כל הדברים גדולים כקטנים

השבוע נכחתי בערב "בימת ספר" עם הסופר מאיר שלו. שלו סיפר מיני אגדות ואנקדוטות על עבודתו, עוד מימי "רומן רוסי", בתיעוד ובהנצחת חייהם של בני משפחתו ושל אנשי העמק בני העליה השניה. בין היתר סיפר על אחד מבני דור הנפילים, איש קטן קומה שטבע את הבטוי "פרה עבריה", שמאיר וחבריו הילדים נזהרו מאד לא להקלע לעולם לקשר עין עמו. אם לא היו זהירים או זריזים דיים נפלו בידיו, ואז – אז נאלצו לשבת בחברתו שעה או יותר ולשמוע בפרטי פרטים את תולדות הקמתו של המשביר המרכזי.

בעקבות הפוסט הקודם יסר אותי מצפוני. אנשים טובים קוראים את דברי, ואני מלעיט אותם בתקנות מס הכנסה. מאד לא הייתי רוצה שיתחילו להזהר מפני ומפני הסיפורים. לפיכך אני ממהר, ושלא כמנהגי, מוסיף מיד פוסט נוסף, שישכיח את מעשי הקודם.

על פי הפרסומים, בסוף השבוע קוראים אנשים רבים ב"ידיעות אחרונות". לטובת אותם שלא קוראים, אביא כאן בקצרה ידיעה שקראתי היום, ומאלה שכן קוראים ומכירים הייתי שמח לקבל הסבר ולהבין את הידיעה.

מסופר על הלוויתן הקטלן טיליקום מפלורידה שהרג את המאמנת שלו בעיצומה של הופעה. בהמשך מסופר כי "חקירה העלתה כי טיליקום היה מעורב בשני מקרה מוות בעבר". וכאן מובא תאורו של המקרה השני:

"ב-1999 נמצא על גבו של טיליקום חסר בית ללא רוח חיים. חקירה מדוקדקת העלתה כי טיליקום היה אחראי גם למקרה המוות הזה."

בבקשה, מישהו מוכן להסביר?

אגב בראש הידיעה כתוב כך – "אף שהלוויתן טיליקום הרג כבר שלושה בני אדם – אחת מהם שלשום – הוחלט שלא להרדים אותו למוות". מתוך הנוסח הזה, מתברר מיד מה כן היה צריך לעשות לפי הגיונו של הכותב. לוויתן מסוג קטלן, טורף שמשקלו שישה טון, ניצוד ומובא לבריכה בפארק שעשועים. שם, תוך עשרים שנה, הוא הופך לרוצח סדרתי. פעם ראשונה, שניה, שלישית. זהו! עד כאן, מסוכן מדי להסתובב ברחובות, וגם בבית אנחנו כבר לא בטוחים. מיד להרדים את החיה המסוכנת.

נקרא שוב על הרצח השני:

"ב-1999 נמצא על גבו של טיליקום חסר בית ללא רוח חיים. חקירה מדוקדקת העלתה כי טיליקום היה אחראי גם למקרה המוות הזה."

התמונה צולמה בטיול משפחתי בסי-וורלד בפלורידה. מי יודע, אולי זהו טיליקום בתמונה.

שיעורים למחר:

מחר ננעלת התערוכה של צדוק בן-דוד במוזיאון תל-אביב. הייתי. אכתוב, אבל אכתוב רק לאחר הסגירה. בינתיים – לכו לראות.

התקבל מכתב  מהמזכירות. עקב החוק לקיצוב במים והקצאת מכסות לכל תושב, אנו מתבקשים למלא בטופס המצורף את פרטי כל הנפשות המתגוררות בבית זה. שם, מספר וצילום ספח תעודת הזהות. וַלא – יושת המחיר הדרקוני למין כוס התה הראשונה.

אני מתגורר במה שאפשר לכנות כפר קטן.  אין אצלנו מי שמשמש כשוטר הכפר (כלומר יש, אבל הפונקציה הזאת הקרויה לפעמים גם רכז הבטחון פועלת להגנה על התושבים ורכושם), ועבודת השיטור מתבצעת ע"י המזכירות. אינני יודע ממה תורגמה המילה, אך המזכיר בכלל והמזכיר הכללי בפרט, במקומות בהם הוא קיים, שונה לחלוטין ממה שמשתמע משמו (אם כי יש במעמדו חלק שמזכיר מה לא לשכוח), בדיוק כפי שדמוקרטיה עממית היא לא מדמוקרטיה ולא בדיוק עממית. ובכן, מטעם המדינה הפיצה המזכירות את המכתב הזה המבקש לרשום את כל התושבים בספר הנשמות.

