ביום הזה, בו שנה מתחילה ושנה מסתיימת, אני שואל את עצמי, מי היא השנה הטובה שבכל הזמנים.
ככל שאני מסתכל על כל השנים שהיו ואלו שיהיו, השנה הטובה בכל הזמנים היא 1969.
כמובן, יש דברים רבים שהולכים ומשתפרים מאז, אבל אחרים הולכים ומתדרדרים במהירות. לאחר ששקלתי את כל השיקולים, ועברתי על כל הסעיפים, בחרתי בשנה הזאת.
הנה כמה סיבות:
ראשית כל מה שקרוי באהבה ובנוסטלגיה "שנות השישים", היה אז בשיאו, לפני החריקות והמעידות. המוסיקה של שנות השישים, שברור לכולנו שהיא תור הזהב של המוסיקה בכל הזמנים, עשתה אז כברת דרך די ארוכה. למה דווקא 69? כדי למצות כמה שיותר מאותו עשור, לחגוג את התמימות ואת מהפיכת הנעורים והחופש, ששיאן הוא בוודסטוק, אוגוסט 1969, הריכוז הגדול בהיסטוריה של רצון טוב, שעל פי ויקיפדיה, "נחשב בעיני רבים לאירוע המשפיע והבולט ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית". בדצמבר של אותה שנה נערך פסטיבל אחר באלטמונט, קליפורניה, אותו מגדירה ויקיפדיה "האירוע שהרג את התמימות של שנות השישים", כך שאחרי 69 הכל כבר נראה אחרת.
בספורט, אנחנו נמצאים חדשים אחדים אחרי האולימפיאדה במקסיקו. האולימפיאדה הצבעונית והעליזה, האחרונה לפני עידן הטרור והסמים והטכנולוגיה שהפכה אותן ממשחק לתעשייה.
ברפואה, כבר חילקו לכולם אנטיביוטיקה שחיסלה את החיידקים, את הסיפיליס ואת מרבית המחלות שחיסלו אוכלוסיות, בעוד שהחיידקים רק החלו בקרב המוטציות ההגנתי. כבר ידעו להשתיל לבבות. ולייצר גלולות נגד הריון. בהשוואה לאלפי שנות ציביליזציה המצב בהחלט היה טוב, ומי שהיה שם חי בביטחון לא רע. מצד שני, עדיין לא התחיל המשבר הגריאטרי שכיום אף אחד לא יודע להתמודד איתו.
כבר אפשר היה לטייל בעולם במטוסי סילון גדולים שחצו את האוקיינוס בכמה שעות. כמו היום. הג'אמבו הראשון המריא ב-1969. על הארץ נסעו באופניים ומכוניות ורכבות ואוטובוסים. כמו היום. למי שאהב את זה – היתה מצלמה. למי שאהב ומי שלא – היו שידורי טלוויזיה. אפילו בארץ. נכון, לא היה אינטרנט, אבל היה טלפון. אפילו בארץ (בתנאי שדאגת להזמין את הקו ב-1959). כבר המציאו את המחשב, ובעזרתו אף הגיעו לחלל. ביולי 1969 נחת האדם הראשון על הירח. פסגה טכנולוגית מרשימה ומספקת.
בעולם חיו אז כ-3.5 מיליארד בני אדם. היום, פי שניים. בערים חיים היום פי שלושה. כמות השטחים הריקים, הפתוחים, הירוקים, הלא מפותחים, הלא-מאוכלסים, בכל הארצות היתה רבה. יערות, נחלים, ובעלי חיים עדיין הצליחו לשגשג, כמו לפני מליון שנה, האוקיינוס היה מלא בדגים.
העולם נשלט בידי שני גושים שהיו לפעמים אכזריים, אבל היקנו מידה של יציבות ובטחון. האחים המוסלמים היו חלום רחוק. היתה בעולם מידה רבה של אופטימיות. המלחמות הגדולות ביותר היו מאחורינו.
