כל הדברים גדולים כקטנים

פתאום שינו את החוקים, אבל שכחו להודיע.

כל האלופים שלחו ידיים לפקידה וקבלו חיוך נכנע ופתאום תופסים מישהו ומכניסים אותו לכלא על הטרדה מינית.

כל השרים שלחו ידיים לקופה וקבלו מתנות ופתאום תופסים מישהו ומאשימים בשוחד.

כל הדיקטטורים טבחו בעמם וצברו מיליארדים ופתאום מתלבשים על קדאפי ומסתכלים עליו בעין עקומה. ולא רק העולם הנאור מתנער ממנו. הליגה הערבית בכבודה ובעצמה.

החוקים השתנו, ואני לא מבין מתי.

כשסדאם רצח אלפי אזרחים הוא היה חבר מכובד בליגה ובעולם כולו, והפלתו נחשבת עד היום למעשה איוולת אמריקני ובהתערבות בעניינים לא לה.

כשאסד האב טבח אלפים בחמה, איש לא פצה פה.

מועצת הבטחון, פה אחד, כולל רוסיה וסין מחליטות על עיצומים על המשטר והעמדה לדין של קדאפי. מה קורה דרומה יותר ברחבי אפריקה? נפסקו מעשי הטבח? או רק נפסקו הדיווחים בחדשות?

איראן מגנה את קדאפי. קלינטון את מובארק. סין מגנה, וההרוגים בכיכר טיאננמן עדיין מתים.

החוק הישן אמר – לא מתערבים בעניניה הפנימיים של אף מדינה. אם פול פוט משתלט על קמבודיה ורוצח מחצית מתושביה, זה עניין פנימי. אם הטאליבן מענה נשים באפגניסטן זה עניין פנימי. אם זאת מדינה עניה ומוזנחת, עניינה הפנימי הוא לא עניינו של אף אחד אחר. אם זאת מדינה עשירה במשאבי טבע, הכסף זורם לשליט וענייניו הפנימיים הם לא עניינו של אף אחד. אם מדינה מפתחת טילים ונשק גרעיני ומאיימת על כולם בהיסטריה, ענייניה הפנימיים הם עניינו של אף אחד.

דרום אפריקה והאפרטהייד הוא מקרה קיצוני ודוגמא ללחץ בינלאומי והתערבות בענינה של מדינה. יוצא מן הכלל המדגיש את הכלל.

פתאום החוקים השתנו, בלי ספק, אבל מה הם החוקים החדשים? למישהו יש מושג?

בטבע החוקים סמויים מן העין, ואנו מנסים להבין אותם לפי ההתנהגות של המערכת.. בחברה זה להיפך. כותבים את החוקים, ורק אז הם נכנסים לתוקף. אבל כאן, יש חוקים לא כתובים, חוקים בהתהוות. אפשר להבין אותם, או לנסות, רק מתוך התבוננות וחקירה. ממש כמו בטבע.

אז מה הם החוקים החדשים?

בואו נבחן את הנתונים -

לוב –out (כלומר, נפט, והרבה, לא מספיק כדי להשאר).

מובארק - out (כלומר, לא חייבים לטבוח מפגינים כדי לעוף)

סעודיה – yes (כלומר, עשיר, מושחת, וחשוך זה בסדר)

איראן –yes (כלומר טבח מפגינים הוא לא בעיה).

מסקנה זמנית. לא רק המפגינים היוצאים לרחובות אינם יודעים בדיוק מה הם רוצים ומה נכון לעשות עכשיו. אף אחד, בשום מקום לא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה נכון לעשות עכשיו. חוץ מהאיסלאם הקיצוני.

הידעתם שהתמרור הזה עומד להתבטל?

יאללה, תתחילו לצפור.

בטבע, בפיסיקה, מדברים על ארבעה כוחות.

כח המשיכה, המושך בין כל שתי מסות. הוא זה השומר עלינו צמודים לאדמה, המסובב אותנו סביב השמש, המוריד עלינו גשם, ותפוחים על ראשו של ניוטון. הוא חלש יחסית, אך כוחו בכמות. כדור ארץ שלם נדרש כדי להצמיד אותנו לקרקע, ולא היינו רוצים שיהיה חזק יותר.

