כל הדברים גדולים כקטנים

שהיה מפכה מים רבים שזרמו במורד והשקו אלף פיות ולשונות צמאים

וארבעה אנשים שישבו לפתחו ראו את המים והם יוצאים והולכים הלאה והרחק

לא טוב הדבר חשבו, מים שהלכו אינם חוזרים. ולא ידעו כי כל המים אחד הם, ומים שיורדים, סופם שהם עולים לשמיים ולמעלה מכך, ומשם מבקשים את דרכם וחוזרים למעיין ממש כאותן צפורים נודדות שכל מקום ושום מקום הוא ביתן, ואלמלא ידעו המים את דרכם חזרה היה המעיין יבש וכלה זה מכבר. אלא, משעה שחשבו, ולא ידעו, חשבו עוד, ובקשו עצה ומעשה.

אמר הראשון, "כבר ראיתי מעינות שהיו שופעים ומימיהם ניגרים. ובאו קודחים וחפרו בארות סביב סביב, ושאבו את המים לעשות בהם מכל אשר יעלה מלפניהם, לרחוץ ולשתות ולהשקות שדות ובוסתנים ולמלא בריכות בשעה וכיוצא באלה, והמעיין צמצם עצמו ופסקה שפיעתו ונשאר קילוח דק וזרם ואבד חיש במורד ולא הגיעו עוד מימיו למרחקים.

אמר השני "יפים מי המעין וטובים. נבנה בריכה סביבו, ויקוו בה המים, ונשב שם, נשכשך רגליים ונהנה מזיו יופיו, וניטע תאנים וגפנים ונחסה בצילם, והמים שוב לא יזרמו במורד לא יגיעו למרחק.

אמר השלישי "לא ילכו המים למרחקים כי כאן מקומם. כאן לידתם וכאן קברם. נגול גל אבנים על פתחו, ומערבלי בטון יקיאו את קיאם, ויסתם המעיין, ויאגרו המים, ושוב לא ילכו לשדות אחרים.

והרביעי אמר "כמה נעים לשבת כאן ולהקשיב לפכפוך ולשיר הציפור, והמים שזרמו ימשיכו בדרכם ותחתם יבואו אחרים, כי שופע המעיין, ואם ילכו בנחל למרחקים, ידעו כולם את שבחי המעיין.

מה עשו*?

ישבו החכמים, והגו בדבר והחליטו – נעשה כדברי השני. ליקטו אבנים, וערבבו טיח, ובנו בריכה בפתח המעיין, ושוב לא הלכו המים לשדות זרים. מקץ שלושה ימים מלאה הבריכה, וכל אנשי המקום השתכשכו בשמחה גדולה, ואף נטעו עצים לשבת תחתם לבטח. אלא שמִשמלאה הבריכה שוב לא נאגרו בה המים, אלא נשפכו, וגלשו במורד, והלכו בדרכם כמימים ימימה.

שוב התכנסו החכמים לטכס עצה. לא נאריך בדברים, שכן אף החכמים לא האריכו, שכבר הקדים החכם ואמר "כָל הַנְחָלִים הלְכִים אֶל הַיָם וְהַיָם אֵינֶנּוּ מָלֵא".  פנו אל המעשה, וכך עשו – ערמו גלי אבנים לבנות סכר לסכור את מים, ותחת הבריכה הקטנה קמה בריכה גדולה כים, שמימי המעיין הולכים אליה והיא אינה מלאה. והברכה, אכן היתה גדולה לתפארת, ומפאת גדלה, ושמא מסיבה אחרת, נקוו בה המים, אך למלאה לא צלחו, ושוב לא זרמו המים במורד, והשמחה רבה, והשבח לחכמים ולבוא עולם.

אלא משעמדו המים בבריכה, הפכו ירוקים, ושוב לא ראה הטובל בה את בהונותיו. ומשהפכו ירוקים, הבאישו המים, ותעל צחנתם השמיימה. וימלאו המים שרצים ורמשים וצפרדעים ככתוב "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", והיתושים פרים ורבים ואין מושיע, וכל איש ונער נעקצים ומתגרדים.

ראו בני המקום כי הנה מתקיימות בהם מכות מצריים. קמה בהלה גדולה, ואספו את חפציהם ומטלטליהם, וכל כלי כסף וזהב, ונמלטו מבעוד לילה, ואת הבצק שלא החמיץ השאירו אחריהם וגם ואת הסירים והקדרות שהיו מלאים תבשילים חמים. והיתושים והצפרדעים נשארו.

והנמשל? כל אחד והנמשל שלו.

*המעשה קרה לפני זמן רב ואיש עדיין לא חלם על האפשרות למהול את המים בפסולת

___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Kites - Simon Dupree & The Big Sound

אל: מִנהל החייזרים

הנדון: דו"ח ביניים, סיור תצפית בכדור הארץ, אלף שלישי.