יאן פאלאך, סטודנט צ'כי בן 21, הצית את עצמו למוות במחאה על הפלישה הסובייטית. לא בדיוק מאורע להתגעגע אליו, אבל מעורר השראה כמו כל מות קדושים מאז ומעולם.
גם בארצנו הקטנה, בתקופה שאחרי ששת הימים ולפני יום הכיפורים, היינו אימפריה. שולטים מהודו ועד כוש, מסיני ועד גולן. המערך זכה, ב-1969, במספר המנדטים הגדול ביותר אי פעם -56. ויחד עם זאת, חנוך לווין כבר כתב, הקיבוצים מלאו במתנדבים, אריק איינשטיין הקליט את "פוזי" שנחשב לאלבום הרוק העברי הראשון.
בסיום הכתיבה, הצצתי בערך הוויקיפדי ל-1969. מה עוד מצאתי שם?
האלבום הראשון של לד זפלין וההופעה האחרונה של הביטלס (שאגב, הופסקה על ידי המשטרה בגלל תלונות השכנים על רעש).
רשת המחשבים הראשונה
וגם -
מטח הקטיושות הראשון לקרית שמונה.
יאסר ערפאת נבחר ליו"ר אש"ף
מתחילה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ.
תחילת האלימות בצפון אירלנד (במהדורה האחרונה).
מעשה הטבח של צ'רלס מנסון.
כן, היו גם חסרונות. אבל למי אין?
אז 69. כי היא ממצה את המירב של שנות השישים. כי יש בה ארועי שיא מכוננים כמו וודסטוק והנחיתה על הירח. כי נדמה לי שמי שלא היה שם קצת מקנא במי שכן. ומי שהיה – שמח שהיה. כי אני הייתי שם. וגם אבא שלי. אולי גם יש כאלה שסתם אוהבים את המספר.
עריכה: הזכרתי את המחשב אבל לא זכרתי את UNIX ותחילתה של C. כל מה שמחשבים צריכים, עד עצם היום הזה, נכתב כמעט תוך כדי משחק.
לילה אחד לפני שנתיים, באופן שאפשר להגדירו כהשתלשלות מקרית ולא צפויה של פעולות לא הגיוניות, נסענו, אשתי ואני, לתל-אביב לאמץ חתול. החתול* (שמהמם את כל רואיו) חזר איתנו, יחד עם הציוד הנלווה, הצעצועים ושמו המוזר – לוקיוס. כשניסיתי לבדוק באינטרנט מי הוא לוקיוס גיליתי לתדהמתי כי זהו שמו הפרטי של מחברו/גיבורו של ספר שהתחלתי לקרוא ממש באותם ימים במסגרת קורס באוניברסיטה. המחבר מוכר ומופיע על כריכת הספר רק בשמו השני – אפוליאוס, והשם לוקיוס מיוחס לו כנראה מתוך זהות לגיבור הספר המסופר בגוף ראשון. (אגב, אם עוסקים בצירופי מקרים, המורה אשר הנחתה את הקורס, באוניברסיטת חיפה, גרה בתל-אביב, כמה דקות הליכה מאותו לוקיוס). ובכן, כל כך התלהבתי מהתגלית שהתקשרתי לאימו הקודמת כדי לברר מה הקשר שלה ל"חמור הזהב" (זהו שמו של הספר האמור). אז הסתבר שאמנם החתול נקרא כך על שם גיבורו/מחברו של ספר, אבל ספר אחר. כך שמעתי לראשונה על "איש הקוביה" המסופר על ידי לוק (הוא לוקיוס) ריינהרדט.
*לא, אין כאן תמונה שלו, מחמת צנעת הפרט.
הפוסט הנוכחי: לא אופציה. אופוזיציה.
