כל הדברים גדולים כקטנים

הארץ פרסם בהרחבה, בעמודו הראשון, טור של דויד גרוסמן, שעוצר לרגע וחושב, ומרגיש, ומתבייש במקומנו, על המשמעות האיומה  של סיפור קטן על אדם שהושאר למות בשדה. ודווקא קטנותו היא שהופכת אותו לכבד כל כך. כי כאן אין רוע מובהק, אכזרי, תוקפני. כאן בעיקר אדישות, והפקרה, ופשע של חוסר מעש וחוסר אנושיות. ודווקא משום כך, הקו המפריד בין אותם שוטרים, שרק הפקירו פצוע בשדה ונסעו הביתה, ובין כל אחד מאתנו, שרק עוצם את עיניו, או מפנה אותן לצד השני, הקו הזה כמעט נעלם, ואנו נותרים שותפים חסרי הגנה. זהו המקור של תחושת המועקה.

העמידה מול מעשה כזה, ללא אותו קו ברור שמבטיח שמה שנעשה שם לא ממש נוגע לנו, כי הרי לא היינו בשום אופן, ולא אנחנו, מותירה אותנו מול מה שיכול בקלות להיות חלק מאתנו. והעדרו של הקו מעיק ומאיים. ממש כמו אדם שעשרה מטרים ממנו רובץ אריה. עד כמה שונה הרגשתו כאשר הוא יודע שביניהם חוצצת גדר, והיא חזקה ועמידה לאריות, מההרגשתו כשאותה גדר נעלמת. האריה ממשיך לרבוץ ורק ההרגשה אחרת. מה הפלא שגם כשהגדר עלובה ודקה הוא בקלות משכנע את עצמו כי היא זאת שתגן עליו בפני האריה. הוא חייב סידור שיגן עליו.

הסידור הפשוט הוא עצימת העין. המעשה של הפניית המבט הוא פתרון קל כשמישהו אחר "עושה את העבודה". החל מהשמירה על הבטחון, הפנימי והחיצוני, כפי שהיא נעשית לילה לילה, ועד לבשר שאנו אוכלים, שמישהו אחר "אורז" אותו עבורנו וחוסך את הצורך לראות כיצד בדיוק הופך יצור חי ונושם, לאריזת בשר ודם. עד שבא איזה גרוסמן עם מראה וכשהוא מעמיד אותה מולנו בא לנו להקיא.

ומנגד, בעיר הגדולה חיפה, שהיא סמל לדו-קיום ודו-תרבותיות, נערך לינץ' ביהודים על רקע אנטישמי. ההבדל בין פוגרום ולינץ' למי ששואל הוא ללינץ' עושים ברחוב ואילו פוגרום זה אצלך בבית. כתבתי כאן על השלב השלישי של הכיבוש. ארוע כזה שייך לשלב הרביעי - סיום הכיבוש והתהפכות היוצרות. חבורת אנטישמים תוקפת יהודים וחורתת את המסר על בשרם, פשוטו כמשמעו. מעורר חלחלה ומקומם ומרתיח ודורש מעשה.

לשני הארועים שתיארתי כאן, שהם במובן מסויים סיפורים קטנים, יש דבר משותף. נוסף להיותם נוגעים לְאלימות, ולסכסוך המתנהל בארץ הזאת, שניהם מעוררים תגובה רגשית חזקה. תגובה של גועל הגורמת לך לנוע בכסא באי נוחות. תגובה שגורמת לך להחוויר. תגובה של תסכול עצום מול ההכרח להחשף למעשים כאלה.

העניין הוא שנדמה לי, אני אפילו די בטוח, שיש הרבה מאד אנשים שמוצאים רק אחד משני הסיפורים כדבר נורא ואיום, וחיים בשלום עם השני.

