את היום הזה ראיתי בדמיוני כבר שנים. ידעתי שיבוא, וידעתי מה ארגיש, ומה תהיה המשמעות של כל זה, ורק לא ידעתי איך, ומתי, ואם אני אהיה בסביבה. (ולא היו לי מחשבות כאלה לגבי אף אחד אחר).
בבוקר
באופן מוזר, אתמול בערב לא ניגשתי לרדיו. בכלל. רק אינטרנט. הבוקר, פתחתי רדיו, לא חשוב באיזה תחנה, באמצע שיר, לא משנה איזה. כל כך מוזר, לשמוע פעם ראשונה שיר של אריק איינשטיין ברדיו, כן, ברדיו, ולדעת שהוא מת. אחרי ההלם והצער, זה המפגש הראשון עם הריק של האובדן.
קולקטיב
באמת יש קשר בין רצח רבין ומות אריק איינשטיין. שניהם היו "קרובי משפחה" סימבוליים של אותה המשפחה. אלה אותם האנשים שמתאבלים, והם, באותו האופן, מרגישים חיבור אל המתאבלים האחרים. כמו קרובים שנפגשים מדי פעם באירוע של חתונה (המחאה החברתית?) או לוויה. כי בסופו של דבר, כל האבל וכל ההרגשה הם מה שנובע ומה שקורה אצל המתאבל. המת כבר לא בעניין.
תחושה אינטרנטית
יש מצבים בחיים שמתוייגים בפונטים מאד מאד גדולים.
איינשטיין. אריק איינשטיין
בשום אופן לא קוראים לו אריק. ולא איינשטיין. רק אריק איינשטיין. אחרת זה לא עובד.
יום אריק איינשטיין
ההמצאות הגדולות מגיעות במקרה. היו לי היום הרבה תכניות אלטרנטיביות למה לעשות הערב. בסוף זה לא הסתדר, זה לא יצא, זה שכחתי, וכבר אין כח ואין חשק וסופו של דבר נשארתי בבית. ובעודי מסיים את התה הפושר (שלא תטעו, זה אחד המשקאות הטעימים, ולוקח שעות להכין אותו), ובכן פתאום הבנתי - היום אני חוגג את יום אריק איינשטיין. בבית, עם התה והלימון, ואם לא ארדם, יש גם ספר טוב.
שם. בדיוק שם
שנות השבעים. ערוץ אחד התכניות של אתמול הן שיחת היום בהפסקות בבית הספר ולא היתה שמחה כמו אחרי תוכניות לול (למעט אם (סליחה על הצבע) מכבי שוב ניצחה)
ובשבילי, השיר הזה - זהו רגע השיא. של המון דברים.
מן נקודה ארכימדית, מן ציר, שהוא המרכז, והעולם סב סביבו, ומשתנה, משתנה.
ושם, אני ואתה. וכל אחד היה פעם אני, והיה פעם אתה.
מרחבים
מה שעולה לי בראש כל הזמן עם אריק איינשטיין - שאם החיים היו מפגישים בינינו יכולנו להיות חברים ממש טובים. ואני מתכוון לזה שגם הוא הפסיד, ולו רק בגלל התה והלימון שאני מכין. ומה שעולה בראש מהמחשבה הקודמת - שיש הרבה אנשים שאם החיים היו מפגישים ביננו יכולנו להיות חברים ממש טובים. אבל החיים לא הפגישו. וגם אני לא. ובכלל, מי שיושב בבית עם התה והלימון לא כל כך פוגש את מי שיושב בבית עם התה והלימון.
ברכה סינית
בתגובה למישהו שאמר " אנשים כמוהו לא צריכים למות ככה, בחטף, בגיל 74"
דווקא כן. ועוד איך. הייתי מתפשר על "אנשים כמוהו לא צריכים למות". אבל אם אי אפשר... למות בחטף? בגיל 74? הלוואי עלי. הלוואי על כל אוהבי.