הכח האלקטרו-מגנטי, החשמלי, פועל בין מטענים חשמליים. בניגוד למסה, מטענן חשמלי יש משני סוגים, חיובי ושלילי. הכח החשמלי, בהתאם, משנה את כיוונו. מושך בין השונים ומרחיק את השווים. החלטה מעניינת. אילו היה להיפך, היו המטענים החיוביים דבקים זה בזה, והשליליים גם, הייתה נוצרת הסתגרות והתרחקות. אלהים עצמו, ראה את הכח כי טוב, ולמד ממנו – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כולנו מודים עד היום לכח החשמלי המושך גברים ונשים זה לזה. הכח החשמלי חזק. הוא המחבר את האלקטרונים לגרעין, ואת האטומים השונים למולקולות. בלעדיו, הכל היה מתפרק לגמרי, ולא היה דבר ביקום זולת מרק - תפל ודלוח. חופן של מטען חשמלי מייצר כח רב יותר ממשיכתו של כדור הארץ כולו, כמו שיודע כל מי ששיחק במגנטים.

הכח השלישי, הוא הכח החזק. אם אמרנו שהכח החשמלי חזק, הרי שהכח החזק, הוא חזק באמת. התפקיד שלו, בשעת הצורך, הוא להתגבר על הכח החשמלי ולהיות חזק יותר. כל גרעין של אטום מורכב מהתאגדות של אי אלו פרוטונים שהם חלקיקים קטנים בעלי מטען חיובי. הכח החשמלי מתעב התחברות כזאת של מטענים חיוביים, ומנסה בכל כוחו להפריד ולהרחיק. הוא, שבזכותו עומדים כל המבנים והתרכובות שאנחנו מכירים, מנסה להרוס ולא להשאיר אטום אחד על כנו. כאן מתערב הכח החזק, שהוא כאמור חזק יותר, וכופה על הפרוטונים להשאר מאוחדים, בניגוד לנטייתם החשמלית. לזכותו יאמר שהוא נוהג כך רק בדלת אמותיו ואינו מנסה להתערב במה שקורה מחוץ לגרעין האטום, התערבות שהייתה מחזירה את כולנו לימי המפץ הגדול.

הכח הרביעי הוא הכח החלש. זה כח באמת חלש, והמיוחד בו, שאף פעם לא שמעתי שום הסבר ברור על אודותיו למעט שיש לו תפקיד בפרוק הרדיואקטיבי. מכל התפקידים הנאצלים שממלאים הכוחות האחרים, שבלעדיהם לא היה עולם, אחראי הכח האפל הזה על הנשק הגרעיני, ולמעט אחוז מסוים מתפוקת החשמל, באמת שהיינו מסתדרים בלעדיו. אולי דווקא חולשתו היא המושכת אותו לצד האפל. המדענים ניסו לפגוע במעמדו והוכיחו בעזרת תיאוריה מיוחדת שאין הוא אלא פן אחר של הכח החשמלי (יצר המין ויצר המוות. מעניין). למרות הפיחות במעמדו, הוא לא הפסיק את פעילותו כך שעדיין נשקפת סכנה גרעינית שעלולה לפרק לנו את המולקולות.

המדענים אגב, אינם חולקים כבוד מיוחד לכוחות האחרים, ומזימתם הישנה היא לבטל את כולם ולהוכיח כי בטבע קיים רק כח אחד שפנים רבות לו. זהו חלומם הגדול של הפיסיקאים המתעלמים מקריאתו של אלוהים אחד האומר – אני כבר עשיתי את זה קודם, ומהמסקנה האפשרית והמתבקשת, ששום טובה לא תצמח מההאחדה הזאת.

ההקדמה הזאת באה להאיר את התופעה שהבחנתי בה - הכח החזק של הדיקטטור.

