כל הדברים גדולים כקטנים

"ראיתי את אלוהים משחק כדורסל, מחופש למייקל ג'ורדן "*

(לארי בירד)

-1-

הכל התחיל במודעת דרושים תמימה. עבודה ליום אחד. ממלא מקום, ללא שום תמורה. הסתקרנתי, התקשרתי, ביררתי פרטים והסכמתי. בעיקר בגלל הכבוד.

פעם, כשהייתי במועצת התלמידים, זכיתי להחליף ליום אחד את ראש העיר. יום אחד ישבתי בכסאו ומילאתי את מקומו. לא ממש נתנו לי לנהל את העיר אבל עדיין זאת היתה חוויה מיוחדת, לפחות מעיניו של תלמיד בית-ספר.

חשבתי שזה יהיה משהו דומה כשהציעו לי להחליף אותו ליום אחד - אז הסכמתי מייד. בלי משכורת, בלי ארוחות, הנסיעה על חשבוני, אבל הכבוד, הכבוד היה גדול. בכל זאת, מלך. ולא סתם מלך, מלך של מלכים. לשבת על כסאו של מלך מלכי המלכים. אפילו ליום אחד. כך חשבתי. הם חשבו אחרת, אבל זה יסתבר לי רק בדיעבד.

-2-

מעל לדלת הכניסה לחדר התדריכים היה תלוי שלט גדול: "השמיים הם הגבול התחתון".

כשנכנסתי לחדר קצת נבהלתי. ספרי החוקים והתקנות כיסו לא פחות משלושה קירות.  וכל קיר גבוה עד השמיים. הייתה לי רק שעה אחת להתכונן, אבל הסתבר שהדבר פשוט למדי. מספיק להסתכל על הספר כדי לדעת את כל תכנו. כאן זה לא עיריית רחובות. התדריך עסק בעקרונות הכללים.

"אלו העקרונות המנחים", אמר המדריך הראשי,

1. פרטים, פרטים ועוד פעם פרטים. אלוהים נמצא בפרטים. אולי תחשוב שזה קצת קטנוני, אבל שום פרט אינו שולי, שום פרט אינו משני. אתה תשים לב לכל דבר, שולי ככל שיראה.

2.  רישום קפדני. אולי תחשוב שזה קצת פולני, אבל הכל נרשם. שום דבר לא נמחק. שום דבר לא נשכח. שום דבר לא נסלח. בעצם יש כאן יוצאים מהכלל אבל על זה תלמד בהמשך. הכל נרשם והכל מטופל. הכל זוכה לתגובה. אולי זה יהיה הסעיף הבא

3.  על כל מעשה, מחשבה או כוונה תבוא תגובה. יש כאלה שקוראים לזה שכר ועונש אבל זאת תפיסה אנושית צרה. עניין של טעם אישי. מנקודת ראותנו העיקר הוא התגובה. אם היא נתפסת כשכר או כעונש, זאת הבעיה של התופס. אנחנו מעל לטוב ולרע.

4. הקשבה. פונים אלינו ללא הפוגה. 24 שעות ביממה, תמיד מבקשים, מתחננים, דורשים. בעל-פה, בכתב, בנוסח קבוע או מאולתר. צריך להקשיב לכ-ו-ל-ם.

"לכולם?" שאלתי. "כולם מקבלים מה שהם מבקשים?"

"אמרתי דבר כזה?" שאל המדריך. "אמרתי שצריך להקשיב. וכמובן, כמו שמכתיב חוק מס 2, לרשום. לפעמים, נענים לבקשות. לעיתים די רחוקות. אתה תראה. אני מציע שניגש לתרגול המעשי ואז כבר תבין את כל העקרונות. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה".

"רגע. אלה כל הדברים הקטנים והפשוטים. כל ההתחשבנויות עם בני האדם. אבל מה לגבי הדברים הגדולים? מה עם העננים והרוחות, הים והרי הגעש? מה עם הכוכבים במסילתם?"