בעולם בו מפקחים על תנועת האנשים ידוע בכל רגע היכן נמצא כל אחד. במקום בו הטכנולוגיה עדיין לא דורסת ברגליה, משתמשים בבני אדם. פקידים וסוכנים עם פנקסים רושמים מי יוצא ומי בא, מי כאן ומי שם. היכן אנחנו בתוך כל אלה? לכבוד הנהגתו של קנס המים הופעל גם רישום התושבים הישן והטוב.

נדמה לי שבניגוד לתקופתנו בה זוכות חירויות הפרט לפריחה שלא הייתה כמוה, דווקא בעבר יכלו אזרחי העולם לנוע בקלות רבה יותר ממקום למקום. אולי כמו התשובה למי שמזכיר את הימים בהם אף אחד לא נעל את הדלת, והיא - "כי לא היה מה לגנוב", בעבר לא חשו בני מקום אחד כל כך מאוימים ע"י אורחים עד שלא איפשרו להם להגיע. מכל מקום, נדמה לי שלפני מאה ומאתיים שנה היה חופש התנועה גדול יותר, אם היה איך ולאן לנוע.

ובעולמנו הבטוח ורב האפשרויות, מסתתרת תאוות השליטה והשלטון תחת פני השטח. כך למשל, באתר של מס ההכנסה (לדוגמא), אוסף החוקים המוזר והבלתי אפשרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. כדי לקדם את השירות אל האלף השלישי הועלו לרשת גירסאות אלקטרוניות בַּרוֹת הדפסה של הטפסים השונים במס הכנסה. מתוך מאות הטפסים שברשימה הבאתי מבחר קטן. יש כאן חריגה מסוימת מהכלל שנקטתי - "כל מה שראוי לבזבז עליו את זמנו היקר של הקורא", ובכל זאת, אין דרך טובה אחרת. אני טרחתי והבאתי והקורא יטרח ויקרא. אפילו ערכתי את השורות במבנה שירי משהו כדי להגדיל את ההנאה אם כי לצערי אינני יודע לנקד. הנה, זהו השיר על שלטונו של הפקיד על האזרח הקטן -

הודעה והצהרה על ניכוי מס הכנסה מוקטן ממשכורת בעד עבודת משמרות

בקשה לנכוי מס הכנסה מוקטן מריבית

בקשה לפריסה על פי סעיף 8(ג) לפקודת מס

בקשה להקלה ולתיאום בחישוב ניכויי המס על ידי מייצג

הצהרה לקבלת נקודות זיכוי לאדם שחזר לעבודה לשנות המס 2006

בקשה לקבלת הקלה במס ליחיד הזכאי לקבלת תואר אקדמי/תעודת מקצוע עד שנת 2008

תעודה רפואית לצורך תביעת זיכוי ממס לפי פקודת מס הכנסה

הצהרה על נאמנות בלתי הדירה

הודעה על ייחוס הכנסות לנהנה בעקבות חלוקה

הצהרה על נאמנות נהנה תושב חוץ

הודעה בדבר בחירת יוצר מייצג נהנה מייצג

הודעה על יצירת נאמנות או על הקניה לנאמנות

הודעה על ייחוס הכנסות ליוצר בנאמנות תושבי ישראל או על ייחוס הכנסות לנהנה בנאמנות לפי צוואה

הודעה על חלוקות שקיבל נהנה

הצהרה על החזקה בחבר בני אדם תושב חוץ

הודעת שאירים על הפסקת עבודה עקב מוות

הודעת על חזרה מרצף פיצויים/קיצבה

דו"ח על ניכויים ומידיבדנד/מריבית על אגרות חוב

נספח לדו"ח על ניכויים ומידיבדנד/מריבית על אגרות חוב

הצהרת בעל\ת המניות על זכאותו לדיבידנד מוטב בהתאם להוראת שעה לעניין סעיף 125ב

אישור שנתי על נכוי מס הכנסה מתשלומים המחייבים נכוי מס במקור

חישוב הניכוי למחזיקים ביחידות השתתפות בשותפות לחיפושי נפט או חישוב המס במכירת יחידות השתתפות בשותפות לחיפושי נפט