הרכב הכנסת הנוכחית (הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, יחד 65 מנדטים),
+
הדינאמיקה הדמוגרפית (כל יום מתים מאה מצביעי שמאל ונולדים מאתיים מצביעי ימין),
+
הנטיה הטבעית של אזרחים להתיישר לפי הקו של הממשלה ולראות בו סוג של קונצנזוס ושכל ישר,
+
ערוץ 2,
+
כשלון המערב כמודל חברתי, כלכלי, מוסרי, משפחתי ותרבותי אשר יצר ואקום שמתמלא בחזרה לדת,
+
ההקצנה הדומה בציבור הערבי ובעיקר המוסלמי,
+
עוד כל מיני תהליכים וסיבות
=
הימין כמחנה ינצח בבחירות ואין שום אופציה אחרת. נקודה!
הדיבורים בנוסח "אני אלטרנטיבה לביבי" כציפיה מעשית, מנותקים מהמציאות ולא מוסיפים דבר לאומרם.
מי שמתנגד לממשלה ולמדיניותה – חייב להתחיל לחשוב ולפעול כאופוזיציה.
התכונה העיקרית הנדרשת כדי להיות באופוזיציה היא אומץ. להיות ולעמוד נגד הרוב, נגד השלטון, נגד הכח, נגד הכסף. בזאת נבחנת ותיבחן האופוזיציה.
האופוזיצה כמיעוט לא תוכל להרכיב או לקחת חלק בממשלה.
היא לא תשותף בקבלת ההחלטות.
היא לא תקבל נתח מההון.
היא לא תצליח לעצור את החקיקה הפרועה של הממשלה.
מה שנשאר לה הוא לעמוד ולצעוק בקול ברור ובהיר ולא להרדם. להאיר כל חזירות וכל עוולה. להציג בכל צומת את האלטרנטיבה השפויה – מה צריך שיעשה.
העמדת האופציה האלטרנטיבית כאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב, אולי, בהדרגה (בגין חיכה 29 שנה), תשכנע את הציבור שיש כאן מישהו שמבין טוב יותר מהממשלה (ואם הממשלה תצליח במעשיה, וכל עוד תצליח, האופוזיציה בבעייה (אם כי ההיפך מזה איננו נכון, וכאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב היא עדיין יכולה להאשים, ומאשימה, את האופוזיציה, את השמאל, את התקשורת, את האליטה, את המערך, את העולם, את האויבים מבחוץ והאויבים מבפנים)).
על פי עמדת הציבור לא נראה לי שיש תקווה אמיתית למהפך בדורות הקרובים. על כן, התפקיד החשוב ביותר של חבר הכנסת האופוזיציונר הוא לשמש זרקור ורמקול. לא לאפשר ללכלוך להסתתר מתחת לשטיח. לא לכבס ולא למרוח. לחשוף את קלונה של הממשלה, בעיקר היום, כאשר העיתונות החופשית (אם בכלל היתה כזאת) קרסה והובסה. רק הוא יכול להניח את החרא על המפה הלבנה המונחת על השולחן.
אנו זקוקים יותר מאי פעם לאופוזיציה רהוטה, מקושרת, נראית ונשמעת.
אם אתם נמנים על הגוש שמתנגד לממשלה – חישבו על זה כשאתם בוחרים.
שני יהודים נפגשים בתחנת רכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל הראשון. "ללודג'" משיב השני. "רגע אחד" עוצר הראשון, "אתה אומר ללודג' כדי שאני אחשוב שאתה נוסע לוארשה. אבל שמעתי שאתה באמת נוסע ללודג', אז למה אתה משקר???"
בדיחה זאת מביאה את כל תורת המשחקים על רגל אחת. ואם נרצה להעמיד אותה על אצבע אחד ויחידה, נאמר "הפוך על הפוך". כי הרעיון העיקרי העומד מאחורי תורת המשחקים הוא שאנו איננו מחליטים דברים לגופם, אלא לוקחים בחשבון את ההשערה שלנו בדבר ההחלטה של היריב, ולא זו בלבד, אלא שאותה החלטה של היריב כמובן שאיננה תמימה אלא שהיא לוקחת בחשבון את ההשערה שלו בדבר ההחלטה שלנו. יוצא, שמזמן אבד הקשר בין ההחלטה ובין המניעים האמיתיים שלנו.