המדווח: שלמה

עמדת תצפית: מעיין שָחרור

תאור המקום: המעיין ממוקם בשולי יער אלונים ירוק עד, בין שתי גבעות ירוקות עם צמחיה נמוכה. המים, בטמפרטורה של 24 מעלות נקווים לתוך בריכה קטנה עם צמחי מים (מצורפת תמונה). בהמשך, זורמים המים בנחל המתפתל בין שתי הגבעות, בין עצי דולב, שיחים ומטפסים. בין השיחים אוכלוסיה גדולה של שחרורים ומכאן שמו. הציפורים שרות בכל ימות השנה ובעיקר באביב. בעלי חיים, בעיקר איילים וחתולי בר, באים מהיער כדי לשתות ממי המעיין והנחל. הזרימה מתונה ברובה עם כמה אשדות קטנים.

הפירסט סוני שלי היה רדיו-טייפ* דגם CF-300 (המלצה מחבר). קניתי אותו בתקופה שלפני צבא, עת עבדתי וחסכתי מעט. המעביד, בעל משרד פרסום, שרצה לחסוך בהוצאות, הציע לי, במקום שכר, מערכת סטריאו של חברה שלטענתו היא יפנית אבל אני בחיים לא שמעתי עליה - טושיבה (איזה שם מוזר). אז התעקשתי, וקיבלתי את הסוני, יחד עם ערימת קסטות* (אז עדיין לא היו קלטות) מחברה מוזרה אחרת, עם עטיפה בצבע ירוק בהיר (בניגוד לטושיבה, לא ראיתי ולא שמעתי עליה גם אחר-כך). כעת, לראשונה מיום חתונת הורי נדחק הרדיו הישן ממעמדו, ופינה את הבכורה לצלילי ה-FM (משהו משהו. אמנם לא סטריאו אבל (משהו משהו)).

בשבועות הבאים שאבתי מיָם-הרדיו תכניות מוסיקה ומילאתי את הקסטות. כל צד הספיק ל-45 דקות, כך שלא היתה התאמה מלאה בין התכניות והקסטות ועבודת התפירה והעריכה שלי הייתה גסה למדי. מהדורות חדשות בדרך כלל נקטעו, כמו גם מקבצי פרסומות ודיבורים מיותרים, והותירו רק הד של קפיצה גסה לצד שרידים פה ושם של הקלטה קודמת. האוסף האקראי שבחר עורך התכנית הפך לסדר יציב ומוצק, כמו אלבום חד-פעמי, ששמעתי אלף פעם, יחד עם ההפרעות וההפסקות, כמעט כמו הקלטה מהופעה חיה. אף פעם לא ידעתי להגיד את סדר השירים אבל בסוף כל שיר (ולפעמים, בהתמזגות או התפרצות מפתיעה, מעט לפני הסוף) ידעתי לצפות לשיר הבא. שנים, בכל פעם שהייתי שומע את השיר ברדיו, ציפיתי להמשך (שלא הגיע).

כעשר קסטות היו בערימה וכדי להבדיל ביניהן בקלות במבט מהצד צבעתי כל אחת בצבע אחר, וידעתי  לפי הצבע מה יש בהן. אפשר להגיד שהיום הידע הזה אבד יחד עם הקסטות. אני זוכר רק שבכחולה היה את "Child in time", שהיה כנראה הפריט היקר ביותר (עבורי) באוסף, ובזו התכלת, היה צד אחד עם אלטון ג'ון והשני עם אריק איינשטיין.

לעיתים קרובות הגישו ברדיו תכנית ממבחר שירי אריק איינשטיין ופחות או יותר כיסו את כל שיריו. זה נכון גם היום, אבל אז השנה היתה 1974. כל שירי אריק איינשטיין, הגיעו בערך עד "סע לאט". לא היו שם כל אלה שבאו אחר כך – חמוש במשקפיים, יצחק קלפטר, אברהם חלפי, יש בי אהבה ועוד דברים.

