לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו שאני חי על פניו של כדור ענק. על פני הכדור חיים אנשים כמוני. גם בצידו השני – שם הם תלויים במהופך, עם הראש למטה. אם אחליט לצאת למסע, ללכת ולא לשוב לעולם, סופי שאמצא את עצמי חוזר למקום שממנו יצאתי.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה. אני שוכב בלילה על הגב ומביט לשמיים ונדמה לי שכל כוכב הוא שמש, ויש עוד שמשות לאינסוף וכדורים ענקיים סביבן וכולם חגים על צירם וזה סביב זה בנשף מחולות, מראשית הזמן ועד קיצו.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו יש סביבי המון יצורים בלתי נראים. הם נמצאים בכל מקום, באוויר, על הרצפה, ובתוך האוכל, ועל הבגדים, והכי מוזר, גם בתוכי. הם חיים בתוכי, בתוך הגוף, בכל מקום, בכמות אינסופית. כמו בעולם מקביל הם חיים, מתרבים, מתים, נלחמים זה בזה, כובשים להם שטחים, עולים ויורדים, כאילו גופי הוא עולם בפני עצמו, וכל יום שלי הוא היסטוריה שלמה.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו כל מה שסביבי, כל האנשים והבתים, החיות והעצים, העננים והים וההרים, ובטן האדמה, ואפילו העשן וריח הפרחים, כולם עשויים מאותן אבני בניין קטנות. ואם נפרק הכל עד היסוד, נישאר בדיוק עם אותן אבנים, ולא משנה ממה התחלנו. אבל אז, אף אחד לא ידע להרכיב אותן חזרה.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה שאנחנו בעצם לגמרי לבד, ואף אחד לא יודע. שנחיה ואחר כך נמות.
בעקבות צפיה בשני הסרטים של האוסקר – "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף".
למה לא כל יום פורים
כל העולם במה, ואנחנו שחקנים. הסרט איננו דוקומנטרי. כולו שחקנים, תפקידים, תפאורנים ומלבישים. לכבוד פורים הערבים התחפשו. הורידו את הזקנים, לבשו בגדים צבעוניים ועליזים (הולך מצויין עם הדגל שלהם), הילדים אוהבים לשחק ולשיר והאמהות - לבשל. הם אפילו מדברים עברית, ועושים לעצמם כל יום קרנבל פורים. האינתיפאדה התחפשה לעדליאדה. והיהודים התחפשו לחיילים.
ככה אי אפשר לדבר. קודם כל תורידו את המסכות.
פטריוטים ישראלים רואים בסרט תעמולה אנטי ציונית ופרו טרוריסטית (ושכחתם למה היה צריך להקים את הגדר?). כל המשוכנעים, מכל הצדדים, שוב משוכנעים יותר.
לכן, ודווקא משום שהיא מוצבת לא בחזית, אלא בשורה 9 בצד, אני שוב-משוכנע שהמסקנה שעולה מן הסרט היא העובדה שההתנחלויות הן הבעייה הגדולה ביותר בשטח.
ומה היה קורה אילו
גם למי שמסרב להקשיב לצלם הפלסטיני, קשה להתעלם משומרי הסף. כל ראשי השב"כ לשעבר בלי יוצא מן הכלל מדברים באופן ברור, גלוי וחד משמעי בגנות האיוולת של ההתנהלות הישראלית בשטחים.
ועדיין, כראוי למדינה מתוקנת, הדרג המקצועי כולו מבצע את הנחיות הדרג המדיני. והדרג המדיני עושה את רצון העם.
ומה שאני לא יודע להשיב עליו – האם הדבר הזה טוב או רע.
ולמרות זאת, המסקנה האפשרית של הסיטואציה היא שלהבא יתייחס הדרג המדיני גם לתפקיד ראש השב"כ כמשרת אמון, והקריטריון העיקרי למנוי יהיה נאמנות והזדהות פוליטית.
טעם של פעם: ראש-השב"כ-הנוכחי לשעבר
שומרי הסף תחילה
מה שצריך לעשות לאחר הצפיה בסרט שומרי הסף הוא לצפות בחמש מצלמות, גם, ובפרט, אם צפיתם כבר. אז לצפות שוב. כי הצפיה בסרט ההוא לאחר הסרט הזה יכולה להראות אחרת לגמרי. ממש כמו ראשי השב"כ עצמם, שפתאום רואים את הדברים בפרספקטיבה אחרת. ולכן, יש משמעות לסדר בו רואים את הדברים.