כמובן, יש שחקנים מוכשרים שתמיד מצליחים לנחש בדיוק מה אני חושב שהם ינחשו, והם מקדימים את האחרים בצעד אחד, אבל זה אפשרי רק משום שמולם עומדים שחקנים שלא מנחשים נכונה מה היריב ינחש שתהיה הבחירה שלהם, וצריך להכיר שרבים מאתנו, למרות יומרתם ורצונם, שייכים לסוג השני. ומכיוון שממילא, במשחק הזה הם צפויים להפסיד, נשארו להם שתי אסטרטגיות.
האחת – להחליט ללא שום שיקול דעת, מחשבה תחילה או אינטרסים. החלטה אקראית כזאת תשמוט מן היריב את הנשק העיקרי שלו ותשווה בין הכוחות בשני הצדדים. (בשנות השבעים פרסם לוק ריינהרט ספר מסתורי בשם "איש הקוביה" שהפך לספר פולחן ואשר גיבורו מקבל החלטות בחייו על ידי הטלת קוביה.)
האפשרות השניה, לאחר שמפנימים את העובדה ש"הפוך על הפוך" זה לא התחום שלנו, היא ללכת ישר. פשוט להגיד, לבחור ולעשות את מה שאומר ליבנו ומה שנראה לנו נכון, גם אם לכאורה קיימים כל מיני שיקולים טקטיים להגיד את ההיפך.
דוגמא לדילמה כזאת, ולמימוש האפשרות האחרונה היא ההחלטה למי להצביע בבחירות. אנחנו מנסים להכנס לשיקולים מסובכים, מי יהיה ראש הממשלה ומי המפלגה הגדולה או הקטנה, ואיזה אסטרטגיה נכונה כדי להשיג את מירב ההשפעה. השאירו את האסטרטגיה לאסטרטגים והצביעו לפי מי שמדבר אליכם.הצביעו למי שמייצג בצורה הטובה ביותר את דעתכם. הצביעו למי שיביע את הדעה בצורה הברורה והמשכנעת ביותר. גם אם הוא ישאר בשולי האופוזיציה.
ואם הולכים צעד אחד הלאה, הקטינו את החשיבות שאתם מייחסים לאחוז החסימה. המפלגות הקטנות הנאבקות באחוז החסימה סובלות במיוחד מסימפטום ה"הפוך". אני מוכן להצביע עבורכם – בתנאי שתעברו את אחוז החסימה (ואם לא תעברו, לא אבזבז את קולי), אבל השאלה אם יעברו את אחוז החסימה או לא תלויה כמובן בכמות המצביעים. אם יהיו מספיק מצביעים שחושבים שהמפלגה תצליח לעבור – יהיו מספיק מצביעים. ולהיפך. נכון שזה מסובך? אז אולי מוטב לקחת את הסיכון, ולהיות שלמים עם הבחירה שלכם.
בבחירות ב-1984 נבחר לכנסת ישראל הגזען מאיר כהנא. מספיק מצביעים החליטו שהוא צועק מגרונם. באותה מערכת בחירות הצבעתי לליובה אליאב, איש יקר ורב פעלים. רשימתו לא עברה את אחוז החסימה, והפתק שלי נזרק לפח. אף פעם לא הצטערתי על אותה הצבעה.
וכל זה לא מונע מאף אחד להציע בחוק שגם מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה יוכלו בהסכם עודפים להעביר את הקולות שקיבלו למישהו שיכול לעשות בהם שימוש טוב (זה מטורף לא למחזר).