דו"ח על ביצוע השקעות במפעל מוטב שהוא מפעל

קיום הוראות סעיף 18א' לחוק בשנת המס

הודעה על פעולות שהן תכנון מס חייב בדיווח - מס הכנסה

דו"ח על הוצאות עודפות

בקשה לאישור תושבות לשם קבלת הנחת תושב

אישור תושבות

נספח א' לטופס הדו"ח השנתי ליחיד- חישוב ההכנסה החייבת מעסק או ממשלח יד לפני התיאומים בשל אינפלציה לשנת המס 2007

נספח ב' לטופס הדו"ח השנתי - חישוב ההכנסה החייבת שאינה מעסק או ממשלח יד לשנת המס 2002

נספח ג' לטופס הדו"ח השנתי - רווח הון מניירת ערך סחירים לשנת המס 2005

נספח ד' לטופס הדו"ח השנתי לחברה - הכנסות מחו"ל ומס ששולם עלהן לשנת המס 2004

נספח ג(1) לטופס דו"ח השנתי רווח הון מניירות ערך סחירים לשנת המס 2009

נספח ג(2) לטופס דו"ח השנתי רווח הון מניירות ערך סחירים לשנת המס 2009

טופס עזר לנספח ג(2)  לחישוב רווח או הפסד ריאלי ממניות שליטה לשנת המס 2009

תקנות מס הכנסה (פחת) - פרטים על נכסים שניתן לתבוע עבורם פחת

נספחים 2 - 7 לדו"ח תיאום אינפלציוני לשנת המס 2005

רשימות 1 - 4 לנספח 7 לדו"ח תיאום אינפלציוני לשנת המס 2005

הפסדים מועברים ויתרת ניכוי בשל אינפלציה לשנת המס 2008

הודעה על העברת נכס/ים לחברה

העברת נכס/ים מאדם לחברה

העברת נכס/ים בבעלות שותפות או בבעלות משותפת לחברה

העברת נכס/ים מאדם ברי פחת ע"י מס' יחידים

חישוב המחיר המקורי של המניות שהוקצו בתמורת להעברת נכסים

הצהרה בדבר תשלום לתושב חוץ ובקשה להקטנת ניכוי ממס במקור

בקשה לאישור תקופת שומה מיוחדת

בקשה לקבלת פנקס דיווח למעסיק יחיד המעסיק עובד זר

הודעה והצהרה לחישוב נפרד של המס על הכנסת בני-זוג

הצהרה בדבר קביעת "בן זוג רשום"

עדכון כתובות וענפי כלכלה

בקשה להגבלת העברת מידע לבנקים

הצהרה על בעלות משותפת בחשבון בנק

הצהרה בדבר נשואים החיים בנפרד

הסדר "גבייה מרוכזת" -בקשת הצטרפות

בקשת הצטרפות לגבייה מרוכזת

למקרה שמישהו מטיל ספק בתקפותו של השיר ובמשמעותו – על השלטון ועל השליטה, הנה כמה עובדות פשוטות. החוק המטפל במס הכנסה מכונה – "פקודת מס הכנסה". ההוראות המתפרסמות מפעם לפעם מטעם הממשלה אל הציבור (בתחומי הקו הירוק, כולל יהודים) הן תמיד צווים. למשל "צו הגבלת הפירסומת למוצרי טבק ועישון", "צו בתי המשפט", "צו הריבית", "צו התעבורה" ועוד ועוד ועוד (ולא נדבר על "צו גיוס", שכן במקרה הזה הצבא מהווה מקום טבעי לפקודות). והצווים, בדין נקראים צווים, שכן תמיד, הם ינוסחו כך (לדוגמא, אמיתית ומקרית בהחלט) –

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א)(1) לחוק הריבית (שנוי שיעורים), התשל"ג – 1972, לאחר התייעצות עם שר המשפטים ובאישור וועדת הכספים של הכנסת, אני מצווה לאמור:

            ככה וככה וככה...

אברהם (בייגה) שוחט

שר האוצר

את כל התקנות והחוקים והמשפטים מטעם הממשלה – השרים מצווים עלינו לאמור. עכשיו אתם יודעים.

היה היה גאון ושמו דוסטוייבסקי. כשכתב את האחים קארמזוב שסיימתי לקרוא זה עתה* הוא בנה יצירה ענקית ומורכבת. נראה שהיה לו עוד הרבה מה להגיד, אבל הוא, בגילוי של איפוק ובגרות החליט להצטמצם לשני כרכים.