גם אני, בעצם כל מי שאני מכיר, לו היו מזמינים אותו לארוחה עם נשיא צרפת בהתרעה קצרה של יומיים לא היה הולך. צריך לקנות חליפה ולחשוב על מתנה, אלו לא דברים שעושים כלאחר יד, ביומיים. לליל הסדר גם מזמינים מישהו בהתראה של יומיים ומצפים שיגיע??? ואם בנוסף היו לי דיונים דחופים באותו ערב, אין שום סכוי בעולם - טובת המדינה קודמת לכל, אסור לדחות דיון דחוף לטובת ארוחה לא מתוכננת. ככה לא מנהלים מדינה. גם אסיפת הורים זה לא דבר שקורה כל יום. חוץ מזה, זה נופל לי על היום של החוג לברידג', ואם המודיעין הצרפתי מוצלח כמו שהוא מתיימר להיות הוא היה צריך לדעת, שיתהפך העולם - על ברידג' אני לא מוותר.
מצד שני, אפילו המודיעין הצרפתי קורא עיתונים. ומה יגידו הצרפתים על הארוע המביך?
לא רוצים? לא צריך
שער החוק
החוק, בטעות, בהבחינו בין עבירות ההריגה והרצח מייחס לאחרון חומרה רבה יותר. הרצח הוא מעשה בכוונה תחילה, ובשל כך דורש הכנה ותכנון, התארגנות וסבלנות, סיבה ומניע, זמן ומשקל ונפח. ההריגה היא ההיפך הגמור. אבחת סכין ברגע. החוק בטעות מודד את העבירות על פי משקלן, ובעשותו כן מגיע למסקנה כי הרצח חמור יותר, מה גם שהוא נעשה בכוונה תחילה. האמת היא בדיוק להיפך. כי לנוכח כובדו ומסורבלותו של הרצח, ההריגה היא זריזה, וקלה - תרתי משמע, ולכן זולה וזמינה. האדם הסביר, בצדק, חושש יותר מסכנת ההריגה מאשר מן הרצח המתוכנן. להתייחס לרצח כאל עבירה חמורה יותר מהריגה זה כמו לטעון שאריה יותר מסוכן מחיידק. אם תראו את החוק* הסבירו לו בבקשה שהוא טועה.
* מזמן לא ראו אותו, ויש טוענים שבעצם אינו קיים.
לקיים יחסי ציבור בציבור
עבודת הליהוק הכי מוצלחת בכל הזמנים: רני רהב בתפקיד רני רהב
כבר הגעתי לגיל שמנגלה היה מסמן לשמאל
חצי הדרך המלאה
בדרך לגיהנום יש גם לא מעט כוונות רעות. אפילו הרבה.
אמר החכם האדם
"הבל הבלים הכל הבל" (אלברט איינשטיין)
האונס השקט
קיום יחסי מין תוך ניצול של יחסי תלות או מרות נחשבים אונס לכל דבר. החוק מחריג ומתעלם ממקרה אחד אף שאפשר לומר (ובעצם משום) שהוא כולל רוב עצום מכלל יחסי המין המתקיימים בארץ, דבר יום ביומו. התדעו לומר במה המדובר?
רוצים לדעת מי האיש, המפורסם, העשיר, המצליח, שלא היסס לנצל את מעמדו וכספו כדי לארגן מסיבות חשק ולהזמין לשם נשים צעירות, גם בגיל שמתחת למה למתיר החוק, פשוט כי בא לו וחשב שהכל מותר לו? את שמו אסור לפרסם, אז הנה תמונתו
ברוח הצו
בכל פעם שדנה עברה מול ביתו של דן היה דן קורא לה "הי, דנה", וכשדנה הסתובבה אליו ושאלה "מה?" ענה לה "את מכוערת!". כך היה כל יום, כל יום, עד שלדנה נמאס והיא תבעה אותו בבית המשפט. בית המשפט קיבל את תביעתה ואסר על דן לקרוא לה "מכוערת". למחרת המשפט, עברה דנה כרגיל מול ביתו של דן. "הי, דנה" קרא לה דן, וכשדנה הסתובבה אליו ושאלה "מה?" ענה לה "את יודעת מה".
(התפרסם לראשונה בפייסבוק)
הערות שוליים
את הבדיחה שלעיל אני מכיר במקור עם גברת כהן והתוכי. קשה להאמין כמה קשה לשים במקום שמות מתאימים, וכמה שמות הם טעונים. חשבתי על שמעון וזיווה, ואז הבנתי שיש כאן מעשה מאד סטראוטיפי. בדקתי - ניסיתי יעל. זה ממש לא עבד. אי אפשר לספר את הבדיחה על יעל. ניסיתי נטשה - עובד. זה הם או אני?