ככל שדורה אהבה את הגברים שנאו אותה הנשים. שנאו אותה הזונות-לשעבר, כי למרות שכבר לא עבדו, הרגישו כי היא פוגעת בפרנסתן. שנאו אותה הנשים שהיה להן גבר כי הצליחה להוציא אותו מחזקתן, אמנם לרגע, ואחר כך, ידעו שהתנחלה בדמיונם, ומשם אי אפשר היה לעקרה, ושנאו אותה הנשים שהיה להן גבר, פן תצליח להוציא אותו מחזקתן ולהתנחל בחלומו, ושנאו אותה משום שכבר עתה, יחד עם שנאתן כבר התנחלה שם, ממתינה. שנאו אותה אלה שלא היה להן עדיין גבר, כי היטתה אותו ממסלולו והאריכה את דרכו, ואלה שכבר אין להן גבר כי תלו בה את אשמתן. שנאו אותה הנשים החסודות, כי גילתה את ערוותן, כי במעשיה היה מטעמו של פרי עץ-הדעת, פוקח-עיניים, אף שהפרי שלה לא הביא אותם לידי בושה. והנשים שונאות הגברים שנאו אותה על שבחרה בצד שלהם, בוגדת.

כוחה של השנאה גדול מזה של האהבה, והגברים, אלה שזכו באהבתה לרגע ואלה שרק קיוו, חזרו לתלם וחברו למחנה, אוחזים לפיד וקלשון. עכשיו כבר ידעו כולם כי היא מכשפה וחייבת שריפה. היה ברור לכל כי אהבתה, ללא גבול וללא תנאי, אין לה מקום בעולם הזה. העובדים והעובדות הסוציאלים העידו כי התנהגותה המעוותת מקורה כנראה במשפחתה המעורערת, אף כי איש לא ידע מהיכן באה. השוטרים עצרו אותה והשאירו אותה כל הלילה במעצר, ואחריו עוד לילה, והרופא הפסיכיאטר העיד כי אין ספק שאינה אחראית למעשיה וכי היא מסוכנת מאד, וקודם כל לעצמה. בנסיבות אלה, ציווה השופט לשחרר אותה מהכלא ותחת זאת לכלוא אותה במחלקה הסגורה.

בכל המקומות, בבית המעצר, ובבית המשפט, ובמחלקה הסגורה, המשיכה דורה לאהוב את כולם, אלא שלא התאפשר לה לעשות דבר כשידיה אזוקות, או נתונות בכותונת הכפייה. אם הרשו לה, או התרשלו בשמירה עליה, היתה אוהבת בידה את המאושפזים במחלקה. את הפיג'מה התכולה היה קל במיוחד להפשיל. בניגוד לגברים שתעו ברחובות, חבריה החדשים אהבו אותה גם הם ללא תנאי, גם לפני וגם אחרי. הם ידעו שהיא קדושה ועל כן ראו אותה יותר מפעם אחת.

מכיוון ששום פתרון לא החזיק מעמד, עברה בסופו של דבר למחלקה נפרדת, בחדר נפרד ומבודד, שרצפתו וקירותיו כולם רכים כמיטות עטויות סדינים ורודים. שם, בחדר המיטות, היתה מוגנת לחלוטין ולא יכלה עוד להזיק לעצמה ולאחרים. שם לא פגשה עוד איש ולא אהבה עוד. רק האח שטיפל בה המשיך לבוא בכל יום. הוא אהב לזיין אותה. היא לא רצתה, כי "אותה" היה שונה מאד מ"איתה". אבל כאן, עכשיו, לא היתה לה אפשרות לסרב. כעת חזרה להיות בן-תמותה. מיתות רבות ידעה בחדר ההוא.