כבר מהעמודים הראשונים התפעלתי, עד כמה הוא מפליא לחדור לנפש גיבוריו (ואין העובדה שהם פרי יצירתו משנה דבר). אני מודה שהופתעתי למצוא תיאורים כאלה באמצע המאה התשע עשרה. בבורותי חשבתי שפרויד המציא את הפסיכולוגיה רק במאה העשרים. כמובן שטעיתי פעמיים. ראשית, הפסיכולוגיה ותיקה דיה וביצירה עצמה הוא מרבה להשתמש לא רק בפסיכולגיה כשיטה אלא ממש משתמש במושג הזה. ושנית, בין אם הומצאה הפסיכולוגיה ובין אם לאו, נפש האדם תמיד הייתה, ואנשים חכמים היטיבו להבין אותה ולחדור לעומקה. הסופרים שביניהם אף הוסיפו ותיארו אותה, וכך אפשר לנו לדעת שאין באמת הרבה חדש. ליתר דיוק, אין חדש תחת השמש, החדש הוא רק בדרך שאנחנו תופשים ומסבירים את הדברים.

בכל זאת, הופתעתי ממידת המודרניות שעברה לאורך דפי הספר, גם בתפיסתו של דוסטויבסקי אבל גם בתיאור המציאות ברוסיה של תקופת הצארים - אותה מדינה שנתפסה בעיני כמפגרת ומנוונת בהשוואה למדינות המערב, שגם הן עברו כיברת דרך מאז אותה התקופה. הנה למשל, בספר מתנהל משפט רצח, ומי שקובע את פסק הדין הוא חבר מושבעים. התובע והסניגור מביאים עדים, חוקרים אותם, מפתיעים ומציגים עדויות חדשות, ומסכמים בנאומים חוצבי להבות לצורך השכנוע הסופי. ממש כאילו נלקחו הישר מתוך סרט אמריקאי או לכל הפחות מרומן חדש של ג'והן גרישם. לא חשבתי שזה מה שאמצא שם. לא מושבעים, ולא חקירה יסודית, מקצועית, חיפוש עדים ועדויות, הגינות והקשבה. אלא שהנאשם הוא בן המעמד הגבוה. שיטות שונות של ממשל ושל עשיה חברתית שנתפסות בעינינו כמודרניות, היו כאן כנראה זמן רב. המודרניות היא לא בעצם השיטה אלא בתחולה שלה על אוכלוסיה רחבה יותר.

כך למשל הזכות לבחור במדינות הדמוקרטיות היא ותיקה למדי. אך כשהושלמה כתיבת האחים קארמזוב, היו נשות האי פיטקרן, שמנה כמה עשרות תושבים, היחידות בעולם שיכלו להצביע בבחירות. כשנחת האדם הראשון על הירח, עדיין המתינו נשות שוויץ שגם להן תינתן הזכות לבחור.

המשפט ההוגן שגם הוא המצאה ישנה, עוד מימי שלמה המלך,  היה בעבר מנת חלקם של בני המעמדות הגבוהים, העשירים, האצילים והחזקים. החידוש הוא שהיום כולם אוחזים באותן הזכויות. היום כידוע, כל אזרח, ללא הבדל מעמד, מין ומוצא נהנה מאותן הזכויות.

בתוך הרומן הרחב ממציא דוסטוייבסקי אינספור הזדמנויות להביא כמעט בדרך אגב שפע של סיפורים קטנים וצדדיים, דעות והשקפות מיוחדות ואנשים מכל הסוגים. הנה דוגמא מקסימה של בדיחה קטנה המופיעה כסיפור בתוך סיפור. מסופר על בחורה נורדית יפהפיה בלונדינית ועסיסית המתוודה אצל הכומר כי שוב חטאה, אם כי הפעם היה זה עם מישהו אחר. הכומר המיואש שואל מה יהיה, ולמה? והנערה עונה

"Ah, mon pere, ça lui fait tant de plaisir, a moi si peu de peine"

כאן יש לציין כי השימוש בצרפתית היה נהוג באותם זמנים ממש כלבוש אופנתי או בית מעוצב, להראות את השכלתו ומעמדו של הדובר, וגיבורי אותה התקופה מרבים לעשות בה שימוש כפי יכולתם. בהתאם מרבים סופרי התקופה לעשות בה שימוש ובעקיפין לחוות את דעתם על הדוברים. Got it?