אחרית דבר:
זה תהליך קצת מוזר. ראשית, אני מגלה תגובות לפוסט מאורחים רצויים אך לא מוכרים. זה נראה לי קצת חשוד, כי אני יושב על צוק די נידח ורחוק מדרך המלך. החשד מתאמת לאיטו כשאני מוצא את עצמי מודה לאלמוני שהמליץ על הפוסט. מדוע "לאיטו"? משום שהטקסט שמופיע במשבצת המומלצים אינו ציטוט מהפוסט אלא מין שיחה בין שניים על רעל שמישהו שם למישהו במשקה: "בטח שמת את הרעל בתוך המשקה שלך כי היית בטוח שאחשוד ששמת את הרעל במשקה שלי וארצה להחליף". כאן אני נאלץ להודות בפאשלה שלי, כי לנוכח הנושא - אני הייתי אמור, וחייב, להיזכר בקטע מ"הנסיכה הקסומה". כנראה שראיתי מעט מדי פעמים את הסרט. לסיכום - תודה למערכת, והנה דוגמה לחשיבות תפקיד העורך, ובכלל חשיבותם של עזרה הדדית ושיתוף פעולה ושמירה על הגב של חבר.
כתבתח משהו על נבואה ועל הצורך להרחיק אותה מספיק, כך שלא תצטרך לעמוד במבחן המציאות. ושכחתי לנצל את ההזדמנות ולהביא את דברין של החכם באדם באותו נושא, ועוד בקולו.
ולענין הפולשים.
כל אחד יודע כי אם ייזרק בודד ביער, סיכוייו לשרוד אפסיים, אלא אם כן יובילו אותו רגליו, במקרה, לבקתה עשויה ממתקים. זה עניין של כישורים ובעיקר של ניסיון. חיים עצמאיים ביער דורשים הכשרה ממושכת. בעלי החיים מעדיפים להסתמך בעיקר על אינסטינקטים ועל כישורים. הם נולדים לאורח החיים שלהם. כך מצליחים דובי הקוטב לשרוד, ללא שום ציוד עזר, בערבות הקרח הקפואות, והצבים הקטנים והאיטיים מסתדרים בשדה הקוצים. ההתאמה של בעל החיים לסביבתו היא התמחות אמיתית. הוא מנצל עד תם את מה שמייחד את העולם בו הוא חי, לעיתים קרובות בתנאים שיכולים לחסל כל יצור מתחרה, כמו הקואלה הניזונה מעלי האקליפטוס הרעילים. ההתאמה מושלמת עד כדי כך ששנוי קטן בסביבה, בגלל הפיתוח האנושי או שינוי האקלים, שומט את הקיום מתחתיו של יצור כזה, שהסתגל והתאים את עצמו במשך אלפי שנים ודורות. המציאות הזאת, הידועה לרובנו, נתקלת בתופעה שהיא לכאורה מאד מפתיעה – המין הפולש. יצור שנזרק למקום חדש ושונה ממה שהוא מכיר, מאוכלס בתושבים שמתאימים למקום באופן מושלם, עם וותק ונסיון של דורות, במקום להיות מחוסל ומושמד, דווקא מצליח ומסתגל, ולא רק שורד אלא עושה זאת בהצלחה רבה יותר מהדייר המקורי, והוא אף דוחק את רגליו ותופס את מקומו. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה, וכשאני אומר היסטוריה אני באמת מתכוון לכך שלעיתים קרובות האדם הוא זה המביא את המין הפולש, אם בכוונה (כלומר בלי כוונה), כמו הארנבות שהובאו לאוסטרליה, התרבו כמו שפנים והפכו למכת יבשה בהעדר אויבים טבעיים (מה שהופך את האויב לישות חשובה והכרחית, במיוחד כאשר הוא טבעי. האם לכל דרוש אויב טבעי?), ואם במקרה, כנוסע סמוי, כמו החולדות שהפליגו על פני ימים ואוקיינוסים, והצליחו בכל מקום אליו הגיעו, ובמיוחד בעשרות איים מבודדים שם הרגישו בעלי הכנף בטוחים ובנו את קיניהם על פני האדמה, מה שהביא להכחדתם של מיני ציפורים רבים.
