כל הדברים גדולים כקטנים

לפני כמה ימים המליצו בפני על הסרט העזרה ואתמול ראיתי אותו. הדבר שהפליא אותי, איך בין לבין, בין ההמלצה לצפיה (מבלי שהיה לי מושג על הסרט) כתבתי פוסט, שכותרתו אפרטהייד, והוא מדבר על הפרדה בין נשים לגברים, והאופן שהיא באה לידי בטוי בחדרי השירותים (הפרדה שלא נהוג לעשות בבית) ואפילו הבאתי לשם השוואה עזרה אחרת – עזרת נשים. כך שהופתעתי לשמחה לפגוש את כל אלה בסרט. הסרט העוסק במדינות הדרום בארה"ב בראשית שנות ה-60, ועל הנסיון להלחם בגזענות.

יותר ויותר מזכיר המאבק על זכויות הנשים בארץ את המלחמה בגזענות, ורק היום השוו בין סיפורה של טניה רוזנבליט שעלתה על האוטובוס וישבה במקום האסור ובין רוזה פרקס, שעלתה על האוטובוס באותו דרום גזעני. וצריך רק לזכור שרוזה ההיא ניסתה לשים קץ לאפליה שנמשכה דורות רבים, ורוזה שלנו מנסה לעצור את התהליך באיבו, לפני שיקבור אותנו. ואם מזכירים את הדמיון בין ההפרדה הגזעית וההפרדה המגדרית מעניין שהסרט בוחר לעסוק רק בדמויות נשיות, ועוד נשוב לכך.

הסרט עצמו מאד מהנה. משוחק ומצולם היטב, משעשע וקולח. יש בו משהו מרוחו של סרט או ספר נעורים, שפירושו קלילות פשטנית מעט, או פשטנות קלילה. זה מה שעזר לי להנות וזה מה שעורר את חמת המבקרים. כי המבקרים מצפים ליותר. כמו שאני נוהג לעשות אחרי צפייה בסרט, הלכתי לקרוא מה הם כותבים.

יאיר רווה, בבלוג הקולנוע שלו, אומר כי הוא "אחד הסרטים המביכים והמרגיזים שראיתי בזמן האחרון", והוא מנמק מדוע, אבל מוסיף הבחנה מעניינת כי ""העזרה" עושה למתיחות הבין גזעית את מה ש"נאום המלך" עשה למשפחת המלוכה: זה סיפור על מציאת קול. הרעיון בשני הסרטים הוא שדמויות שמרגישות עצמן מושפלות זוכות לגאולה מרגע שהן מצליחות שקולן יישמע, ובכך לאשש את הקיומן".

ועוד תובנה הנוגעת לעניינו – ""העזרה" הוא לא סרט על לבנים-שחורים, אלא יותר על בנות-אמהות. בשני המקרים יש כאן רצון להגדרה עצמית, לשחרור, לצאת מעול ולמצוא דרך עצמאית. הנקודה הזאת, אני מודה, מעניקה לסרט כמה מרגעיו היותר מרגשים ואף משעשעים".

אורי קליין כותב בהארץ על סרט מחאה בסירופ מייפל. הוא מאשים כי "זהו סרט שאמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם אמריקה ועם ההיסטוריה והקולנוע שלה ". "העזרה" מבקש להפוך מציאות של זוועה חברתית לבידור קולנועי שווה לכל נפש, והבעיה העיקרית שיש לי עם הסרט היא שהוא עושה זאת בהצלחה. כדי לממש את המטרה הזאת צריך למתן את הזוועה, והסרט מקדיש את עיקר מאמציו בכיוון הזה. גם כאשר נרתעתי אינטלקטואלית מהסרט, וזה קרה לי כמעט בכל סצינה, לא יכולתי שלא להיות מעורב רגשית במתרחש על הבד - בזכות המיומנות שבה מתזמן טיילור את הסרט בין החמור לקליל, בזכות השיא העלילתי הקטן שמביאה איתה כמעט כל אחת מהסצינות ובזכות האופן שבו הוא אורג את המסרים הדידקטיים אל תוך העלילה".