כצאן לטבח
ובכל זאת, יש הבדל גדול ביני למשל, כאשר אני צופה בסרט, ובין, למשל, אזרח קנדה ששמע על הסרט בגלל המועמדות לאוסקר והחליט לצפות בו לתומו.
כאשר אני רואה את הסרט, ומגיע לסצינה שבה החיילים נכנסים לכפר תחת מטר אבנים, ויורים באמצעים שבידיהם בעוד התושבים נסים בבהלה, ואז בצילום שנעשה על אחד הגגות, כולם נמלטים לתוך הבית ועל הרצפה הריקה נותרת שלולית דם ענקית - אני יודע שאם זה היה דמו של אחד התושבים, היינו רואים ויודעים, ואחרת, אם יש בבית שלולית כזאת (והסרט כאמור תיעודי), סימן ששחטו שם כבש. ואכן, מאוחר יותר בסרט משולבת סצינת השחיטה, ואף מוסבר שמטרתה "להקשיח" את לב הילדים. ולכן, יש משמעות לסדר בו רואים את הדברים. אבל הקנדי אינו יודע דבר מכל זה. הקנדי יזכור את שלולית הדם.
שאלה מספר חמש*
והשאלה האחרונה, כעת, כאשר נראה שהשטחים מתחילים לבעור, ויותר מאי פעם ניכר שאנחנו ערמנו את העצים, ושפכנו את השמן, והצתנו את האש. וכאשר דורמן פשוט, שומר סף, עלה לגדולה והגיע לבית המחוקקים, עם כל מה שהוא יודע ומבין, ולאחר כל מה שכבר אמר, האם יעלה על הדוכן ויצעק שם את אותם הדברים, או שהוא שומר זאת רק למקרה שיוותר באופוזיציה.
*לדורות הבאים ולארכיאולוגים – שומר הסף, ראש השב"כ שלעבר, יעקב פרי, הוא מספר חמש ברשימת יש עתיד בראשות יאיר לפיד, ונכון לכתיבת שורות אלה - מועמד להיות שר וכנראה חבר בקבינט. או לחילופין חבר אופוזיציה בכיר. למרות שהעיוורון והאיוולת המדינית שאפיינה את כל הדורות הקודמים, (כולל בתקופתו של פרי כראש השב"כ) נמשכים, דווקא היום הוא שותק. השתיקה נראית שייכת מאד לאפשרות ששוב ימצא את עצמו בתוך מעגל ההחלטות. אם בסופו של יום, כשתוקם ממשלה, הוא ישאר באופוזיציה, ואז, אבל רק אז, יעמוד בשער ויצעק נגד מדיניות הממשלה, הוא יכנס לנעליו הקטנות של שאול מופז.
יש סיפור יפה על איש מערב משכיל, שעלה לרגל לחכם זן גדול כדי שילמדהו מחכמת המזרח.
הושיב אותו החכם ליד השולחן, הניח לפניו ספל והתחיל למזוג לתוכו תה. מזג ומזג ולא הפסיק גם כשהכוס עלתה על גדותיה והתה החל להשפך על השולחן.
כאשר שאל האורח מדוע הוא מוזג כך ומניח לתה להשפך, ענה לו – אי אפשר למזוג לתוך ספל מלא. את בא אלי כדי שאלמד אותך, אבל אתה מלא כמו הספל הזה. אם אתה רוצה ללמוד משהו חדש, תחילה יהיה עליך להתרוקן ולפנות מקום.
המשל היפה ומעורר ההשראה מצוטט ברשת בעשרות גירסאות ונוסחים. בין היתר באתר "הידברות" ששם לו למטרה לקרב את היהדות ליהודים ואת היהודים ליהדות. יש בכך אירוניה מסוימת אם אסביר מדוע מלכתחילה נזכרתי במשל הזה.
נזכרתי בסיפור היפה הזה בגלל שנמאס לי לשמוע את טענת ההבל בדבר "העגלה הריקה". את הבטוי הקבוע להתנשאות של "נציגי היהדות" כלפי הריקות החילונית. הבטוי שנשמע שוב ושוב בדיונים בדבר נאום ההכתרה של הח"כית החדשה הד"ר רות קלדרון.