האזהרה היחידה שאני יכול להוסיף כאן היא תחשבו טוב טוב על מה שאתם עושים

לפרק 2

ואילו דורה הקדושה, שאהבה את הגברים, ליטפה אותם באצבעותיה ותוך זמן קצר היה האיבר בשליטתה, מלא, תפוח ופועם. כעת, מתוך חיבה והתפעלות היתה מחליקה עליו בידה. היא הסתכלה בפניו של הגבר שלידה, שהשתנו במהירות, בעיניו שנעצמו ובפיהו שנפער ועקבה אחר נשימתו. היא ראתה בבהירות ובקלות את התהומות החשוכות, את הבדידות והפחד, התשוקה והצער. לפעמים עצמה היא את עיניה והתמכרה לתנועה הקצבית ולמה שחשו אצבעותיה. בדרך כלל אהבה להסתכל. בו. בזין. שימח אותה לדעת שהם שונים זה מזה לא פחות מהגברים שנשאו אותם. במראה, בגודל, בצבע העור, במרקם, בצורה, באופן בו התעקל, במבנה הראש, במידת הקשיות, באופן בו השתנה לנגד עיניה. באותם רגעים היה הגבר נעלם מתודעתה והיא מצאה את עצמה בחברת יצור חי, עצמאי, גמיש, רגיש, שהגיב לכל תנועה שלה, שדיבר אליה וביקש. כשהרגישה שהוא עומד להתפרץ הדקה את אחיזתה, מניחה לו לפעום ולפלוט, פעם אחר פעם. אחר כך הביטה בפניו של הגבר, אל האור שנדלק שם לרגע, חייכה, ונעלמה מן המקום. הגבר, ההמום והמרוגש נשאר מרותק למקומו, לא מסוגל להגיב, והביט בה מתרחקת, חסר אונים.

אף אחד לא שכח את המפגש עם דורה הקדושה. בלילות שכבו במיטתם ואוננו בעוד הם מדמיינים אותה לידם. באורח פלא, אף פעם, אף אחד לא זכה לפגוש את דורה פעמיים. כל כמה שחיפש אותה ושאל עליה, לא מצא אותה שוב. מי שחשב שמצא, אם התמזל מזלו הרע, פגש רק את אורנה אחותה. אבל הוא לא הבחין בכך, שכן היה שקוע בעצמו ולכל היותר בכף ידה. דורה הקדושה היתה מלאך. לא ברור מי שלח אותה אבל היא היתה כאן, חילקה את חסדיה לכולם ותמיד היו עוד.

אורנה, אחותה התאומה של דורה, תמונת המראה שלה, חיה במקום אחר. תאומי מראה הם תופעה מעניינת. תאומים רגילים זהים בכל. אם לאחד גבה ימנית גבוהה, כך אצל השני, ואם לשנייה כתם אדום על הלחי, לאחותה יש את אותו הכתם, בדיוק באותו המקום. אבל תאומי מראה הם אותו הדבר, רק להיפך, ואם הגומה של האחת הוא בלחי השמאלית, תהיה הגומה של אחותה על הלחי הימנית. הנה כך, ממש כאחותה, מצאה גם אורנה את עצמה בכל הזדמנות אוחזת באיבר מינו של גבר שפגשה כמה דקות קודם לכן. אבל אורנה שנאה גברים. את כולם, וכל פעם כזאת היתה הזדמנות לנקמה. היא חשבה שלגבר אין תקנה כל עוד הוא מחובר לאיבר מינו. מסיבות שהיא עצמה לא הבינה, לא ניצלה את ההזדמנות אלא קמה פתאום ועזבה מותירה אותו עלוב ומתוסכל, תאוותו בידו.

כדאי לקרוא את הפרק הראשון תחילה. בסוף הפרק יש אזהרה מפני האופי המיני של חלק מהטקסט.

לפרק 1

לפרק 3

לדורה היו פנים עגולות וחלקות ומצח גבוה, שפתיים פרחוניות ועור בהיר ומי שהביט בה חשב על הלבנה במילואה. עיניה פקוחות במבט תמים, וגומת חן בלחיה הימנית לוותה את החיוך התמידי והדק. היה לה מבט של מי שיודע את האמת ומשעשע אותו לדעת כמה היא טפשית. היא לבשה תמיד שמלות כהות וארוכות, דקות בקיץ ועבות מאד בחורף, ועל ערפה צעיף צבעוני. היא התחילה לחולל ניסים כשהיתה חיילת, אבל אף אחד לא הבין שם שהיתה אשה קדושה.