ואילו שמוליק דובדבני ב-Ynet בוחר כותרת רבת משמעות - מנקות את הכתמים השחורים.  דעתו על הסרט דומה. הוא אומנם מגדיר אותו "פנטזיה סנטימנטלית פופוליסטית , שהופכת את העבר הכאוב לסיפור של מימוש וגאולה", אך אומר זאת בחיוב.

אפשר לסכם ולומר שכל המבקרים ניסו לקלל ויצאו (גם) מברכים והיטיב להגדיר זאת  סקורפיו שהגיב לביקורת של דובדבני במילים אלה: " בקיצור, המבקר נהנה מהסרט אבל מתבייש להודות".

ואילו המגיב "הצופה" בטור בהארץ, מפרט ומצביע על דבר חשוב, שעולה שוב ושוב, למשל בויכוח הרטרואקטיבי על סרטי הבורקס שלנו: " הביקורת מאוד מעניינת, אבל רלוונטית בעיקר למי שלמד קולנוע ויכול להיות שבעיני המתבונן הכותב הכל נכון.. אבל ברמת התוצאה.. הסרט מרגש ונגע לא פעם ולא פעמים וזה לטעמי חשוב יותר מחצי סילבוס של החוג לקולנוע".

(בכלל, מכיוון שמדובר בביקורת באינטרנט, ושם מופיעות גם תגובות, באמת שווה להתייחס אליהן. המגיב א. בהארץ כתב בין היתר "בי עורר הסרט מחשבות על "מיסיסיפי בוערת". שניהם מתעדים את אותן שנים וסוגיות דומות באותה מדינה, אלא שאחד הוא "גברי" במובהק והשני הוא "נשי" במובהק. אחד עוסק בשוטרים, באלימות, בחקירה. השני בבית, במתרחש במטבח, בדינמיקות עדינות בין שתי "אחוות" של נשים, אחוות הנשים הלבנות ואחוות הנשים השחורות. נדמה לי שגם ב-23 השנים שעברו בין יצירת שני הסרטים, אולי אפשר לחשוב גם על השינויים שעבר הקולנוע האמריקאי בטון שלו, בדגשים ובבחירות". בכך הוא שוב שם את האצבע על הקשר בין אפלית השחורים ואפליית הנשים.)

אם כן, אנו נתונים בקונפליקט של טעם. מהו הטעם הטוב וכיצד מטפחים אותו. כבר הודיתי שאני חש בבית בסרטים לנוער (ובלבד שנעשו באהבה ובחדווה). וכבר קראתי פעם על טעם היין, שביום טוב, באווירה הנכונה ובטמפרטורה הנכונה, יכול יין טוב להשתוות מבחינת ההנאה לכוס לימונדה קרה. והטעם המתוק הוא באופן טבעי המהנה ביותר את החך, כפי שכל ילד יודע. ועם השנים, בהשקעה רבה ובנחישות אנו מפתחים טעם נרכש הנוטה יותר לכיוון המר, החריף ואף המסריח. והטעמים המופלאים ביותר, שייכים למאכלים ומשקאות כמו קפה ובירה, מיני עובש ופטריות, ודגים וצדפות חיים שמחירם נמדד בזהב. ואין דרך אחרת להסביר זאת אלא שמדובר בקונספירציה שנועדה לאלף אותנו לצרוך כל מיני מוצרים מרים ומסריחים, לשלם עבורם הון תועפות, ולטעון בתוקף כי הם הטעימים ביותר בעולם וכי מי שאינו רואה זאת הוא טיפש מטופש, או ילד קטן. ובכן האם מלך הטעם הטוב הוא עירום?