"אלה הדברים הקטנים והפשוטים" חייך המדריך, "הדברים שאתה קורא להם גדולים מתנהלים כמעט מעצמם. הרעיון הגאוני של חוקי הטבע פתר את הבעיה. כל הטבע מתנהל מעצמו, בהתאם לחוקים, כבר אלפי שנים. רק בני האדם מסבכים את העניינים. רק אתם יש בעיות ובהם צריך להתעסק ולטפל כל הזמן, כמו ילדים קטנים. בני האדם הם הילדים המפגרים של אלוהים, אלה שלעולם לא ילמדו לעמוד ברשות עצמם ותמיד יזדקקו להשגחה של מבוגר אחראי."

"אז בחוקי הטבע לא נוגעים?" שאלתי.

"כמעט. והפעמים הבודדות שכן – שוב בגלל בני האדם, ורק בגללם. תגובות למעשים"

"תגובות למעשים?"

"אתה יודע. אתם קוראים לזה עונשים. או כשצריך להבהיר נקודה מסוימת. אין כמו רעידת אדמה או הוריקן כדי להבהיר נקודה. בלעדיהם, אלוהים כבר מזמן היה יוצא לפנסיה."

"אלוהים בפנסיה? זה מצחיק. הוא מאותם אלה שבגיל הפרישה לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הוא בחיים לא יפרוש".

"תתפלא" אמר המדריך, "תתפלא".

-3-

עברנו יחד לאולם האימונים. זה היה אולם לא גדול, עם קירות מכוסים במראות.

שיעור מס 1.

"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" אמר המדריך. "שים לב למשל לבחור הזה שמנגב עכשיו את התחת. הנה, הרגע הוא תלש עוד ריבוע." 

"נו?"

"והיום שבת."

"אז?"

"ובשבת אסור לעבוד כל עבודה."

"כן?"

"והוא, במקום לתלוש דפים ולהכין אותם בערב שבת יושב עכשיו ותולש. זאת לא עבודה? זאת לא עבירה?"

"הבנתי. אז מה עכשיו?"

"עכשיו נעבור לשיעור מס 2."

בינתיים אני חושב על זה שאנחנו מציצים לבחור בשירותים, בסמכות וברשות. שהתפקיד הזה מאפשר להציץ גם לבחורות במקלחת, לחדרי המיטות וחדרי המדרגות, להאזין לשיחות, לקרוא מכתבים ואפילו להכנס למחשבות הכי פרטיות.  האפשרות הזאת, מעניקה תחושת כח.  "כמו אלוהים" כמעט אמרתי לעצמי. אני חושב שזה מה שמושך הרבה טיפוסים לתפקידים האלה.

לאולם נכנס המדריך השני.

 תפתח את היומן ותרשום!"

"כן, אני מקשיב" אני אומר.

"תרשום!" מצווה המדריך.

"מה לרשום?"

"תרשום את הבחור. שם. שעה, מקום. תיאור העבירה. אחר כך תחתום. בעט, לא בעפרון. שלא ישנו לך אחר כך" 

"הבנתי. רשמתי."

"אם כך, עוברים לשיעור 3," אמר המדריך שלישי שנכנס לפתע, "תגובה למעשה."

"תגובה מיידית?"

"חלילה. תגובה מיידית מחנכת ויש לה אפקט חזק. לאחר מספר פעמים לומדים להתנהג ואז נשאר אנחנו מחוסרי עבודה. התגובה תבוא בעוד שלוש שנים, חמישה חדשים ויומיים."

"אבל אני נמצא כאן רק ליום אחד."

"יום שלנו. לא שלך. בזמן שלך, חלפו שלוש שנים וחמישה חודשים. הגיע הזמן להגיב."

"איזה תגובה?"

"תגובה לא מידתית."

"עבודות שירות?"

"עבודות שירות זה לגנבים. על חילול שבת העונש חמור בהרבה."

"איזה עונש?"

"מוות! מה אתה מתחלחל? זה לא כל כך נורא. יש עוד דברים אחרי המוות."

"מוות על תלישה של נייר טואלט?"

"מוות על חילול שבת!"

"הבחור הזה ימות בגלל השבת?"

"מה פתאום הבחור הזה? יש ילד אחד בבאר שבע. הוא ימות."

"מה הקשר? מה פתאום ילד? מה פתאום באר שבע?"