דורה הקדושה, רבת החסד, אהבה את כולם. גם את הפגומים שבהם, את המכוערים, הקמצנים, את אלה שריח גופם דוחה,  את המסכנים, את השעירים, את חסרי הסבלנות, את גסי הרוח, את כבדי הפה, כבדי הראיה, כבדי הגוף, את הכפופים, את הבלויים, הזקנים, המשעממים, השבויים, היהירים, רודפי-הבצע, וגם את היפים והחסונים, רכי השיער, האדיבים והחולמניים. דורה הקדושה, העניקה לכולם את חסדיה.

אף אחד לא קרא לה דורה הקדושה. אף אחד לא ידע שהיא קדושה. הם ראו בה זונה, אף שכבר לא היו זונות בעולם מאז שהלקוחות נלקחו למאסר, רק זונות-לשעבר. כלומר, לא היו זונות בעבודה. במובנים האחרים, זונות לא היו חסרות, ובני-זונות, אבל זה עניין שבין אדם לעצמו ומי יודע אפילו מה זה אומר. אבל דורה לא התפרנסה מזנות ומעולם לא חלמה לבקש אפילו שקל או סיגריה. הכל עשתה ללא תמורה. רק מאהבה. ובמידה רבה, מחמלה.

היא גם לא סבלה מהקללה הגדולה שהוטלה בזונות. ההכרח לקבל כל אחד וחוסר האפשרות להגיד לא. תמיד היתה יכולה לסרב, אך אף פעם לא היה לה צורך. כולם היו ראויים בעיניה. היא לא סרבה לאיש גם משום שאיש לא פנה אליה. תמיד פנתה אליהם.  אילו הייתי פונה לאשה זרה, עוברת אורח, ומבקש לאונן לה הייתי מזמן מוכה ונאסר. אבל כשדורה פנתה בהצעה לגברים שפגשה התקבלה ברצון.

דורה הקדושה אהבה את כל הגברים ורצתה רק לתת. הם מצידם למדו לקבל, שזה דבר אחר מלקחת (אם כי מהר מדי שכחו מה שלמדו מפיה). היא לא הזדיינה עם אף אחד. מעבר לעובדה שבלתי אפשרי היה לשכב עם כל כך הרבה גברים היא למדה שלהזדיין צריך "עם", ולאונן "ל". היא לא רצתה לקחת בזה חלק. לא זאת היתה כוונתה. היא רצתה רק לתת, ואת עשר הדקות שהקדישה לגבר שפגשה, הקדישה רק לו. מיד כשמצאו מקום עם מעט פרטיות, כמו שולחן צדדי במסעדה, מושב המכונית, מדשאה נסתרת או חדר מדרגות חשוך היתה מטפלת במיומנות במכנסיו ותוך שניות היה איבר המין שלו נתון בידה.

בתור פשרה, הודעה זאת מובאת רק בסיום הפרק.

לפרק 2

תאור התפקיד

לשמור על החלאות הגדולות ביותר בחברה, אנשים רעים ואלימים שפגעו באחרים. להחזיק אותם כלואים בתוך מבנה מבוצר. לדאוג לרווחתם ובטחונם. לאכוף סדר ומשמעת. בשעת הצורך, נדרש להפעיל כח ולנהוג באלימות.

היקף המשרה – 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע.

השכר 200 ₪ ליום.

המשרה מיועדת לגברים ונשים.

למעוניינים נא לציין "עבור משרת סוהר".

תאור התפקיד

לטפל באשה זקנה, משותקת ונטולת יכולת דיבור. להעביר אותה מהמיטה לכורסא וחזרה. להפוך אותה במיטה פעם בשעה. למרוח על העור משחה לטיפול בפצעי לחץ. להחליף חיתולים ולנגב. לפי הצורך, לסייע בעבודות הבית אצל הבת.

היקף המשרה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע

השכר 150 ₪ ליום.