אם רוצים לבוא אלינו בפתגמים ומשלים, אז אולי הגיע הזמן לפנות מקום בעגלה, להפטר מכמה חפצים עבשים, להניח במיכל המיחזור, לתרום לנזקקים, לפנות מקום, לנקות ולאוורר. לא חייבים לחכות שהנכדים יזמינו אלטע-זאכען אחרי הלוויה.
עגלה ריקה קלה יותר, זריזה יותר, פחות מעייפת את הסוסים, ויש בה מקום לכל דבר מעניין שיקרה בדרך.
ועוד משהו - מאז ומעולם, בתור לקופה בסופר, בין אנשים מנומסים או איכפתיים, נהוג שבעל העגלה המלאה מוותר ומניח לבעל העגלה הריקה להדחק לפניו.
בעקבות אחד הפוסטים האחרונים הצטרפו אלי אחדים מהקוראים (ואני מקווה שעוד כמה שקטים, ועוד כמה שיגיעו איכשהו לפוסט הנוכחי) לגעגועי לאורדינר.
אני מאושר לארח כאן פוסט חד-פעמי מאת אורדינר, לכל האוהבים והאהובים, כולל צילום גרפיטי מקורי. ומוסיקה, כדי להשאר עם הטעם.
פוסט אורח חד פעמי מאת אורדינר
טוב, אז טוב, נו... עברו כמה שנים אה? המרחב המכונה ווירטואלי עדיין כאן, את המקלדת החלפתי מאז, את הנחמה גם, את הצורך בה לא, ושקט בא גם לא, ונעים שזוכרים כאן זה לא וירטואלי בשום מובן, זה אנושי ומרגש.
יושב על קפה עם לאה גולדברג בברלין לפני הנדודים ורואה איך בזמן שהיא מחייכת היא כבר מרעיבה את הנפש ומוכנה לגמרי ל"האמנם" כשיר אופטימי (מלווה מהרציף את הרכבת במבט... נותנת מובן חדש למילה "מתרחקת").
כל כך טבעי לכתוב מילים, להציף אותן על פני המים, להיאחז בהן, בלי להצליל בחלל הפה, כמו לחיות בשביל כל מה שבא, לצעוד על חבל דק בין מציאות לדמיון, ולדעת שהדמיון הוא לפעמים מציאות, והמציאות דמיון.
עליתי על האנייה שהיא המקום הזה מתוך בריחה וחיפוש, מכרות ההיי-טק... זוגיות רעועה... פרידה מהנעורים... מצחיק, כי חשבתי שמצאתי לי חיים אלטרנטיביים, כאילו שהחיים האמתיים שלי נמצאים באיזשהו מקום.
זה רק איזה עניין לסדר, פרוצדורה, מודעה בעיתון, המוצא הישר של חיי מתבקש לחייג... במקום כזה, הדברים אפשריים, ויש להם אלף ידיים קטנות, ואותי מחזיק גיטרה, זה למה הייתי כאן, והכאן אישי, ומלווה אותי בכל אשר אני פונה.
ואז, כמו בכל סיפור (ויש להודות שחיי הם סיפור אוטוביוגראפי), הגיע קונפליקט... להחזיק את הסיפור... כדי שהקהל לא יתייבש כמו משמש חלילה. נקלעתי אל תוך מצב רפואי מורכב של זוגתי,
כולל צורך בתרומת איבר מסובכת מאיברי האישיים, והלכתי על זה עד הסוף. אחד המעשים הטובים והנכונים שניתנה לי ההזדמנות לבצע.
בדרך כלל אני עושה שטויות למכביר, וכך אני נוהג גם עכשיו, והאמת שזה די נעים כשמתרגלים, ונושא אופי של חיפוש ובריחה, ושורות הקוד מקבלות אותי גם כך, ובזוגיות, נו, לא חל שינוי מהותי, זה בדיוק אני.
אני קורא שורות שהקלדתי בבית החולים לתוך הטלפון ומבין כמה עברתי את החוויה העצומה הזו באופן אישי פרטי. מצבה הרפואי טוב אגב, שלי גם, ואני מדלג בצעד תימני מעל כל תיאורי המחלה מטעמי חיסכון.