(זה מזכיר לי מעשה מימים עברו, כשמדי פעם היינו מתפתים למבצע אטרקטיבי של "הארץ" והופכים מנויים עד תם המבצע. כל בוקר היה מחכה בתיבה עיתון חדש שליווה את שתיית הקפה (המר). מדי פעם, ביום תדלוק, היה נוחת על שולחננו גליון של ידיעות אחרונות. באופן מיידי וישיר, התחושה היתה של מי שהתרגל למזון מאד בריא ודיאטטי, ולשפע סלטים מאד מאד עדינים וטעימים, שנתקל פתאום בסטייק שמן ועסיסי. לא בריא, אבל לחושים זה לא היה אכפת. )

אם עסקנו בנשים בכלל, ובנשים שחורות בפרט, הנה, כשחיפשתי ועיינתי במדורי התרבות נתקלתי בקישור לידיעה שמשום מה חמקה ממני במהדורות החדשות המרכזיות (או שמא מעורכי המחדשות). מתה סזריה אבורה, הזמרת הגדולה, תרתי משמע, הקול של כף וורדה, הדיווה היחפה,  שקולה היה חם ומלטף מאין כמוהו, וכל החושים אהבו אותה. איזה קול גדול באשה גדולה.  

http://youtu.be/LbN8bk9ljQw

עד שיזכרו העורכים ברדיו, אלך לשמוע בעצמי.

מוטב לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לוותר על האזנה לסזריה אבורה.

ולמען ההגינות יש לומר שכל יחיד וכל ציבור מצייר לו קו. ואת הקו הוא צובע באדום רק כאשר חוצים אותו. וגם אם הפרדה היא הדרה, רובנו בכל זאת מאפשרים ואף תומכים בתוקף בהפרדה בין גברים ונשים במקומות ציבוריים לחלוטין.

כמעט בכל מקום ציבורי שנתקלתי בו בארץ, השירותים הם נפרדים. גברים לכאן ונשים לשם. וזאת, למרות שבתוך אזור השירותים קיימים תאים פרטיים ואישיים. ולמרות שכל מי שאי פעם נכח בהפסקה בקונצרט, ובעיקר מי שנכחה, יודעת שבכניסה לאגף הנשים משתרע תור ארוך, בעת שבאגף הגברים התאים ריקים ובית השימוש ללא שימוש. ומצד שני, בכל הבתים הפרטיים והדירות שביקרתי בהם, גם אם יש בהם שלושה חדרי שירותים, אף אחד לא מקצה חדר נפרד לנשים. זאת הפרדה ציבורית מפורשת הזוכה לקונצנזוס רחב.

ולנוכח הדיווחים הרבים על הפרדה בבריכות השחיה ובחדרי הכושר, אני מוכרח לציין כי ההפרדה ברורה ומוחלטת עוד יותר בחדרי המקלחות והמלתחות, למרות שהשימוש שעושים בהם שני המינים הוא זהה. וההפרדה נובעת רק משום שיש מי שחושב שגבר כי יראה אשה יתעורר יצרו המיני ולא יוכל לשלוט בו.

הפתרון של הפרדה אינו יוצר הפליה או הדרה אלא רק חלוקה שוויונית (פלוס געגוע זמני וצער). אז חוץ מהצבע והתוואי המדוייק של הקווים אין הבדל גדול בין הציבורים השונים. ובפני עצמו, שום קו אינו הגיוני יותר מקו אחר.

ובלבד שעזרת הנשים תהיה דומה לאיכותה לחלל המרכזי בבית הכנסת כמו ששירותי הנשים אינם מפוארים פחות משרותי הגברים.

לתמונות נוספות, נא ללחוץ

דמוקרטיה

נראה שדרושה הבהרה מסוימת על מהותה של דמוקרטיה ועל ההבדל בינה ובין דיקטטורה של הרב, כי רבים מדי טועים לחשוב שצונאמי החקיקה העובר עלינו הוא בעצם חגיגה לדמוקרטיה, ושהשאלה היחידה היא מאיזה צד של הדעות אתה מסתכל.

ודווקא לטובת אותו ציבור אני רוצה להדגים, ולצורך העניין ניקח את הדוגמא של שירת הנשים בצבא ואת החייל שנפשו מתייסרת והוא מנסה לברוח, רגע לפני שיכהו הברק. ובכן, אם ישנו חייל כזה בגדוד, לא יקרה דבר אם יסביר את הקושי למפקד, ובאמת לא יקרה דבר אם המפקד יתחשב וירשה לו להעדר או אפילו לצאת. וההתחשבות הזאת, המאפשרת לחייל היחיד לעשות מעשה שניתן לפרש אותו גם כפגיעה בנשים, או כניעה לרבנים, היא דוגמא מצוינת לכך שלנוכח דעתו וכוחו של הרב, מתאפשר למיעוט, ליחיד, לחריג, הלא נורמטיבי, הלא מקובל, אפילו הלא-בסדר, לנהוג בכל זאת על פי אמונתו. וזאת הדמוקרטיה במיטבה.