באופן מסורתי, באנצקלופדיות ההיסטוריות והגיאוגרפיות שהשכלתי מהן, היה העולם מחולק למדינות. לכל מדינה מקום תחת השמש, וצורה על המפה, וגיאוגרפיה של הרים ונהרות, וכלכלה והסטוריה ומטבע ועיר בירה, ועַם, עם שפה ודת ולפעמים עם אחוזים. לאחוזים הללו, מסתבר, הייתה משמעות גדולה. כי מסתבר, שמדינות, כמו אטומים, מורכבות לפעמים מאוסף של חלקים שכוחות אדירים גורמים להם לדחות ולהבדל זה מזה. הדבק שמצליח לחבר אותם והחזיק אותם יחד הוא הכח החזק של הדיקטטור. כשבניגוד לטבע, פג חוזקו של החזק, חוזר כח הדחיה ופועל את פעולתו ושוב לא מתקיימת יחידה אחת.

החזק הראשון שזכורה לי התפוגגותו הוא המרשל טיטו, מנהיג יוגוסלביה, אותה מדינה בלקנית שלמרות היותה קומוניסטית גילתה קו עצמאי ופתיחות למערב, שהייתה מעצמת כדורסל, שחציתי אותה באוטובוס בהיותי מצויד בדרכון ישראלי. כשמת טיטו, צצו מלחמות אזרחים אכזריות עם פושעי מלחמה ורצח עם, עם שש מדינות חדשות וסכסוך שלא נגמר. כך הסתבר לי שיוגוסלביה היא מהדברים שלא היו מעולם.

ועיראק, אותה מדינה גדולה עם הצורה של עיראק (שאי אפשר לתאר במילים, אבל שהיא מוכרת דיה, כך שאפשר ששניצל (שהוא אחד החפצים הנוטים יותר מכל לקבל צורה של מדינות. יותר מענן) תהיה לו צורה של עיראק), שהייתה לה היסטוריה עתיקה, ונפט, ובית ראשון ומולדת לעולי עיראק, ואוכלוסיתה התחלקה לשיעים וסונים. עיראק שבימי סדאם חוסיין היה בה מיעוט כורדי שעשה צרות התבררה כעשוייה משלוש מקשות לפחות. הצפון הכורדי שעכשיו הוא חבל ולא סתם מיעוט, והדרום השיעי, והמרכז הסוני, וכולם נלחמים ומפוצצים זה את זה.

ומסתבר שמדינה הנקראת שבטית, אוכלוסיתה היא אכן של שבטים, והאינטרסים הם של שבטים, ומאבקי הכח הם בין השבטים, וחלוקת הכח, בעיתות השקט היא בין שבטים, וברגע שמתפוגג הכח החזק היא מייד חוזרת והופכת לאגודה של שבטים. כך אפגניסטן, כך תימן. כך לוב. ופשוט לא ידענו. בזכות הכח החזק.

ומסתבר שכשהכח החזק מתרופף, כמו בלבנון, פורצת מלחמת אזרחים, וכשהוא מתחזק, כמו היום, המלחמה עוצרת.

ויש דוגמאות יפות כמו צ'כוסלובקיה, ששם בכלות הכח החזק, התפרקה המדינה לשתיים – צ'כיה וסלובקיה. ברצון טוב ובלי שפיכות דמים, אבל התפרקה. וברית המועצות התפרקה. וארצות הברית כמעט התפרקה, והדרום כמעט ופרש, עד שבא הכח החזק וכפה אחדות.

וכל אלה הרהורים על היכולת ליצור דמוקרטיה, לא כשיטת שלטון וכבטוי לרצון העם, אלא כמערך מארגן ומחבר המהווה תחליף לכח החזק. האם דמוקרטיה יכולה להיות הכח חזק? בשוויץ זה עובד. אבל אפגניסטן, גם היא ארץ הררית. ומכל מקום אין אחריות על הקשר בין המשל לנמשל.

ופתגם ערבי ששמעתי פעם אומר כך:כשיש מריבה, האחים מתאחדים נגד בני הדודים, בני הדודים מתאחדים נגד השכנים וכל הכפר מתאחד נגד הכפר השכן. ודוקינס אומר שהכל עניין של שמירה על הגֵנים.