"כבר הסברתי לך שקשר נראה לעין לא מועיל לנו. צריך להתאמץ. אל תדאג, מייד תראה בעצמך איך האנשים מבינים היטב את הקשר. תראה, הנה הברק פוגע בילד. הנה, שמעת את הרב חכם הזה? שמעת מה הוא אמר? זה הכל בגלל חילול שבת. הם מבינים. החכמים שבהם מבינים הכל".

"תראה. אמא של הילד מתפללת. מבקשת להציל אותו".

אני מתחיל להבין את שכרון הכח. היכולת לחרוץ גורלות. לקבוע מי לחסד ומי למשפט. להכאיב. לפגוע מבלי להענש. להיות עד לתחנונים, לבקשות, להתרפסות הזאת. לדעת את המבט הזה בעיניים מבלי שאצטרך אפילו להסתכל. הכל הם מוכנים לעשות. הכל אני יכול לקבל, אפילו מבלי לבקש. כמו אלוהים. בעצם...

לחדר נכנס המדריך הרביעי.

"יפה מאד. הנה ישמת בעצמך את שיעור מס 4. הקשבה. מצויין"

"אז מה, עכשיו נרפא אותו?"

"תגיד, עדיין לא הבנת? שכחת שקשר בין מעשה ותוצאה חייב להיות קלוש. מה יקרה אם נתחיל להענות לתפילות כאלה? לאן נגיע?"

"אז מתי כן נענים לתפילות?"

"שאלה מצוינת. מצוינת. נסה להקשיב. עוד איזה תפילות אתה שומע?"

"יש שם בחור שמנסה לקלוע לסל. ויש איש אחר באולם שמתפלל שיחטיא"

"יפה. אז נענה או לא?"

"לא יודע"

"אם אתה לא יודע תשאל. אם אתה לא יודע תבדוק. תפתח את הספר ותבדוק. מה רשום עליו?"

"לא כלום"

"תולש נייר טואלט?"

"לא כתוב"

"לא כתוב – לא תולש. פותח שסגורים של קוקה קולה?"

"לא"

"תורם לבית הכנסת?"

"יש לו בחנות קופה שכתוב עליה "צדקה לבית רבן" ואנשים שמים בה כסף. הוא עדיין לא רוקן אותה."

"עדיין לא רוקן – עדיין לא גנב"

"אז מה עושים?"

"נותנים לו חיזוקים. שיתחזק באמונה"

"כלומר?"

"כלומר, כשהגבוה יזרוק לסל, היד תרעד קמעה והכדור יוסט קמעה ויפגע בחישוק ומשם החוצה"

"וזה מחזק אמונה?"

"תראה בעצמך. הנה, היד מעט רועדת. והכדור – בחוץ!!!"

"יש אלוהים! יש אלוהים! יש אלוהים!" צעק האוהד באולם וידע מה שאמר.

דווקא את החלק של הספורט לא כל כך אהבתי. לא מדבר אלי. למה בכלל אני צריך להקשיב לאוהֵד הזה? יש לי איזה אמונה שבספורט צריכה להיות הגינות. שהטוב חייב לנצח. אולי לא רק בספורט. אולי זאת תוצאה של חינוך. לא יודע.  פתאום אני לא בטוח שהתפקיד הזה מתאים לי. לא נראית לי ההתנהלות הזאת.

"יש אלוהים" אמר אלוהים שהופיע לפתע בחדר, "אני רואה שהבנת את הפרינציפ. כל היתר זה עניין של נסיון"

"אבל איזה נסיון אוכל לצבור ביום אחד?"

"אז תשאר יותר. עד שתלמד"

"אבל סיכמנו על יום אחד" התקוממתי.

"כבר ראית שהזמן כאן יש לו משמעות שונה לגמרי ממה שאתה מכיר" צחק אלוהים והלך, ולפני שיצא  הוסיף "ואל תנסה לפרסם מודעה במדור דרושים. אתה היחיד שהסכים".

מאז לא ראיתי אותו, אבל האנשים במגרש ממשיכים לצעוק "יש אלוהים". ליתר דיוק, רק מחציתם.