לעומת זאת, כאשר אותה התנהגות חריגה הופכת לנורמה אצל ציבור גדול, דווקא אז היא חמורה ופוגעת. וכאשר רוב הגדוד מורכב מחיילים דתיים, ואם אלה יעזבו את האולם בעת שהגברת תתחיל לשיר, דווקא אז המעשה פוגעני, ומקומם ומפר את הסדר ומהווה סוג של אלימות. וככל שהדעה וצורת ההתנהגות הזאת מייצגת רוב יותר גדול, וככל שהוא נתמך בחקיקה ומגובה על ידי המדינה, הוא פוגע יותר במיעוט ומדגים בדיוק מהי דיקטטורה של הרב.

וחשוב לומר שלעניין זה הרוב הוא לאו דווקא מרבית הציבור אשר דוגל בעמדה מסוימת וכופה אותה על המיעוט, אלא מרבית הציבור המקבל ומסכים לעמדה כזאת ומאפשר את הכפייה שלה על אחרים. הסכמה בשתיקה הופכת בדיעבד כל גחמה הזויה לדעת הרב.

ונכון, הדמוקרטיה שאני מנסה להגן עליה היא דמוקרטיה מהזן הנאור, וקל מאוד לזהות אותה כשרואים אותה. כלומר, יש כאן מצב ויש מילים המתארות אותו, ודמוקרטיה היא מילה יפה היכולה לתאר מצב מאד לא יפה. אז כשאני אומר דמוקרטיה אני מתכוון לדמוקרטיה ליברלית ולא לרוסיה או למצרים.

הגנה עצמית

אמנם נאמר על ההתפרעויות בשומרון שהן מהוות חציה של קו אדום, אבל לאור התגובה (שלא היתה) להתפרעויות, מסתבר שאין כל בעיה בחציה של קו כזה, ובדיוק כפי שעשו בכינרת כשהגיעו לקו האדום, הפתרון הוא להזיז את הקו. (וגם כשהקו נחצה, לא ברור לאיזה צד).

כדי לא להיתמם,  אני מודה שלמן הרגע הראשון הרציונל למה שהתרחש הוא ברור לגמרי. יהודים אינם מתכוונים להרוג את אנשי כוחות הבטחון ולכן אינם מסכנים את חייהם ולכן אין לנקוט כנגדם באמצעים חמורים כמו פתיחה באש גם כאשר הם אלימים ומיידים אבנים, מוטות ברזל ובקבוקי תבערה. אם מדובר ביהודים יראי שמיים, יהיה נכון לומר אפילו שהכל הם עושים מאהבה. לעומת זאת, ערבים עושים בשנאה. הם חפצים במותם של חיילים ושוטרים, וכשהם מיידים אבנים הם מנסים להרוג, ועל כן, יש צורך לפתוח באש להגנה עצמית. כל התסריטים המוכרים מתיישרים לפי התיזה הזאת, והדיווחים בחדשות תמיד מתקבלים על הדעת. חרדים מיידים אבנים בשבת, ואיש לא נעצר, ואילו שוטרים החרדים לחייהם נאלצים לירות למוות ב-13 מתפרעים, אזרחי המדינה, במהומות אוקטובר. מתנחלים אלימים כובשים מחנה צבאי והצבא מובס, ועשרות פולשים לא חמושים שהגיעו מסוריה וחצו את גדר הגבול נורו ונפגעו.

ההנחה המובנית כאן כל כך עמוקה שקשה לפקפק בה. כנראה יש בה מידה רבה של אמת. אבל השאלה המעניינת היא עד כמה ראיית המציאות היא תוצאה של עמדה פוליטית נתונה מראש. הרי יש מי שתובע מהצבא לנהוג בערבים באותו איפוק שהוא נוהג במתנחלים וגם לנהוג במתנחלים באותה אלימות השמורה לערבים. דרוש מאמץ מיוחד כדי לנסות לרגע לבדוק את האפשרות ההפוכה.