ועוד הערה. חשבתי לשים בפלייליסט קליפ של אייל גולן, כמו שצרפתי בפייסבוק. בסופו של דבר העדפתי לשים שיר של הזמר עם הקול הכי נעים שהוקלט אי פעם.
אולי זה שפע האפשרויות והגרויים, אבל זה משאיר מעט מאד לכל בחירה. עברתי מרומנים לנובלות, לסיפורים קצרים, לפוסטים, וסיימתי בסטטוטסים. מכיוון שהתיאור הזה נכון לענייני קריאה וכתיבה כאחד התגלגלתי מכאן לפייסבוק. לכאורה, שם מקומם של הדברים הקצרים. שם אני יכול להאיר הערה פעם בשעה. כאן לא. ולא הבחנתי בתחילה בהבדל הגדול בין שני המקומות. שפייסבוק הוא עולם דיבור, וסטטוס שדוּבָּר משתהה עוד רגע בחלל ובזכרון ואחר זורם הלאה בסרט נע שלעולם לא נח. ואילו כאן, המילים הכתובות מתכנסות למדפים, וכאן השורות נמשכות לספריה ששומרת על נכסיה גם אם אף אחד, לעולם, לא יעיין בהם. (לא מזמן, בספריה הציבורית, הופתעתי לא למצוא במדפי ה'ע' את ספריו של עגנון, וההפתעה השנייה הייתה לגלות שהוא נטמן באגף הקומפקטוסים, אותן כונניות על מסילות הנצמדות זו לזו ומשאירות רק מרווח צר, לקורא היודע את דרכו, ומאיימות להסגר עליו כמו בסרטי המקדשים העתיקים שהיוו השראה לשפילברג כשהגה את אינדיאנה ג'ונס). אם כן, בטעות עברתי לכתוֹב (או ליתר דיוק – לשחרר מחשבות כתובות) בעיקר בפייסבוק. ומכיוון שהכרתי שיש בכך טעות, הגעתי למסקנה כי אין מניעה לכתוב גם כאן הרבה פוסטים קצרים, ומול החשש להיות לטורח על הקורא (אם כי אין הבדל בין עשר שורות ליום לשבעים בשבוע), ראוי לגלות כלפיו כבוד, לכל מי שמבכר ברגע זה לקרוא כאן על פני כל עיסוק אחר, ולשתף. לפיכך, כינסתי כאן, בפוסט הזה, מבחר שידורים חוזרים ממה שרשמתי בפייסבוק, ומכאן ולהבא אשתדל להביא גם לערוץ הזה, באופן שוטף ומיד ראשונה ואפילו בלעדית, סטטוסים במקום פוסטים, שיהיו קצרים, מתומצתים, באריזות קטנות ובקצב של מבזקי חדשות. כמובן, מכיוון שגם בעולם הכתוב יש הבדל בין עיתונות לספרות, לא כל נייר מודפס צריך לשמור על המדף. ובכן, השתדלתי גם לערוך את עבודת הסינון שמשמעותה העיקרית כי הדברים, בהיותם מוצאים מהקשרם, נותרים חסרי הקשר מיידי והם נדרשים לעמוד בלעדיו.
מי מבין הקוראים שהוא גם חבר שלי בפייסבוק פטור מהמשך הקריאה.
חצי הכוס היקרה
יש הרבה דברים בארץ שאנחנו מקטרים עליהם כל הזמן ומתלוננים, ורק כשנמצאים בחו"ל לומדים להעריך אותם.למשל המחירים בארץ, הגבוהים להחריד. הנה, ביקור בחו"ל (יורו), כל כך מהנה, הכל - לינה, דלק, סופרמרקטים, מסעדות, הכל כל כך זול ומזמין, והיד קלה על הארנק. ובזכות מי? בזכות המחירים והמיסים והטייקונים וביבי ושות'. אז אל תגידו שאני לא יודע לפרגן כשצריך
חידה
הדשא של השכן, יותר ארוך או יותר ירוק?