הרעיון של חוקי הטבע, שמסתדרים בעצמם,  קוסם לי. אין לי סבלנות להיות גננת. מה כל הטרחה הזאת? אני חושב לנסות, רק הפעם, עוד הפרה קטנה של חוקי הטבע. זה לא עונש. פשוט נמאס לי. הולך לרדת גשם כבד. ארבעים, חמישים, מאה וחמישים יום. אני יודע שאלוהים הבטיח לא לעשות את זה. אז שהוא יקיים. אני בסך הכל ממלא מקום. לא מקבל על זה גרוש.

* אגב, באותה פעם שאלוהים התחפש למייקל ג'ורדן, שיקאגו דווקא הפסידו.

יש לי מן תכונה מעצבנת כזאת, כלומר, שמעצבנת אותי. בכל מיני מצבים, כשצריך להגיד משהו, משהו שאי אפשר לעמוד בפניו, אני מוצא בדיוק את הדבר הנכון הזה, אבל לא בזמן הנכון אלא באיחור, לאחר מעשה, לאחר שכבר אי אפשר. אם למשל היפהפיה שיושבת מולי ברכבת שואלת משהו, אז רק אחר כך, בתחנה, אחרי שנפרדנו, עולה בדעתי אותו הדבר הנכון, אותה תשובה מרהיבה שאין בלתה.

הנה, השבוע הייתי בהרצאה של פרופסור יעקב רז. רז הוא אולי ה-מומחה לזן בודהיזם ולתרבויות יפן והמזרח הרחוק. הוא חיבר ותרגם ספרים רבים והוא מרצה בחסד – נעים, רהוט, בעל הופעה מרשימה וחוש הומור. ההרצאה הסתיימה בדיוק במועד המתוכנן ואז נפתחה לשאלות הקהל. הצביע אחד הנוכחים, שהוא אולי מרצה בחוג לפילוסופיה, ושאל בערך כך: "במהלך ההרצאה, לנוכח ההשפעה הלוינסיאנית שאי אפשר להתעלם ממנה משום שהיא גם קדמה להגל אם כי לא במלא רוחב היריעה הבהייביורסטית, אך מצד שני, באופן מפתיע אינה קוראת תיגר על הדו מימדיות ההידגריאנית - כפי שכל אחד ודאי שם לב, ודוקא ההתפארות האפילפטית של הניואנסים המחמירים ביותר כלל אינה נוגעת לאותן חרדות עמוקות של אותו הדור ולמרות שהסתאבות זאת נוגעת ללבו של כל אחד ברור לכולנו שהיא אינה מעידה על מחשבה פרה-ניהילסטית שאינה יכולה לעמוד באופן שאיננו בלתי מתיישב לכאורה עם הדעה הרווחת, שאיננה כלל וכלל פוסט-פוסטמית, ולא הייתי טורח להתעכב על המובן מאליו – ואני מיד מגיע לשאלה – אלא שאפשר שלולא השפעתם של מתנגדי האינטונאציות, מבית מדרשם של יונגר וקארלסון, אשר באופן מובהק ועקבי מתנגדים לאותה אסכולה משום שאין היא ניתנת לערעור, כלומר נשאלת השאלה מה דעתך שלך?"

אני כמובן קיצרתי מאד את השאלה וזאת משני טעמים מובנים. ראשית, אני משתדל לשמור על הפוסטים שלי, שלא יחרגו מתחום 600 המילים, כך שחשבתי שאפשר לוותר על הפירוט המלא, ושנית, חששתי שהשאלה המקורית הייתה עלולה להיות לא לגמרי מובנת, ולפיכך נטלתי לעצמי את החופש לפשט ולקצר על מנת להבהיר את הנקודות העיקריות.

מכל מקום, מה שרציתי לומר הוא שלצערי הרב, רק אחרי שהגעתי הביתה והתאוששתי מעט עלה בדעתי שהייתי חייב באותה הזדמנות לפנות אל השואל ולשאול "סליחה, אתה מוכן לחזור על השאלה?".

כדי להוסיף בכל זאת מסר חינוכי לפוסט הזה, אולי כדאי לנצל את ההזדמנות כדי להסביר לקהל הרחב מהו אותו זן בודהיזם ומה הוא בא לומר. והפעם אנקוט בשיטה הפשוטה ביותר לתאר דבר מה, והיא להסביר מה הוא לא. ליתר דיוק, להסביר ההיפך ממה הוא. ובכן, מהו זן בודהיזם? זן בודהיזם הוא פשוט ההיפך מפולניות. זהו. להיות יותר זן-בודהיסט, פירושו להיות פחות פולני.