אני מנסה להשוות את ארועי פנוי ימית (קטיף, גירסא 0.1), שהצבא, באתר הרשמי שלו מכנה פרעות,  לארועי המרמרה. אני מחפש הבדלים, פרט לכוונות הלב הנסתרות של המתבצרים, ואי אילו הבדלי דת וגזע, ולא ממש מוצא. ערב רב של פעילים פוליטיים ומתנגדים פסיביים, טיפוסים אלימים, מטיפים דתיים, פוליטיקאים מתלהמים וחסידים שוטים, מתבצרים בנחישות, הודפים את החיילים במכות, במוטות ובמה שבא ליד, מפילים חיילים מסולמות ומגגות. אפילו הצילומים שנצרבו בתודעה, שניהם בשחור לבן.

לראשונה אני נאלץ לחשוב שאולי הייתה סיבה להתנצל בפני הטורקים (גם אם לא בטוח שזה היה משנה משהו לאנטישמים האלה). די מביך ומעציב לחשוב שאולי טעיתי.

לא טורקים על גג של לא מרמרה

בעת שנמתי בהתעמקות בשבת אחר הצהרים הסתיר כדור הארץ את אור השמש והחשיך את הירח שהקדים לזרוח. כך, מרב יסודיות, שכחתי לגמרי את דבר הלקוי המיועד ולא חזיתי בו, למרות שהמדענים יכולים לחזות את בואו אלפי שנים מראש. גם את עניין פרס הנובל, שהענקתו למדענים גם היא היתה צפויה, שכחתי, אלא שבסופו של דבר, כשהתעוררתי באיטיות והדלקתי לתומי את מכשיר הטלויזיה, הגעתי ממש בזמן, רגע לפני לחיצת היד לפרופסור שכטמן שלנו.

בניגוד לטקס האוסקר, התוצאות כבר ידועות מראש, אך בדומה לאוסקר, העניין וההחלטה לשדר תלויים בנוכחות הישראלית בטקס (אם כי, למען ההגינות, יש לציין שאת טקסי הענקת האוסקר משדרים אצלנו גם ללא נוכחות של מועמדים משלנו). באופן משמח, טקס הנובל עומד בקריטריונים לשידור לעיתים קרובות, ובתשע השנים האחרונות זכו לא פחות מששה מדענים ישראלים בפרס, מה שמעניק כבוד גדול למערכת החינוך והאקדמיה בישראל של שנות השישים והשבעים.

בתקופתה הטרום מדעית הצטיינה ישראל בפרסים בתחום השלום - לא פחות משלושה זוכים. יהיה מי שיטען כי יש כאן מצב לא הוגן, כמו התלמיד המופרע בכתה, שיום אחד, כשהוא לא מפריע, זוכה לפרס מידי המורה. כלומר, בשביל שלום צריכים מלחמה. מכל מקום, הפרסים נִתנו ומונחים בארון (יחד עם חלק מהזוכים). פרס ורבין, שיחד עם ערפאת זכו בפרס על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובגין, יחד עם סאדאת, על השגת השלום בין ישראל ומצרים (שחייבים להודות, עד רצח סאדאת, היה אמיתי לגמרי). בהזדמנות זאת, כאשר דנים בפרסי נובל לשלום-בטרם-עת, חייבים להזכיר את לה-דוּק-טוֹ, איש הוייטקונג, שיחד עם  הנרי קיסנג'ר זכה בפרס על סיומה של מלחמת ויטנאם, אולם סרב לקבל אותו, בנימוק המוזר שהמלחמה לא באמת הסתיימה. עוד נשוב אליו, ורק נציין, שבינתיים, המלחמה ההיא הסתיימה לגמרי.