ירוק זרחני
גז סרטן קרינה מגפה - המוות מפחיד שבעתיים כאשר הוא מתגנב בשקט, באין רואים, דרך חרכים זעירים, ומתגלה רק בישורת האחרונה, כאשר הוא בלתי נמנע אך עדיין איטי דיו, כדי לחשוב
אבינו שבשמיים
אם אלוהים היה מרחם על ילדי הגן היה מצמיח להם כנפיים של מלאכים בעודם מרחפים בין שמיים מעוננים לארץ הקשה הזאת. לא אחר כך
הון נזיל
מערכת המיסים צריכה להיות עננים. כל הנחלים הולכים לים, וכל הכסף זורם למקום הכי נמוך, אבל אז העננים מעלים את המים ומחלקים אותם מחדש. אז שהטייקונים יעשו ים של כסף מלוח והעננים יאספו מזה מים צלולים. רק שירד מספיק גשם.
הידעת?
"בית הספר התיכון התקיים בארץ ישראל, כחלק מהחינוך הפורמלי, בתחילה במסגרת בת 8 שנים החל מכיתה ה' שהמשיכה את לימודי בית הספר העממי שהסתיימו בכיתה ד', זו הסיבה ההיסטורית לכך שתלמידי כיתות י"ב נקראים שמיניסטים" (מתוך ויקיפדיה)
גזענות
הפעם, במסגרת תובנות על זהות, דת, גזע ומין, מחקר חדש מגלה: "הצנונית היא הירק שהכי דומה לעכבר. הדבר מוכיח שצבע פחות חשוב מזנב לקביעת הזהות.
השורה התחתונה
למה אני מתפעל כאשר קרן שמש כתומה שנכנסת מבעד לחלון, חוצה שלושה חדרים דרך שתי דלתות פתוחות כדי להגיע עד לקצה המרוחק של הבית ולצבוע את הכסא בפינה, אבל מקבל כמובן מאליו את המסע בן 150 מליון הקילומטרים שעברה לפני כן?
שיחה בבית קפה
"תכירו, זה האקס החדש שלי"
הודעה
כנס העתידנים הבא יתקיים ביום ד' ה-30 באפריל, 1971
אף פעם לא חשבתי שנפטלין יכול להיות יפה
כלל אצבע
ככל שמגדל ההבטחות גבוה יותר, כך ראשו רחוק יותר מקרקע המציאות
לוגיקליצזיה
הסיבה האמיתית היחידה שיש למתנגדים ללגליזציה היא שזה...לא חוקי
עשה לך בית ספר
הגיע הזמן לפתוח את "בית-הספר לעבדים". ערכי העבדות לא מושרשים מספיק חזק בחברה ויש כל מיני "מעידות" וחריקות. לא כולם נולדים עבדים. זה דבר שצריך צריך ללמוד.
.
ובמילה אחת - כן!
החמצה
"אם אלוהים היה קיים הוא לא היה בעיה אלא פתרון"
משל הכלב
"מותר האדם מן הבהמה - בן אדם אפשר לרפא בפלצבו מותר הבהמה מן האדם - אצלה הפלצבו עובד טבעי 24/7 מותר האנטיביוטיקה מן הפלצבו - זאת עובדת היכן שזה נכשל" (מתוך "דברים שספרה לי כלבה זקנה")
שקט בבקשה
האושר הוא המצב הטבעי, (ובהיותו כזה, הרי הוא גם נחלתם של בעלי החיים האחרים, אף כי הם אינם מודעים לכך (למעט החתולים)). הסיבה שהוא בכל זאת נדיר כל כך היא שאינסוף דברים מפירים ומפריעים לו. אם כן, כל מה שנדרש כדי להיות מאושר, זה פשוט להפסיק להפריע לאושר.
איך להתייחס לחוק כאשר הוא קובע ש"נערה צעירה בת 15 אינה מסוגלת לתת הסכמה חופשית ואמיתית לקיום יחסי מין עם אדם שמבוגר ממנה בהרבה שנים" אבל מתיר לנערה בגיל הזה להינשא (או נכון יותר, מתיר לשאת נערה בגיל הזה)? האם אין כאן, בחסות החוק, גירסא ממוסדת של החוק העתיק - אם חשקת בנערה, חטוף ואנוס אותה, ואז שא אותה לאשה בברכת המשפחה?
*תשובה: כן
אכזבה
"ואז, אחרי שנרצח היהודי האחרון, התברר שלא פסו מן העולם לא שנאת היהודים ולא הרצח" (מתוך "העתיד שהיה")
בעולם תקין
כל הנחלים הולכים אל הים והים מלא תינוקות שנשפכו עם המים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