בילדותי היו בבית מעט ספרי קריאה בעברית ודי הרבה אנצקלופדיות. כך, משהתחלתי קורא באופן סדיר, בנוסף לספרים שהייתי מחליף בספריה של השמן או אצל חברים, קראתי מה שהיה. זה אומר את אותם ספרי קריאה שוב ושוב, את אנצקלופדיה תרבות הלוך ושוב, וכן אי אלו פרוספקטים שהתגלגלו הביתה ונשמרו בשל הצילומים היפים שהיו בהם. כך הפך גן-השלושה, הסחנה, לאחד מנופי הילדות שלי, באמצעות התמונות היפות שכמו נלקחו מגן עדן, בעיקר בגלל הצבע הטורקיזי הלא הגיוני.

שלושים שנה אחר כך, כשהילדים שלי היו ילדים בעצמם, הגעתי לשם בפעם הראשונה. מה אגיד? באמת יפה. מרחבי מים צלולים כמו שאין באף בריכת שחיה צפופה, טורקיזיים לגמרי. לא המוני האנשים עם עשן המנגלים והצעקות ואפילו לא ביקור קצר בשירותים הצליחו להעיב על קסם המקום.

אחד הדברים המיוחדים במקום הוא הטמפרטורה. המים, מי מעיינות צלולים, אינם קפואים כמו בעין חרוד הסמוכה, או לוהטים כמו בחמת גדר. טמפרטורה מושלמת של 28 מעלות מזמינה עד כדי כך שבשנים שטרום-עידן-הבריכה-המחוממת נהגו השחיינים להגיע ולערוך במקום את אימוני החורף שלהם.

אותה פעם ראשונה הייתה היום האחרון של החופש הגדול, יום קיץ חם במיוחד. והנה להפתעתי, כשטבלה רגלי במים חשתי תחושת קרירות אמיתית. המים היו קרים! האינסטינקט הראשון אמר לברוח. בטלתי את תחושת הגוף בפני האמת המדעית ונכנסתי בכל זאת. תוך דקה נעלמה אותה קרירות והמים הפכו נעימים באופן מוחלט ושוב לא רציתי לצאת.

כל הסיפור הזה בא לאמר שהגיע היום האחרון בחופשת הסמסטר ומחר אני חוזר ללימודים, והאמת, כרגע, לא ממש מתחשק לי. זה יעבור בעוד דקה ואז לא ארצה שזה יגמר.

נון. בתים.

נזכרתי עכשיו בנסוי מדעי ביתי שקראתי ב"מרגליות – אנצקלופדיה לילדים". קחו שלוש קערות מים. בימנית שימו מים קרים, בשמאלית חמים, ובאמצעית מים פושרים. כעת טבלו ידיים בקערות שבצדדים למשך זמן מה. עכשיו, הכניסו את שתי הידים לתוך הקערה האמצעית. יד ימין תגיד לכם שהמים חמים, ויד שמאל תספר, באותה קערה ממש, שהמים קרים. (בהזדמנות זאת אתם מבינים גם איך עובדים שידורי החדשות ולמה ההסברה שלנו נכשלה).

ועכשיו נזכרתי, באחד הפרקים של משפחת סימספון חווים הילדים על בשרם את אגדות האחים גרים. בארט תועה ביער ומגיע לבקתה קטנה. על השולחן מונחות שלוש קערות דייסה. בראשונה, הגדולה, הדייסה חמה מדי. בשניה, הבינונית, הדיסה קרה מדי. "בשביל זה, אתה לא חייב להיות גאון" אומר בארט, לוקח את שתי הקערות, מערבב את הדייסה שהיתה בהן ואוכל לתיאבון.

זה מזכיר לי, שמחר חוזרים ללימודים ואני צריך לקרוא מאמר של רולאן בארת'.

COOL

באחד הפרקים של סימפסון מארג' מתלוננת על כך שהילדים הצופים כל היום בטלויזיה יהפכו לרובוטים. זיק ניצת בעיניו של בארט, והוא אומר בתקווה "נהפוך לרובוטים? COOL"

נזכרתי בגלל הכותרת ב-YNET על הסכנה למשק הנפט עקב המהומות ברחבי המזרח התיכון: אם המהומות יסלימו נחזור לרכב על סוסים

"כולנו נרכב על סוסים? COOL"

השבט אמר את דברו

"והמודח השלישי של השרדות המזרח התיכון הוא..."