הישראלי הראשון אי פעם הוא חתן פרס נובל לספרות, ואיננו, כמו שבאמת נוטים רבים לחשוב, עמוס עוז. ש"י עגנון הגדול הוא הזוכה (למרות שמסיבה כלשהי צרפו אליו שותפה ושלא כמו בפרסים לכימיה או רפואה, לא מדובר בעבודה משותפת על אותה היצירה). ישראלי אחר שלא זכה בפרס בספרות הוא הסופר והסטיריקן אפרים קישון. למרות הצלחתו הרבה בחו"ל הוא נפסל לתואר מסיבה פרוזאית ומפתיעה שאפשר לעמוד עליה כאשר צופים בטקס ורואים את מלך שוודיה. אפרים קישון הוא מלך שוודיה ומלך שוודיה הוא אפרים קישון ולכן הוא לא יכול להעניק לעצמו את הפרס. מי שכן זכה בנובל לספרות אך מסיבות אידיאולוגיות סרב לקבלו הוא הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שגם אליו נחזור בהמשך.

הפרס נקרא על שמו של אלפרד נובל, מדען שוודי שהמציא את הדינמיט. הוא עשה הון רב מהמצאתו, אך הזדעזע מהשימוש לרעה שנעשה בה ומכמות האנשים שההמצאה הביאה למותם. לפיכך, תרם את הונו לקרן שתעניק בכל שנה פרס למדענים ואנשי רוח שעבודתם מקדמת את המדע והשלום. במהלך השנים זכו בו מדענים חשובים ששינו, כל אחד בתורו, את העולם בו אנו חיים. בתוך כך, הוענק הפרס כמעט לכל המי ומי שמחקריהם אפשרו את בניתה של פצצת האטום. בניגוד לדינמיט, אף אחד מהממציאים לא התעשר מהמצאתו, כך שלא נוסדה קרן חדשה שתעניק פרסים עוד יותר חשובים. באופן אירוני במיוחד, הפרס האחרון בכימיה שניתן טרם בנייתה והטלתה של הפצצה הראשונה, הוענק ב-1944 למדען גרמני בשם אוטו האן "על גלוי הביקוע של גרעיני אטומים כבדים". למען ההגינות יש לומר שהאן התנגד הן למשטר הנאצי והן לשימוש בפצצות האטום ונמנה על קבוצה לא קטנה של מדענים אשר לאחר שזכו בפרס, ולאחר שהבינו את התוצאות ומשמעותן, פעלו באופן נמרץ נגד החימוש הגרעיני. במעין מיחזור, זכו מספר מדענים בפרס נובל לשלום על פעולתם זאת.

הזכרנו את לה-דוק-טו וסארטר שהחרימו את הפרס, והדבר מעורר אצלי שאלה, מי הבא בתור? כי בטקס בו צפיתי בטלוויזיה שולבו קטעי מוסיקה בביצוע התזמורת המלכותית של שוודיה, ומיד לאחר לחיצת היד לפרופ' שכטמן השמיעה זמרת נאה אַרְיָה נאה עוד יותר מִשֶל פוצ'יני. והשאלה הנשאלת, האם נציג אותנטי דיו של היהדות הדתית החדשה , לו זכה בפרס, היה מחרים את הטקס ומבקש בנימוס להפנות אותו לכיתת היורים הקרובה, או שהיה מסתפק בהחרמה מנומסת, ויחד עם בני משפחתו היושבים באולם היה קם ויוצא מהטקס לחמש דקות, ולא היה קורה שום דבר. שום דבר לא היה נגרע מכבודו של אפרים קישון, אבל חשוב להודיע מראש, כדי להושיב את בני המשפחה בקצה השורה, כדי למנוע את אי הנוחות שתגרם בכל אריה, כאשר בני המשפחה יבקשו לצאת, ושאר היושבים בשורה יצטרכו בכל פעם לקום כדי לפנות להם מעבר.

אפרים קישון זוכה בפרס נובל לספרות

מלה אחת ברצינות על עבודתו של פרופסור שכטמן. אמנם את הפרס הוא קיבל על תגליתו שהתגלתה כחשובה, אך הישגו הגדול אינו באותה תגלית. התגלית סתרה את כל מה שהיה ידוע ונהוג לחשוב, ולפיכך נדחתה בבוז על ידי חשובי המדענים בתחום (החשוב שבהם הוא ליונס פולינג שזכה בשני פרסי נובל. הראשון לכימיה והשני לשלום, על פעולתו למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני). מול כל אלה שכטמן התעקש, וזאת מסיבה פשוטה – הוא האמין למראה עיניו ולא הביט דרך המשקפיים של הדעה המוקדמת. כך חייב לעבוד מדען אמיתי ואדם ישר, והדרישה הנראית פשוטה איננה כזאת כלל, וראה את כל חכמי המודיעין שלא ראו את מה שמונח לפניהם ערב מלחמת יום-הכיפורים.