אחד המקרים הידועים של מין פולש הוא דג נסיכת הנילוס. דג זה הובא על ידי הבריטים לאגם ויקטוריה, וחיסל במהירות את מיני הדגים ששכנו באגם. הדג הענק סיפק אמנם שלל דייג רב, אבל השבטים הילידים שחיו על שפת האגם וניזונו מהדגים שבו לא יכלו, בציוד הפשוט שברשותם, לצוד את הדג הענק. כך, באמצעות מין פולש של דגים שהכה את המינים הילידים, הכה גם מין האדם שפלש מאירופה את מין האדם המקומי, מה שכידוע קרה שוב ושוב בכל פינה בעולם – האדם האירופאי הכה את האדם המקומי ובעלי החיים שהביא חיסלו את אלו המקומיים.
הדודו - עוף תמים ושומר חוק שנכחד לפני שלוש מאות שנה
מבין מיני האדם, ישנו מין פולש מעניין במיוחד – הפושע. התופעה ידועה ומוכרת לכל. בעוד אנשים רגילים, כאשר הם מהגרים למקום חדש, מתקשים להסתגל, נתקלים בקשיי השפה, לא מוצאים עבודה מתאימה לכישוריהם הלא-רלוונטיים, נתונים לרדיפה ואפליה, עומדים תלושים ואבודים, הפושעים מתגברים בקלות על כל הקשיים. פושעים מוצאים מיד את מקומם, משיגים מזון ורכוש, זוכים לכבוד ובטחון יחסי, וכישוריהם תמיד מועילים. במקרים רבים, הצלחתם נעשית על גבם של התושבים המקומיים הוותיקים, שומרי החוק, בעלי העבודה המסודרת, ולעיתים הם אף מצליחים לגבור על הפושעים המקומיים ולמחוק יתרון של שנים.
מה הופך את הפושע למין פולש מוצלח כל כך? מדוע הוא ניחן בכושר הסתגלות מעולה בכל מקום? משום שהוא חי מחוץ לחוק. החיים בחברה מסודרת, מוגנת, מרוסנת ומחונכת יוצרים מסגרת נוחה ומפנקת אך המסגרת בונה חומות ומגבלות. האדם שומר החוק חי בביטחון משום שהוא צופה אל העתיד ואינו חושש מפניו. אין הוא צריך להתמודד על כל צעד ושעל. על כן, כישוריו של שומר החוק הם מוגבלים ומנוונים, ובעיקר מותאמים לסביבה קבועה, יציבה וצפויה. הפושע, לעומתו חי בעולם תחתון ושונה. שם הדברים אינם מוסדרים על ידי ספר החוקים. שם עליו לסמוך על עצמו, להיות תמיד ערני, לחפש הזדמנויות, להזהר מסכנות. מי שאינו מוגן ומנותב על ידי חוקים נאלץ לפעול בעולם של בני אדם. זאת ההכשרה שעובדת, ובעיקר אלה הכישורים אשר מי שנולד איתם, ייטיב להסתדר בכל מקום ובכל תקופה, ובעיקר בעיתות מצוקה משבר. החוקים המעטים אשר שולטים בעולם התחתון הם פשוטים, אינטואיטיביים ובעיקר אוניברסליים.
העתיד שייך לפושעים ולחולדות.
התמונה שייכת לפורום באתר נחמד של עבודות גראפיות. מדי שבועיים נערת בפורום תחרות ציורים לפי נושא. התמונה הזאת שייכת לתחרות ציורי "פיראטים-בדמות-חיות", ונושאת את השם המקורי Pi-Rat.
הסרט "החוש השישי" (1999) יצר תת-תת-ז'אנר מיוחד בסרטי האימה. העלילה מקבלת תפנית מאד מפתיעה ממש בסיום, ומאירה באור חדש את כל הסרט. זהו סרט על מתים ורוחות רפאים וגיבור שמנסה לעזור, ומה שמתברר לו לתדהמתו, בסיום, זה שהוא עצמו מת, מאז תחילת הסרט, אבל הוא אינו יודע ואינו מודע לכך. הרעיון המקורי מאד הוליד עוד סרטים, כמו "האחרים" (2001), וזה תמיד עובד – ובלבד שאתם לא יודעים מראש. נזכרתי בזה גם משום שלאחרונה ראיתי את "האחרים", אבל בעיקר, בגלל סוף העולם שהגיע היום, 21/12/12.