שעה הסטורית

כמו חומייני באיראן וקרדאווי במצרים, מטיף שיעי חוזר מהגלות לבחריין. מנדלה בכלא, ונפוליאון בסנט. הלנה ועוד ועוד ועוד, בלי להזכיר שמות - מתנגדים פוליטים, בבא היום, יכולים לעשות קאמבק.  דיקטטור אכזר אינו יכול להסתפק בטבח מפגינים כמו אסד האב או הצאר הרוסי. דיקטטור אכזר דואג לחסל מתנגדים פוליטיים גם כשהם לכאורה רחוקים ולא מסוכנים. נקודה. ככה חיסלו האיראנים את אנשי האופוזיציה שמצאו מקלט בפריס ובגרמניה. הם לא רוצים חומייני בהפוכה. עכשיו אני מבין למה סטאלין חיסל את טרוצקי. המהדרין, כמו באנגליה של ימי הביניים, או הבולשביקים ברוסיה, דואגים לרצוח גם את בני המשפחה והיורשים. מי יודע מי יתייצב פתאום במקום זה שנרצח? הודו, פקיסטן והפיליפינים הן רק דוגמאות מהעת האחרונה לאלמנות וצאצאים שנבחרו לשלטון במקום, ודווקא, בגלל רצח של מנהיג פוליטי.

תחזית מזג האוויר

ביום סערה, כשבחוץ משתוללת רוח, וגשם שוטף, וקר, והכלבים מתכרבלים רטובים ורועדים, וההומלסים מתכווצים מתחת לגרם מדרגות יבש, מסתירים את הראש מתחת לשמיכה ישנה, טוב לנו שיש בית, עם בידוד ואיטום, וחלונות וחימום, ואפשר לשבת בבית, לסגור ולהסתגר, להגיף חלונות ולהסתכל מבפנים על הסערה שבחוץ, ולסמוך על הגג והקירות. אם הגשם לא הפך לשיטפון שהציף וסחף את הבית, אפשר בשך הסערה לצאת החוצה להתרשם. בינתיים מביטים בסערה שלא נפסקת בשילוב של התפעלות וחשש. בינתיים, המדינה שלנו היא בית עם גג, וחלונות וחימום ואפילו מרק חם. אם נספור גם את המשבר הכלכלי מ-2008, זאת כבר פעם שניה.

הזהרו מענני השאננות.  

במוסף "7 ימים" השבוע ראיון עם וואיל גוניים (30) המכונה "אבי המהפכה". הוא האיש שבאמצעות האינטרנט הצית את המהפכה במצרים.

שימו לב מה הוא אומר בסיום הראיון "כבר באוגוסט כתבתי שמובארק ילך".

הצחקת אותי וואיל. אני כתבתי את זה כבר לפני שבוע.

ולא סתם כתבתי שכתבתי באוגוסט, אלא באוגוטס 2008.

אין דבר, שיהיה לך לבריאות.

יציאת מצרים

עכשיו כולם אחוזים חששות. מה יהיה? מסתכלים דרך העיניים הצרות שלנו, ומוצאים סיבה טובה לדאגה. אבל, אני אומר, בואו נניח את הדאגות בצד לרגע. הרי אי אפשר כל היום רק לדאוג "מה יהיה". וברגע החסד הזה שבו הדאגות נשכחות, אפשר בלב שלם להתפעל ולקנא בבני מצרים ולאחל להם ברכה מכל הלב. גם על ההרגשה המתוקה של חופש, במובן חירות, שהפכה עבורנו למובן מאליו, אבל עדיין, להיות עם חפשי בארצנו זה משהו, וגם על העונג של השגת הדברים ועשייתם בעצמך, בלי טובות ובלי עזרה, מה שיוצר שותפות ושייכות ורוממות רוח. פתאום קם עם, ומרגיש שהוא אדם, ומתחיל ללכת. ברכות מקרב לב לעם היושב במצרים. אלה שהיו שם בשבועות ההם יזְכרו לתמיד ויספרו לבניהם ולבני בניהם, איך יצאו מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול.

איך אומרים מינה צמח בערבית?