המשרה מיועדת לגברים ונשים.

למעוניינים נא לציין "עבור משרת מטפל סיעודי".

תאור התפקיד

לשמור על החלאות הגדולות ביותר בחברה, אנשים רעים ואלימים שפגעו באחרים. להציל אותם מכליאה בתוך מבנה מבוצר. לדאוג לרווחתם וחירותם. בשעת הצורך נדרש לשקר.

היקף המשרה – 10 שעות ביום, 5 ימים בשבוע.

השכר – 1000 ₪ לשעה.

המשרה מיועדת לגברים ונשים. נדרשת השכלה.

למעוניינים נא לציין "עבור משרת עורך-דין"

תאור התפקיד

להרוג בעלי חיים בסכין חדה, בעוד הם תלויים מהתקרה, קשורים ברגליהם בשלשלאות.

היקף המשרה 8 שעות ביום, 6 ימים בשבוע

המשרה מיועדת לגברים. נדרשים קשרים ורקע דתי.

השכר – 400 ₪ ליום

למעוניינים נא לציין "עבור משרת שוחט"

תאור התפקיד

גמיש

היקף המשרה – גמיש

המשרה מיועדת לבעלי קשרים

השכר 22000 ₪ בחודש + רכב + החזר הוצאות + מזכירה

למעוניינים, אתם יודעים למי לפנות.

תאור התפקיד

לארוז קרמבו. בעדינות.

היקף המשרה 9 שעות ביום 6 ימים בשבוע

המשרה מיועדת לנשים

השכר 22 ₪ לשעה

עובדות נאות ידרשו גם לשעשע את הבוס

למעוניינים נא לציין "עבור משרת פועל יצור"

תאור התפקיד

לאונן, למצוץ ולשכב עם גברים מכל הגילים הצורות והגזעים. לשאת בסבלנות סטיות מוזרות.

היקף המשרה – גמיש.

המשרה מיועדת לנשים.

השכר – 200 ₪ לחצי שעה.

למעוניינים נא לציין "עבור משרת זונה".

תאור התפקיד

לחבר שירים

היקף המשרה – גמיש

המשרה מיועדת לנשים וגברים

השכר – אין

למעוניינים נא לציין "עבור משרת משורר".

גלוי נאות – אני לא בעד זנות. אני לא בעד מין בתשלום. אני רואה במין מעשה של הדדיות. אם לי יש את הצורך והרצון והחשק אני מצפה לכל אותם דברים מבת הזוג. אני רוצה לשכב רק עם מי שרוצה ועושה זאת ברצון ובשמחה. על כן, בהגדרה, אני רוצה מין מהסוג שאי אפשר לקנות בכסף.  זה כשלעצמו לא אומר שמין מהסוג הזה קיים, או קיים תמיד.

גלוי לא נאות – החוק נגד זנות הוא בעיני חוק מטומטם, מתחסד, פופוליסטי, מיותר ומתנשא, תפארת הפוליטיקלי קורקט. הוא גם עקום ובלתי מוגדר, בלתי ישים ולא מקדם שום דבר פרט לרזומה של אחדים מחברי הכנסת. סחר וניצול של אחרים הנתונים למרותך, כפיה ואלימות, מעוררים בי חלחלה. אני לא מוצא קשר בינם ובין החוק.

גלוי סתם – כלל נקוט בידי, כאשר אני כותב, להשתדל לא להגיד דברים ששמעתי וקראתי במקום אחר. רבים וטובים כתבו את כל הסיבות וההסברים מדוע החוק הוא חוק רע ולא אחזור על הדברים.