בית-המשפט! כבוד השופטת יושבת גבוה מעלי, אישה שחורה מבוגרת עם סרט צבעוני מדליק בשיער, קומה חמש, פרוצדורה לאישור משפטי. אישה צעירה רושמת באופן נמרץ את הפרוטוקול, קולות מתנגנים ברקע, המתורגמנית שלי מנסה להביא לתשומת ליבי בצורה נואשת את הנאמר. היא מנסה להחזיק אותי בתוך המציאות של האולם. הריכוז שלי עף מהחדר דרך החלון, המבט הולך לאיבוד, רוקד על גגות פריס, אבל אני מבין את השאלה. מי אתה? באמת שאלה טובה. התשובה תלויה על קרון רכבת שמתרחק אל האופק. באיזו תחנה ירדתי היום? אני מעביר את הפספורט וכבודה מעיינת בו. בתוך בועת הזמן העומדת לרשותי אני יושב מול מראה, מביט באיפור לבן שמכסה את פני, גונב לי הבעות, ומנגב אותו לאט וביסודיות.
אני אסיר, כלוא בין אקזיסטנציאליזם לאנרכיזם, אידיאות שמעולם לא הבנתי עד הסוף, או שאולי רק הלכתי לאיבוד באיזו נקודה לאורך הדרך, אל התום, החופש, לובש ופושט דמויות, מתעתע, אני אחד מוצא אותו בזמן שאני אחר מאבד. הכי טוב ללכת לפי ריח השתן, תשאלו כל כלב. תרופות יכולות לעורר בחילה, טעם איום לאורך ימים. סדר כרונולוגי יכול לעורר בחילה, דבר מוביל לדבר, אבל דברים גם מופיעים מעצמם, אחריות למעשים, לבחירות, איזו משמעות יכולה להיות לזה בהעדר טוב או רע? או בתוך הרצון להעדרם. לרגע שהלב בועט בפונקציונאליות יש השלכות עמוקות אבל זה גם ילדותי, כמו משחק, אפשר להפסיק כשרוצים. מצאתי אותך – צא, בוא אל אימא בורגנות, אתה גר כאן, האומנות שלך לא הופכת את הבטן, תעלה הביתה, מאוחר, תמשיך להתייסר מחר.
רק עוד רגע... רק לגמור לשבור את החיים, להתכונן לזמן שזה יהיה מאחורי ואני אוכל להתגעגע למה שהיה קודם ולהרגיש שזה היה הדבר. אז אוכל לשלוח את המדים של הבאד-בוי-מאן לניקוי יבש, ולהירגע כמו תמיד בתחנת הרכבת התחתית של פראדיס דאון-טאון עם הגיטרה והכובע ותרופות האלכוהול שלוש פעמים ביום, לשימוש פנימי בלבד, ולשכוח, ולתת לזה להתאדות. שדרות עצים, עננים אפורים, גינות קטנות, מטופחות, פורחות / הכל מתרחק דרך חלון אחורי של אמבולנס, קטן וקטן / פריס לירית היום, שורטת, תוקעת מחטים, אומרת לי תישאר / החדר מבהיק מלובן, אין אפשרות לפתוח חלון, אין אינטרנט / יש מבחר ספרים בצרפתית, ואת עצמי, ואת השקט ואת הפחדים.לניתוח הגעתי בלי פחד, רציתי לעשות את זה. את הפחדים השארתי בטקס הפרידה.
סיבוב בשוק הירקות והדגים האסטטי של יום רביעי. אסטטי אבל לא סטרילי. מיץ ניגר מהדוכנים, אנשים סבלניים, יפים, קונים את שנדרש להיום. ארוחה טובה כולל בירה אחת וסיגריה אחת שאסור לי, מזכרות קטנות נכתבות לאנשים יקרים, הערכות נפשית. מבית הקפה אני מביט אל השוק ואני רך, הלב גדול, יש מקום לכל האנשים האלה בנוחיות. אני חושב שאם כל הילדים חמודים אז אולי זה לא נעלם לשום מקום ואולי הם כולם חמודים גם כשהם בוגרים אם רק היו משתחררים מכמה חרדות וכמה טראומות ואכזבות וכל מני קליפות. אבל זה כי עכשיו אני רך כמו סרטן שהשיל את השריון. כשסרטן צומח, והשריון קטן עליו, הוא משיל אותו ונשאר חשוף ורך לגמרי. אז הוא מתחפר בחול לשבועיים ויוצא עם שריון חדש. כרגע התחושה טובה אבל להתחפר לשבועיים זה אינסטינקט.