לפני שנה או יותר נכנסה לכלא אשה אחת, מבוגרת, משום שלא שלמה קנס על חניה. הקנס היה לא מוצדק והיא החליטה לא להכנע לאיומים ולא להתפשר, וכשעמדה בפניה הברירה, לשלם 500 שקל או להכנס תמורת למאסר לשבוע מאסר, הפתיעה את השופט ובחרה במאסר.

יש למעשה שלה ערך כפול. ראשית, יש כאן הזדמנות לדרוש צדק גם אם מדובר במחיר אישי, ולעמוד על הזכות שלא להסחט באיומים על ידי המדינה. שנית יש כאן עונש ולקח נגדי. אם הרשויות רואות בקנסות מקור להכנסה תקציבית, ואף מביאות זאת בחשבון בתכנון השנתי, הרי לא רק שלא יזכו בפרס אלא יאלצו לשאת בעלות הגבוהה של החזקת אדם במאסר, מה גם מאסר מתוקשר.

בעיני, לא רק אומץ יש כאן אלא גם דוגמא ומנהיגות. מנהיגות משום שאם רבים ילכו בעקבותיה, ישקלו הרשויות פעם נוספת האם ראוי לראות בקנסות סעיף תקציבי לכל דבר, וישקלו השופטים האם כל תביעה נגד אזרח היא שולית וחסרת חשיבות שאפשר לפסוק בה כלאחר יד. ומי שמוכן לשאת במחיר אישי כדי להוות דוגמא ומורה דרך לאחרים וכדי לשנות את המציאות הוא מנהיג אמיץ ואמיתי.

אדם יכול לקנות את עולמו בשעה אחת, אך שעה כזאת - לא תמיד מזדמנת. אך כשהיא מזדמנת, היא מאפשרת לכל תכונות המנהיגות לבוא לידי בטוי. כל מנהיג בפוטנציה מייחל להזדמנות כזאת כדי שיוכל להוכיח את עצמו.

לדוגמא, ציפי ליבני. לבני, שהייתה כמעט ראש ממשלה, שומעת כי בבריטניה, מדינה מערבית נאורה וידידותית, הוצא נגדה צו מעצר. הצו הוצא על חלקה בהנהגת המדינה בעת המלחמה בעזה לפני שנה בדיוק. כמו רב תושבי המדינה, לבני חושבת כי המלחמה הייתה מלחמת מגן צודקת וכי נוהלה בזהירות ובאחריות. כמו רב תושבי המדינה היא זועמת על הביקורות והגינויים להם זכתה ישראל במהלך אותה מלחמה, על ההפגנות, החרמות וגילויי האיבה. לבני, שבעת המלחמה הייתה שרת החוץ, מתקוממת על עמדתן של המדינות הנחשבות לידידות ישראל, ועל העובדה כי אותן מדינות מאפשרות הגשת תביעות והאשמות משפטיות כנגד אזרחי ישראל אשר עמדו בחוד החנית ופעלו להגנת אזרחיה. היא חושבת שמצב זה הוא בלתי נסבל. (כמו כן, היא משרתת היום כחברת כנסת באופוזיציה, כך שיש לה הרבה זמן פנוי).