אם כן כיצד עונה אותה נערה?

"אבל אבי, זה גורם לו עונג כל כך גדול, ועבורי הטרחה כה פעוטה".

את זה כתב הסופר הרוסי הגדול בן תקופתה של המלכה ויקטוריה. כל כך פשוט. כל כך יפה. כמה נפלא יכול להיות הכל אם לא מסבכים אותו. בלי תסביכים. בלי רגשי אשם. בלי ציפיות. בלי דרישות.  בלי האשמות. עם זכות בחירה לנשים. יש שיאמרו כי זהו טעמו האמיתי של פרי עץ הדעת.

* הנה אחת מתופעות הלוואי הרצויות של הלימודים באוניברסיטה. ספריית ענק שאין מה שאין בה. שם מצאתי בקלות את כרך ב' ויכולתי להשלים את המשימה. בינתיים מתבשל לי רעיון. "עיטור המלחמה ושלום" שיוענק לכל מי שקרא מההתחלה ועד הסוף. בקרוב הטפסים להגשת המועמדות.

הפרחים האלה לא מניחים. הנה אחרי ההתפעלויות ממרבדי הצבע, כולל (ובפרט) ההשמצות הלא הוגנות על הכלניות, הזדכרתי במרבדים הידועים של כלניות הדרום עליהן אני שומע בכל שנה. מסתבר שהכי קל לשמוע על פרחים. והכי קשה להריח. לראות זה היכנשהו באמצע, וראיתי כמה תמונות מאד משכנעות. (אחד הקריטריונים שאימצתי בזמנו לגבי יופיו של מקום, וכמה הוא שווה בתור אתר תיירות, כזה ששווה במיוחד בשבילו לנסוע עד קצה העולם, הוא להשוות בין התמונות למציאות. האתרים הכי שווים הם אלה שבמציאות עולים על כל מה שניתן לתפוס בתמונה (ואני אפילו לא מגיע לריח). ואיך יודעים בדיעבד מיהו אותו מקום שמראהו מלהיב עד טירוף? אם הצטיידתם במצלמה, וצילמתם, (ובפרט נכון הדבר בימים העתיקים של מצלמות הסרט, שאיפשרו לבן תמותה רגיל רצף של 36 תמונות יקרות בלבד), וצילמתם, וכשאתם בוחנים את התמונות, שהן המזכרת האחרונה, והחותמת, וסוף הפסוק של הטיול, שעד שהוא איננו מגיע, הטיול אך תם, אך לא נשלם, (וגם כאן, בימים של מצלמות הסרט הרגע הזה היה נמתח יותר ומשאיר עוד כמה ימים (בעבר הרחוק יותר) או שעות (ברחוק הקרוב)), ואז בתוך מבחר התמונות אתם שמים לב לאותו מקום שצילמתם, וצילמתם, ולא יכולתם להפסיק, שם בדיוק המקום שהתלהבתם (אם אכן אתם מהמטיילים המצלמים ולא מאלה המרוכזים בחוויה בלבד ולא בהכנת הזכרונות והמזכרות). ומצד שני, דווקא בפמפלטי ופרוספקטי התיירות, אם אותו המקום בדיוק מצולם שוב ושוב מכל כיוון וזווית אפשרית, אין זאת כי אם אין שם שום דבר נוסף לראות וראו עצמכם כמוזהרים). אם כן, האם מראה פריחה עונתית מצדיק נסיעה למרחקים? התשובה היא כן, בתנאי שאין מראה דומה מאד קרוב לבית. כך נדמה לי (מהצצה קצרה על קצה גבול העונה) שהפריחה בניו-אינגלנד המכונה שלכת, היא תופעת טבע מרגשת ששווה לנסוע לכבודה לסוף עולם זה או אחר.

בקיצור, נסענו דרומה, לאותם ארצות המכונות בתרונות. סיכום. נחמד. בשדות בארי, הצלחתי להבחין בין הכלניות הפורחות בלא מעט ראשים לשעבר של מי שהיו כלניות בצעירותן, ויש להניח שאילו הגעתי מוקדם יותר היה המראה אכן מרבדי. באותו יום עצמו, יכולתי לצאת מביתי ברגל (כפי שאכן עשיתי ביום שאחריו) ולצפות במקבצי הצבעונים, שבניגוד לשמם יש להם צבע אחד בלבד – אדום מנצח.