משם מונית לבית החולים. בטיפול נמרץ הרבה מורפיום וזיכרונות שבורים, בחדר לילות בלי שינה. לילות מלאי כאב מהסוג שמאפשר לך לדבר עם עצמך ולבדוק כמה נפרדים אתה, הגוף, הכאב. לילות שבהם שרתי "הנה חולפת לה עוד שנייה, והנה חולפת לה עוד שנייה..." ובזמן הזה, השניות מגיחות מתוך קו הנוף של שמי פריז, פרוש לפני כל לילה כל הלילה, ושוטפות, זמן זורם אל תוך החדר, ואני... "הנה חולפת לה עוד שנייה" מתנפץ אל הזמן ראש קדימה והוא ניתז לטיפות, ואני... "הנה חולפת לה עוד שנייה" מחליק ימינה ושמאלה, שוטף כמו דג, מתגלש וטופח עם הזנב... השניות הללו מגיעות אל העולם ודברים סופגים אותן בדרך משלהם. ויש גם דברים הרבה פחות הרואיים כמו להצליח לחרבן, לעשות את זה לבד, לקלוע בול. בסוף עשינו את זה, חצינו את האוקיאנוס על מפרשית.
בלי האיפור אני נזכר, כבודה, אני זה שהחיים שלו לא שווים בשיט יותר מהחיים של אף אחד אחר.
הנה דבר שלמדתי דווקא אחרי שסיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד. (נושאי הלימודים והעבודה הם פרוייקטים בתחום התוכנה, אבל המסקנה תקפה גם למשוררים).
בשלב המתקדם של הלימודים עובדים כבר על פרויקטים די גדולים. יחסית. חודשים של עבודה אינטנסיבית. לעיתים בזוגות ואף בצוותים גדולים יותר. תכנון, ונסיונות ראשונים, ותיקונים, וחיפוש שגיאות, וגירסא ראשונית וביצוע סופי. ולאחר תקופה, ומאמץ גדול, והשקעה מרובה, הפרוייקט מוכן, ואפשר למסור אותו. כן, עוד יהיו ציונים, אולי ערעורים, ואי אלו הבהרות קטנות. אבל – הפרוייקט הזה הושלם וסיים את חייו. אפשר להביא אותו לקבורה בארון הארכיון.
גם בביזניס יש פרוייקטים מהסוג הזה, בעיקר אם אתה מבצע אותו כקבלן משנה. אבל אם אתה נמצא במקום עבודה מסודר, והפרוייקט שלך הוא מוצר שהחברה מפתחת, והיא מתכוונת להוציא אותו לשוק, ולמכור אותו ללקוחות, הרי שאותה נקודה שתיארנו קודם, בה מסיים הפרוייקט את חייו, היא למעשה רק התחלה. כל מה שנעשה עד כאן הוא מאמץ שנועד להביא את הפרוייקט לראשית דרכו. עכשיו, הסיפור האמיתי מתחיל.
אותו שלב, שבזמן הלימודים תיארתי כחיי הפרוייקט, הוא למעשה רק הילדות – אם רואים אותה כשלב הכנה לקראת החיים האמיתיים, ואולי מדויק יותר –ההריון. למרות התקופה הממושכת, הקשיים הרבים, הסיכונים, המאמץ, הכשלונות המרובים - סופו של ההריון הוא הנתפס בעינינו כתחילתם של החיים (ככה כתוב לכם בהורוסקופ).
וגם ביחסים בין בני אדם ובעיקר בין בני זוג. אלו רצופים הריונות. הכרויות, נסיונות, מאמצים, התחלות, השלמות, דמויים, הנחות, מבחנים, שאלות ותשובות. כל אלו הריונות חוזרים ונשנים כאשר פוגשים אנשים חדשים, עד שמכירים אותם. בשלב הזה, אם העובר מפותח ובריא, ההריון יכול להפוך ללידה. ההריון של ההיכרות הבשיל, והגיע לסיומו. כאן, רק כאן, מתחילים החיים האמיתיים של היחסים. חתונה היא בעצם לידה.
התמונה היפה הזכירה לי פוסט ישן ומקסים של בלוגר שהופיע כאן מן השמיים ושב ונעלם כמו הנסיך הקטן (אני חושב שללא קשר לשב"כ) ולמרות הביקור הקצר השאיר טעם שלא יחלוף. הוותיקים פה ודאי זוכרים אותו, ואולי גם את הפוסט ההוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