בזמן אמת נראתה לי עמדת המערב, ארה"ב ואירופה, קצת תמוהה. מי שקיים קשרי ידידות ארוכים ורצופים עם מצרים של מובארק קורא לו פתאום ללכת. מדוע? כי העם אמר את דברו, בכיכר. וכי מאימתי מקשיבים לקול ההמון? האם הפגנת המונים בכיכר אמורה להיענות ע"י הממשל? אצלנו דמוקרטיה, ובכל כמה שנים העם נשאל לדעתו. האם משום כך דעתו בהפגנות לא נחשבת? או שגם במדינה דמוקרטית הפגנת המונים מחייבת הסכמה? וכמה זה המונים? האם כמו באימרה הידועה, כבר הסכמנו שאת זונה ואנחנו רק מתמקחים על המחיר? האם העובדה שרק 30 מפגינים התייצבו להפגנה בירושלים נגד עליות המחירים אינה אומרת שהממשלה חייבת לכבד את רצונם וללכת? כמה מפגינים? האם חייבים למלא את הכיכר? האם כוחו של הציבור הוא פונקציה של גודל הכיכר הראשית? כיכר תחריר בקהיר, כך נאמר, גדולה פי עשרה מכיכר רבין בתל-אביב. אולי זאת שיטת ההגנה של הדיקטטורים? תמיד אצל הדיקטטורים הכיכרות ע-נ-ק-י-ו-ת. הם בונים על הפגנות תמיכה. ועל חופש

תנועה לטנקים. אז במצרים היו מליון מפגינים. זה הרבה? זה מספיק? זה אחד ורבע אחוז מהאוכלוסיה. אחוז אחד יכול להחליף את השלטון? אכן, תשעים ותשעה אחוזים הם צדיקים שישבו בבית ומלאכתם נעשתה בידי אחרים. אחר כך מרגיעים אותנו ומספרים שלאחים המוסלמים יש רק 20 אחוזי תמיכה.

עורו הרומנים

איך ההרגשה שלא סופרים אותך? שאתה קיים אבל מתעלמים ממך? עם הרגשה כזאת יצאו מליון צעירים לכיכר והפילו את הרודן. כל העולם מביט אחוז התפעלות. סיפור ענק. המוני העם יוצאים לרחוב במדינה ערבית ומפילים את השלטון בקריאה לדמוקרטיה. מעשה חסר תקדים אשר ממשיך וימשיך להתגלגל ממצרים לארצות ערב האחרות מתימן ועד אלג'יריה. אבל רגע, האמנם מעשה חסר תקדים? אז זהו שלא. הרי המהפכה במצרים היא שיחזור של אפקט תוניסיה. הכל התחיל בתוניסיה. תוניסיה היא התקדים. אבל, מצרים היא גדולה וחשובה, והעולם, הערבי והמערבי כאחד, מסתכל עליה במבט אחר. על כן המהפכה והתקדים חסר התקדים נרשמים לזכותה של מצרים, ואת תוניסיה, הממציא האמיתי, המקורי, שוכחים ומשאירים בצל, כמו בלאומליך בטקס חנוכת התעלה. תוניסיה עומדת בשקט בצד ואף אחד לא מסתכל לעברה. איך ההרגשה שלא סופרים אותך? שאתה קיים אבל מתעלמים ממך?

אמרתי לכם

האירועים במצרים היו בלתי צפויים ושיא תדהמה חדש נקבע. איך מודדים תדהמה?  ובכן, כל אירוע, מפתיע ככל שיהיה, נחזה בדיעבד על ידי אסטרולוג או מגיד עתידות מסוג אחר. תמיד הם מופיעים ומספרים שניחשו בדיוק, או בערך, את מה שקרה. ככל שהתדהמה רבה יותר, כך חולף זמן רב יותר עד שאותו חוזה מופיע ומצהיר על הצלחתו. עד עתה, ככל הידוע לי, טרם התייצב מי שחזה את הנפילה. במחשבה אחת פחות, מכיוון שאף אחד לא מתייצב, הנה אני יכול להעיד על עצמי, איך חזיתי הכל בפוסט הזה שנכתב לפני שנתיים וחצי!

התמונות שלא נראו במצרים...