אני שומע קולות רבים של לעג. שהמועד עבר וכלום לא קרה. עלובים שכמותכם! העולם הגיע אכן אל סופו. זה קרה. אתם ממשיכים ומכחישים פשוט מכיוון שאינכם מודעים ואינכם יודעים. חכו לסוף הסרט ותיווכחו בעצמכם.
דבר אל האריחים
ידיעת חדשות הזויה למדי ספרה על צעיר חרדי שנעצר לאחר שהשחית את קבר דוד המלך בירושלים. מצוייד בפטיש, גרזן ומברג, שבר האיש ועקר את אריחי הקרמיקה שעיטרו את קירות החדר. האיש סיפר לשוטרים שעצרו אותו כי בא למקום כדי להתפלל, ואדם אחר שהיה שם שכנע אותו כי עליו להתפלל ישירות לאבנים והאריחים המודבקים אליהן מפריעים לתפילה. אני מניח שמרבית הקוראים יגידו "איזה רעיון הזוי ומשוגע - להוריד את האריחים כדי שהתפילות יגיעו לאבנים". אבל כמה מאותם מתפלאים יאמרו שמלכתחילה, הרעיון של לפנות לאבנים כדי לבקש מהן שידוך, הוא, איך לומר, מוזר באותה מידה?
דרך צלחה
ידיעה אחרת, במרחק תפילה משם, סיפרה על אברך שמצא ברחבת הכותל מעטפה עם סכום כסף גדול ומסר אותה למשטרה. "הסכום הגדול" מסתבר כהמון צ'קים בסך כולל של /507,000,000$/ (חמש מאות ושבע מליון דולר בלבד).
בהמשך הידיעה נאמר שהצ'קים שייכים לבנק מניגריה. זה בערך כמו למצוא מעטפת מזומנים של מליון שקל – בשטרות של מונופול.
במשטרה לא ידעו להיכן להפנות את חקירת העניין האם למחלקת גניבות ואבידות, או למחלקה להונאה.
אגב שימו לב שהקישור (כמו הקודם) מובא מתוך אתר חרדי אמיתי, ומעניין לקרוא את לשון התגובות, ובכלל לשוטט מעט באתר.
שנים ארוכות, כל ימי האנושות, התגלגלו הנשמות מגוף לגוף. דור לדור. דילגו על פני יבשות וימים למצוא בית חדש. כל בן אנוש היה אוצר גדל והולך של נסיון חיים. ואז נוצח המוות. אנשים מיעטו למות אבל המשיכו להיוולד. נשמות כבר לא התגלגלו כאבנים בצד הדרך והפכו מצרך נדיר. לא היו עוד נשמות חדשות. רק לידות, לידות לידות. העולם התחיל מתמלא באנשים, גושים גושים, גופים צפופים, אבל נשמות, נשמות כבר אין, וגם נסיון חיים. רעב גדול. גושי בשר עקרים מחפשים אחווה במכשירי מחמד, מאירים ומזהירים - כל עוד זוכרים להטעין אותם בזמן. תחליפי נשמה אלקטרוניים דוחים את הקץ. הממשלות מודאגות. מנסות להקים מפעלים, לענות על הביקוש, מצליחות לייצר רק חיקוי, סחורה פגומה שנרקבת תוך חודש. לפעמים, בצעד של יאוש, קוטל מישהו חיים של כמה גופים, מוציא נשמות, מנסה למחזר. בהודו שוקלים לשחוט פרות קדושות, והמחסור רק גדל והולך. רק פה ושם מסתובבים אנשים נדירים, כאלה עם נשמה אמיתית, של פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