ומלה לא רצינית –

איש אחד מגיע הביתה ומוצא את אשתו בזרועות חברו הטוב.

פונה אליו החבר: "לפני שאתה מתרגז, שאל את עצמך למי אתה מאמין – לעיניים שלך, או לחבר הכי טוב שלך".

ובכן, התלוננתי, ובצדק, על כך שקשה להשיג עותקים ישנים וראויים של שירי עמיחי. ומובן שהחיפוש הפך למשימת רקע, כלומר משהו שמצד אחד מתמשך כל העת ואינו חדל, אך מצד שני, אינו מקבל קדימות או מעמד בפני עצמו, כלומר, אני לא מנסה לחפש בכל אתר ספרים משומשים (כי אני יודע שאמצא, אבל זאת לא חכמה), אבל אם מזדמן לי לשוטט בעיר גדולה, ואם נקרית בדרכי חנות ספרים משומשים, אני בשמחה סורק את המדפים ולא מוצא. והנה יום אחד, הצטרפתי לאשתי לנסיעה לאותה עיר גדולה, ובעוד היא נועדה לפגישה אני התכוונתי לשוטט כאשר אהבתי, כולל משימת הרקע.  אם כן, נסענו וחנינו. ונפרדנו, איש ואשה לדרכם, ואפילו קיבלתי טיפ על אולי חנות, ולא הרחקתי אלא כחמישים ומאתיים צעדים ושיחת טלפון גילתה לי שלגמרי במקרה (או שלא), בדיוק באותו בנין אליו הגיעה אשתי שוכנת חנות ספרים משומשים. ובדיוק באותה חנות מצאתי עותק של עמיחי. לא מן הידועים, אך אני לא מן הבררנים, לא במשימה רצופת כשלונות. כך במקריות משמחת הפך "ולא על מנת לזכור" לרכישה הראשונה.

המים שזרמו מאז התנקזו לפני שבוע לפסטיבל שירה, ובו דוכני ספרים, גם כאלה שכבר הוקדשו למישהו לפני שלושים שנה, ושם, כמו שידעתי, זה לא חכמה. ובלא חכמה רכשתי שירים, 1948-1962. הנה תמה משימת הרקע.

ודווקא עכשיו, ושוב באקראי, פגשתי שוב בעמיחי ובנסיבות מענייניות. מתוך פגישות עם יעקב בסר קראתי בשיח משוררים שערך, ושם, קראתי מה אמר לו עמיחי, ונפתרה לי תעלומת רקע אחרת, והבנתי מדוע הוא כל כך מדבר אלי ומדוע אני חש אותו כה קרוב ללבי.

באופן חריג אני מביא דברים בשם אומרם:

"יש מי שנולד בסימן הספקנות. אני כשלעצמי, מעורר בי ספק כל אדם, אשר בטוח מאד בצדקתו. יחסי זה הוא זהה לאדם דתי מאד וגם לקומוניסט אדוק מאד. נדמה לי, שאין כאן שוב שום דבר יוצא דופן, אלא שאני פשוט אדם ביקורתי יותר. לכן, בדור של "מאמינים", הרי אני הנני לא מאמין. אבל זאת דרך-גישה יחידה השמורה למשורר היום. הרי לך לדוגמא הנביאים... אם כי אני מודיע לך בפירוש, שאני רחוק מלהיות נביא. היחס שלי לכל תופעות הממסד, האידיאולוגיה, היא – "כבדהו וחשדהו". אין לי שום דעה מראש; אני מנסה לגשת לכל תופעה לגופו של עניין. אינני שולל שלילה טוטאלית את הממסד; לפעמים אני בעדו, ולפעמים להיפך. הכל תלוי במה מדובר, מהו החשוב באמת. רק יחס אחד יש לי מראש, והוא היחס הביקורתי."