בארץ הבתרונות, הצבע המנצח היה דווקא ירוק. ירוק כפי שהנגב יודע להיות. למראה הנגב האנגלי, שצילמתי מעט ובאיפוק, החלפתי השבוע את הרקע במחשב. עד לאחרונה, היות ולא טרחתי לשנות, השתמשתי ברקע המקורי של Windows  עם כר הדשא הירוק. וכך נראה שולחן העבודה החל מעכשיו.

מקווה שהפרחים סוף סוף יניחו לי לכתוב עוד הרבה דברים שאני רוצה.

בעקבות הדיון על מרבדי הפרגים והתגובה שהזכירה את הציירים האימפרסיוניסטים הלכתי לחפש ציורי פרגים של מונה. קל מאד למצוא. עד כדי כך קל, שחיפוש קצר מעלה עשרות עותקים מכל תמונה. כאן נתקלתי בדבר מפתיע. הציור המקורי היחיד (למרות שלא פעם חזרו הציירים על כמעט אותו ציור שוב ושוב) נראה אחרת בכל תמונה. התהליך שהביא את התמונה לצג המחשב שכלל צילום כלשהו ועיבוד כלשהו, עבר בכל פעם במסלול שונה והותיר צבעים אחרים. בפעם הזאת אני מתייחס רק לשוני בצבע. בנקודה זאת ניתן לתמונות לדבר. הנה שלל דוגמאות של שדה פרגים של מונה, כי אלף תמונות כידוע שוות הרבה מילים.

למה אני מעדיף פרגים על כלניות? הכלנית בגובה העיניים יפה יותר, אבל הפרגים יוצרים מרבדים. מרחבי השדות שהם ירוקים בחורף וצהובים בקיץ מקבלים פתאום צבע עז והמראה הזה, המפתיע את העין ומציף אותה בצבע הוא בלתי מנוצח. כמו השמיים הכחולים שהופכים אדומים לעת ערב. לעולם לא נגרע דבר מיופים של השמיים האדומים. אני מודה שקשה לי לדמיין את ההרגשה שיכולים ליצור שמיים אדומים תמיד הנצבעים תכלת רק לעת ערב. האם האדום הוא זה שמרשים, או עצם השוני? יש משהו רב עצמה בצבע האדום, בעיקר אם משווים להשפעה המרגיעה של תכלת השמיים. גם ההרים האדומים שבמדבר, מראם מלכותי וממכר. והזמניות של מרבדי הפרגים רק מוסיפה ומעצימה את הרושם.

גם השדות הירוקים יוצרים רקע מרגיע. כשהם נצבעים באדום עז הצבע מכה בנו, אוחז בעיניים ולא מניח. פרחים רבים הם כליל היופי כשהם אחד לאחד, למשל הרקפת. פרח עדין, יפהפה, מרכין ראש באצילות, מדבר בצבע עדין, מבטא את יחודו בטביעות החד פעמיות המצוירות בעליו. מקבצי הרקפות הגדולים הם יפים ומרשימים אך אין בהם את האהבה שיש בפרח הבודד. הכלניות תמיד בודדות. הפרגים מצטופפים וצובעים שדות באדום ואין כמותם. בקרוב, עוד חודש. הבעייה עם שדות הפרגים שהם מתעתעים ובוגדניים. בכל שנה הם מופיעים במקום אחר והשדה המדהים שגילית בשנה שעברה הוא כעת ירוק ושותק. בכל שנה צריך לגלות אותם מחדש (ויחד עם זאת לשמור על מקומם בסוד). אפילו הצפרים הנודדות נאמנות יותר למקומן.

בינתיים המרבדים הם כחולים. היום יומם של שדות התורמוס. כחול כחול כחול. לא כחול אשר על שפת הים. לא כחול שמים. כחול עז של תורמוס. וגם במבט מקרוב, זהו פרח מרשים וגאה. מופע של כמות ושל איכות. נכון, הכחול לא מכה בעז כמו האדום, אבל שדות התורמוס הם נאמנים. בכל שנה, בא יומם ובא יומך ואפשר לעלות לרגל. ועוד הפתעה. רק בשדות עצומים של מליון פרחים שמים לב עד כמה ריחם העדין והבלתי נראה הוא נעים. היום הוא יומו של התורמוס. (וכאן אני עוצר לרגע וחושב מה רבים הפרחים היפים ששמם מכוער. בעיני)

.

נתן לתמונות לדבר (מצטער, לא יכולתי להתאפק).