הנה כמה דוגמאות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4189973,00.html

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb52f4&id=3378

http://news.walla.co.il/?w=/2971/2508587

http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=99612 (לקרוא כאן את התגובה היחידה)

http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/Domestic/internal/Article,90358.aspx

יש קטגוריה של חוקי אַי-אַי-אַי. אלה חוקים שאינם קיימים, כלומר, דברים איומים ונוראים אבל משום מה החוק אינו אוסר אותם, ועל כן הדרך להלחם בהם היא לצעוק אַי-אַי-אַי. למשל שתיית אלכוהול, מכת-מדינה שכל היום שומעים ברדיו תשדירים נגדה ונגד הסכנות שלה, אבל, בניגוד לסמים למיניהם, היא מותרת על פי החוק. או דיבור בטלפון בזמן נהיגה, עם דיבורית, שידוע לכולם שהסחת הדעת שהוא גורם מסוכנת בדיוק כמו הדיבור ללא דיבורית, אבל בניגוד אליו, החוק אינו אוסר אותו. הזנות, על פי החוק, איננה אסורה, אבל כאן הדעות כנגדה כל כך עוינות שאין אפילו צורך בתשדירים ברדיו. העיסוק, החוקי כאמור, בזנות הוא כל כך בזוי שכנוי "זונה" המופנה כנגד אשה שאיננה כזאת, נחשב לעלבון נורא המזכה בתביעת פיצויים.

החוק המוצע שייך לקטגוריית מי-התינוק. מים ששופכים תינוקות.

החוק המוצע שייך לקטגוריית "ללכת בלי להרגיש עם". הוא מנסה לחסל את ענף הזנות מבלי שיאסר העיסוק בזנות. תומכי החוק מנמקים זאת בטענה כי במשולש לקוח-זונה-סרסור, הזונה היא החוליה החלשה ולכן לא הוגן להפנות את החוק כנגדה. החוק פונה נגד הלקוח משום שבחזית מול החוק הוא החוליה החלשה האמיתית. הוא היחיד שאכפת לו ממעצר ומשטרה. מי שיוצא נקי מכל הסיפור הוא הסרסור שהוא דווקא הקדקוד הכי מלוכלך במשולש. בעצם, כוחו, מעמדו והתפקיד שהוא משחק כאן, הוא זה שגורם לכך כי הטענה שהזונה פועלת מרצונה החופשי ריקה מתוכן. המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל ובלתי מוסרי משום שהוא מפקיר את הזונה לחסדי הסרסור, והוא גם זה שמאפשר את קיומו של הלקוח האלים או הכפייתי.

אם דאגתה של המדינה, כפי שהיא מתבטאת בחוק המוצע, היא לרווחתן ובטחונן של הנשים העוסקות בזנות, מדוע לא תדאג המדינה לרווחתן ובטחונן? הפתרון המתבקש הוא הלאמת הזנות. ברוח המאבק להבטחת זכויות עובדי-הקבלן, תגייס המדינה את כל הזונות לשירותיה. לשם שנוי, תעסיק המדינה זונות בלי "מרכאות". תדאג המדינה, כחלק ממערך הרווחה, לאספקת שירותי מין-זמין לאוכלוסיה הנצרכת לכך.

אלא אם כן, הכוונה המרכזית היא למנוע שירותים כאלה. ללמד את הגברים להתאפק. לשלוט ביצרם. להתנזר לפעמים. היצר המיני הגברי שקול לגשם היורד משמים. כאשר הוא מתנקז לבתי הזונות, כמוהו כשיטפון ההולך אל הים מבלי להשפיע כהוא זה על מאגרי המים ומי התהום. בזבוז משווע. את מי הגשמים אנחנו רוצים לתפוס ולאגור ולהשתמש בהם טיפין-טיפין (תרתי-משמע), לפי סדרי העדיפויות, הצרכים והמחירים שתקבע הממשלה. ואת היצר הגברי, אם נתפוס ונאגור, נוכל באותה מידה לנתב, חלקו לחיי הנישואין, והשאר ליצירת חברה פעילה, יוזמת, ובעיקר שׂשׂה אלי קרב ומלחמה. השיטה נוסתה ועובדת דורות רבים. הלאמת היצר הגברי משתלמת יותר מהלאמת הזנות.

זונה ממלטת לקוחות מאימת המשטרה - תחריט עתיק