מה עושה אם כן ציפי לבני כאשר היא שומעת על צו מעצר שהוצא נגדה בבריטניה? לשמחתה, בדיוק בימים אלה היא תכננה להגיע לשם לביקור רשמי. היא עולה על המטוס, בלוויית צוותי כתבים ופמליה נכבדה, וטסה לבריטניה. שם, ברדתה מהמטוס היא נעצרת ונכנסת לכלא הבריטי. מכאן ואילך כאב הראש הוא של הבריטים. שהם ימצאו סולם לרדת, שהם יאכלו את הדייסה, שהם יוציאו את הערמונים. ליבני לא תשוחרר מהכלא הבריטי במבצע צבאי, כמו אביה בשעתו. היא תישאר עד שהבעיה תיפתר (אם כי, יש להניח, תזכה בתנאים מועדפים, חדר פרטי, טלפונים ללא הגבלה ואוכל כשר). הנושא הישראלי יכנס לכל הכותרות, אך הפעם מנקודת ראות שונה. כמו תמיד, התגובה לחוצפה שבמעצר ולדרישות הלא הוגנות מישראל תתבטא בהיפוך עמדות מוחלט. ברגע של הורדת כפפות ומסכות כאלה, העולם המערבי, במסדרונות השלטון וברחוב כאחד, יאלץ להשתחרר ולהפרד מצביעותו. בן לילה תחליף לבני את שמעון פרס בתפקיד הישראלי הפופולארי בעולם. וגם בארץ. כל מעללי הממשלה מסולקים מסדר היום. על הפרק רק לבני, לבני ולבני. נחשו מי זוכה בבחירות הבאות בנצחון מוחץ?

זאת לא רק מנהיגות ואומץ. זאת חכמת ניצול ההזדמנויות.

זה עלול להפוך לסחרור. כל פעם, במין חגיגיות מנופחת על שסוף סוף התיישבתי לכתוב דבר מה, הופכת ההתיישבות לנושא המרכזי, כי אי אפשר להיות חגיגי מבלי להיות חגיגי, והחולין נדחקים מפני החגיגיות, והחגיגה שאינה נגמרת קצת מיגעת. אם כן, החלטתי לחזור לשגרת החולין באבחה אחת.

אלא שהחולין סובלים ממין יוהרה שדבקה בי, שמטילה בהם סתמיות. והדברים של סתם שוב אינם נראים בעיני ראויים לגזול את זמנו של הקורא. יום אחד חשבתי לכתוב על שערורית הפנסיה של האזרח, חבר הכנסת, תת-אלוף במיל נחמן שי. אלא שעצמי אמר לי, מה כבר יש לומר שאיננו מתבקש ומתחייב? לא כתבתי. אומר אם כן בנושא רק הערה אחת – שאין לי מושג מדוע דובר צה"ל חייב להיות תת אלוף ולא סתם סרן, שלא לומר, מדוע אין האזרח הממונה לתפקיד הדובר נשאר אזרח. ובכל מקרה, טאלנט שחותם לעונה אחת, ולא משנה אם זה בספורט או בטלויזיה, מקבל סכום שמן במכה, וזהו. לא משכורת לכל החיים. אני חושב.

הנושא הזה, של שערורית הדובר, דוחף את עצמו להכתב מסיבה פשוטה. הוא מרגיז. הנה כי כן, מכל מה שאני קורא בעיתונים, שהוא לכאורה דיווח עובדתי, ניטראלי ואינפורמטיבי – מה שבכל זאת נשאר הוא הרגש, ובכך, ככל שישמע הדבר מפתיע, הופכת קריאת טורי החדשות הרבה יותר דומה לקריאה בספר. בתגובה לידיעה בעיתון אני מתרגז, צוחק, פוחד או משתעמם ועובר הלאה . התגובות הללו, כמובן שאינן מובְנות בתוך הידיעה. הן במידה רבה תולדה של הקורא. של העמדות וההשקפות שלו, ושל מצבו הקיומי אל מול העולם הנשקף מהידיעות. (הייתי בכל זאת מוסיף שאמנם אותן תגובות לא קיימות בידיעה אלא בקורא, אלא שלמרבה הצער, אף הכותב מכיר בכך, ובהתאם חותר ומכוון לכך, ולרב גם מצליח).

הדיון הזה מעלה אצלי רעיון - פורמט של עיתון פיקטיבי כיצירה ספרותית. הבעיה העיקרית היא שזהו הפורמט הירוד ביותר מבחינת האריזה (בהירארכיה העוברת מהכריכות הקשות ואף המהודרות, אל אלה הרכות וספרי הכיס, והלאה, מטה אל מה שניתן לכנות בשם חוברת, עם סיכות השדכן באמצע), והעיתון מטיבו נועד לאריזת דגים מלוחים, ואין הוא ידע להשמר על המדף לאורך ימים. האריזה, נובעת מן העלות ומן הכבוד ובה בעת גם קובעת אותם. יצירת אמנות חייבת להיות ארוזה היטב.

