס, עדיין לא עשה את זה? (רק שאצל המוסלמים, חזרה לימי הביניים משמעו להחזיר עטרה לישנה). האם אלי ישי וש"ס, שגם הם רוצים להחזיר עטרה לישנה, לא מיישמים עלינו את דוקטרינת עזה – חזרה לימי הביניים?
האם מישהו מוכן לשכנע אותי שאת ההסכם שהושג עכשיו, עם הפסקת האש, אי אפשר היה להשיג קודם, לפני שבוע, חודש, שלוש שנים? רגע, שכנעתי את עצמי. ההבדל המשמעותי היחיד הוא מצריים. אז היה מובאראק. היום מורסי. אולי גם אצלם, רק הליכוד יכול להביא שלום. אולי המלחמה הנוכחית הייתה הכרחית, כמו שסאדאת (וגם אנחנו) היה חייב את יום-הכיפורים. אולי היה צריך לעשות מהלך של הקזת דם. משהו כמו טקס התבגרות בחברה השבטית.
כאן הרבה קולות קוראים להמשיך. שם, נדמה לי, לא.
אם בצד השני של הגבול שמחים יותר על סיום המלחמה, זה אומר שהם ניצחו? או שהם חטפו יותר חזק ושמחים שסוף סוף זה נפסק?
המדד להפסד-ניצחון שונה אצל הצדדים. כך יכולים שניהם לנצח בו זמנית. או להפסיד.
הציבור לא מרוצה. זה יבוא לידי בטוי בבחירות. איך? תזוזה ימינה. במקום לביבי יצביעו לליברמן.
מישהו מוכן להגיד בקול רם שלהשיג יותר זה בלתי אפשרי?
על ההרתעה – תראו לי אזרח אחד שפוחד מהמשטרה יותר מאשר מהמאפייה.
אלף טילים, אלף אזעקות, בכל המדינה, גם ללא פגיעה – זה טרור אפקטיבי. גם אם מישהו יגיד אחרת, זה לא משהו שאפשר לשאת.
ההישג – הפסקת אש. אבל אנחנו לא בטוחים שהשגנו אותו. למעשה, אף פעם לא נהיה בטוחים. כמו תיאוריה מדעית, שאפשר רק להפריך.
ההישג הגדול של הפסקת האש הוא הפסקת הירי, כלומר – הבעייה הגדולה מבחינתנו היתה הירי (עד כאן אני לא מחדש שום דבר). כלומר הושגה הרתעה נגד... ישראל. כלומר – יש מאזן אימה. זה טוב.
למי ששכח, כמו אל-קעידה שטופח על ידי ארצות הברית כדי להלחם ברוסים, כך החמס היה בן טיפוחיה של ישראל ככח נגד לאש"ף. הצליח לנו.
ההבדל הגדול והמשמעותי בין החמס לג'יהאד ולסלפים – החמאס הוא תנועה עממית, פוליטית רחבה וציבורית, כמו אש"ף בימי ערפאת. האחרים הם סתם ארגוני טרור.
ההסכם עם חמס כמעט זהה להבנות "ענבי זעם" בלבנון. חמס מתחייב לא לפגוע באזרחים. יהיה שקט כמו בלבנון. אני מאמין שיהיה שקט כמו בלבנון. אני מאמין שיהיה שקט כמו בלבנון.
אורי לוי, ערוץ1, הבוקר, בשיחה עם כתב בעזה (את שמו איננו זוכר. זה כבר לא סלימן א-שאפי), שתאר את תחושת המצוקה של הציבור בעזה, נדהם: "זה די מדהים שבצד השני חשים אותו הדבר".
אני לא זז בציר ימינה-שמאלה ולא מביע עמדה פוליטית. אני זז למעלה-למטה, בין הגלוי לנסתר, בפער בין הדברים כפי שהם ובין מה שאומרים ומדברים.
מותר כבר לדבר שטויות? הפסקת-תה זה כשמפסיקים הכל ויושבים לשתות תה. אז מה זה הפסקת-אש?
כולם חיכו לתמונת הנצחון. אולי חושבים על משהו כזה -
אני הייתי הולך על זה
כשנראה תמונה כזאת בעזה, זה באמת יהיה נצחון. איזה ניצחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