הנה, מה שהרגיז אותי (ליתר דיוק, הדבר הראשון שהרגיז אותי) היום בעיתון. האמנים במתחם חוצות היוצר בירושלים קיבלו הודעה בכתב כי החוזה בן 40 השנה תם, וכי לרשותם שבועיים כדי לפנות את המקום מכל אדם וחפץ.

כאן מתרחש דבר מוזר (אם כי לא ממש מפתיע). תקלה במחשב מוחקת את הדברים שהגיתי ורשמתי באותו עניין על פקידים אטומי לב, ואז מסתבר שהראש עובד בדיוק כמו המצלמה הדיגיטלית. כאשר מגיע הרגע בו אני מוריד את התמונות שהצטברו במצלמה אל הדיסק שבמחשב, הדבר הבא לעשותו הוא למחוק את התמונות מהזכרון שבמצלמה, כלומר יש כאן העתקה לא במובן של יצירת עותק נוסף אלא של הזזת דבר ממקום למקום. אם כן, הדברים כבר הועתקו מראשי ושוב אין להם קיום. יבואו אחרים.

מהווי האוניברסיטה: צילום אופייני של מגדל אשכול, אותו מגדל הניצב בפסגת הכרמל ואפשר לראותו מראש הנקרה ועד חדרה.

שלום לכם,

מה שלומכם? איך החיים שם איפה שהיה מקודם? כאן אצלי כל מיני דברים עכשיו אחרת. המקום החדש יפה ויש כאן הרבה אנשים. הכרתי חברים חדשים וזה נחמד. אבל יש גם אנשים קצת מוזרים כי הם פה יותר מדי זמן וזה השפיע עליהם. קצת קשה לשלוח מכאן מכתבים כי השירות הזה איטי, אבל לא נורא. כבר למדתי שיש כאלה שישבו וכתבו שנים ולא הצליחו לשלוח שום דבר, אפילו הרבה שנים אחרי שהם כבר היו מתים, אבל בסוף דווקא קראו אותם והם נהיו מפורסמים ומקובלים. אני גם לא מקבל מכתבים, אז אם שלחתם זאת הסיבה שלא עניתי. כשיש לי זמן אני צריך לקרוא כל מיני ספרים ומאמרים ואחר כך אני צריך להכיר אותם או לכתוב עליהם. אני קם עכשיו בבוקר מוקדם וחוזר בערב מאוחר אבל אני בכלל לא מתלונן. הנוף כאן באמת מאד יפה וגם מזג האוויר נעים אבל בערב נהיה ממש קר ויש רוחות חזקות. יש כאן מגדל גבוה שלוקח עשר דקות לטפס אותו ברגל ואומרים שהוא זז כשיש רוחות חזקות מאד אבל אני עוד לא הרגשתי. יש ספריה ענקית, עם המון ספרים שאפילו אם כל האנשים כאן ביחד יתחילו לקרוא הם לא יספיקו בחיים, ויש במסדרון של הספריה גם שלד של לוויתן. את הלוויתן הזה מצאו מת באיזה חוף אבל חוץ ממנו כל האנשים שפה באו כי הם רצו לבוא אז זה נעים. בעצם יש מרצה אחת שאמרה שהיא רצתה לבוא לאמריקה אבל לא נתנו לה אז היא באה לכאן, אבל חוץ ממנה אני חושב שכולם רצו לבוא. אני מקווה שיתנו לי לשלוח עוד מכתבים ואני אוכל לספר עוד הרבה דברים.

שלכם,

יעקב.

נ.ב.

יש כאן גם המון בחורות עם מכנסיים צמודים ודשא מפלסטיק. זאת אומרת לא בחורות עם דשא מפלסטיק. הדשא זה לחוד. ויש גם כורסא שעושה מסאז', וכל מיני מסעדות, לא ממש מסעדות אבל יש שם אוכל שאפשר לקנות אם לא הבאתם מהבית, ויש גם מי שמאכיל את החתולים אבל עוד לא ראיתי את החתולים. אבל את הבחורות כן.

מרב שכל הספרים בעולם נשארו בספריה

בשאר המקומות היו צריכים להסתפק בטפטים

 אבל אם לא קוראים אז זה ממילא לא משנה