בימי השידורים לזכרו (עדיין מוזר מוזר שהוא כבר לא אתנו) נזכרתי בשיר שלא שמעתי מאז ימי סוני (ואני כבר לא זוכר אם נזכרתי משום שהשמיעו אות למרות שלא השמיעו), שהיה בקסטה התכלת (והתחיל בפתאומיות, בוואלס מהיר, אחרי השיר שלפניו) – "אל תבכי ילדה". כך נזכרתי בקסטה התכלת עם הצד שאפשר לקרוא לו "ד'ה בסט אוף אריק איינשטיין", והוא צילום מצב של אז, עם כל מה שבעצם אין בו. צילום זמני של מצב זמני. וכמה זה דומה לצילום של השכונה משנת 74, עם הבתים שהיו, והעצים, שהם הרבה יותר נמוכים, (ודווקא העץ הגבוה שכבר חסר), ובצד (איפה שהיום הקניון), רואים את המגרש הריק עם החרציות, והסככת אבטיחים, אבל אין שום זכר לקניון, ולמגרש החניה הגדול, ומאחורה לא עומדים הבניינים הלבנים בני שש הקומות כי עדיין לא בנו אותם. כי בצילום ישן לא רק שרואים את מה שכבר איננו, אלא שמה שישנו – עדיין אינו.

כמה מוזר, תמונה ישנה של מנהטן - בלי המגדלים התאומים 

*ע"ע רשמקול, ע"ע טייפרקורדר, ע"ע טייפ-סלילים, ע"ע זמרי קסטות, ע"ע וידאו-טייפ, ע"ע צד, ע"ע תקליט, ע"ע פטיפון, ע"ע AM, ע"ע הקסטה נתקעה, ע"ע עיפרון, ע"ע הדלת של הטייפ נעקרה מזמן אבל הרדיו מנגן עד היום במוסך ובמקום האנטנה שנשברה מחובר חוט חשמל ארוך.

הואיל והזכרנו את Child in time (אשר פתח את מדור הפלייליסט שלי)

והואיל ופתחתי פעם קטגוריה בשם "זוגות" אשר זיווגה בין קטעים מוסיקליים שיש ביניהם קשר או השפעה, לדעת העולם או דעתי, הנה הגלוי המפתיע מבית ויקיפדיה – השיר הוא כמעט העתקה מהשיר Bombay Calling  של הלהקה It's a beautiful day (שאחראית בין היתר ל- White bird, חבר כבוד בז'אנר שירי "ציפור בצבע", שהופיע משך שנים באחת הקסטות שלי, אולי אפילו זו התכלת). ההעתקה, באותם ימים, התקבלה בקלילות ובכבוד (שמאד חסרים בימינו), והושלמה בהעתקת גומלין, כאשר השיר "Don and Dewey" (כשמו של צמד מאד נשכח)  מועתק מ-"Wring that Neck" (שני קטעים כל-כך לא מוכרים שאיננו יכול לקבוע אפילו אם הם דומים).

 ________________________________________________________________

הפלייליסט:

אמנם, ברוח שני צידי הקסטה התכלת אפשר היה לתת שילוב של אריק איינשטיין ואלטון ג'ון, אבל עדיף להתפשר על המקור

Elton John - I need you to turn to

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹוְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.  וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב.

(שמות, י"ז)

בכור גרעיני, המפעיל שולט בליבת הכור על ידי מוטות הבקרה. כמו את ידי משה רבנו בקרב עם העמלקי, הוא מעלה או מוריד את המוטות. אלו יודעים לרסן את התגובה הגרעינית בכור. הורדה שלהם תשתק כמעט את פעולתו והרמתם מתוך הליבה תעודד את הכור לקרון ולרתוח במלא הכח.

כדאי לחפש ולקרוא על "קרינת צ'רנקוב"

אצל בני אדם, השליטה בליבת הכור היא חברתית. החברה, בלחצה, מונעת ממנו לקרון ולרתוח. הוא, הכור האנושי, מרוסן, והבערה הפנימית דועכת, או שהיא מוצאת את ביטויה במחלות רוח ובקרבנות נסתרים (והמקום הנסתר מכולם הוא כידוע התא המשפחתי).

בעיר הגדולה, החברה מתחלפת, הקרובים רחוקים, המכרים אנונימיים, והלחץ מתפוגג. בעיר הגדולה, איש כרצונו יכול לעשות, להסתרק ולהתלבש. בעיר הגדולה נופלות החומות. מתרוממים המוטות. בעיר הגדולה אין עוד צורך להסתתר בארון. אין ארונות, והדיכאון כולו בחוץ.

על כן, העיר הגדולה מיטיבה עם מי שנחנק בארון החברתי. על כן, ברחובות העיר הגדולה זורמים כל הצבעים וכל המוזרויות. הסודות מוצגים בחלונות. ואף על פי כן, גם בעיר הגדולה, מחלות וקורבנות רוח.

___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Fleetwood Mac - Go your own way

תומס אלווה אדיסון, ג'ניפר אניסטון, אברהם הירשזון

אבשלום וילן, ישראל זנגוויל, חוזליטו

אליעזר ולדמן, מקסים לוי, אלזה לסקר שילר, אירן נמירובסקי, לסלי נילסן

מנואל נורייגה, המלך פארוק, סרג' לאמה, שרה פיילין, ברט ריינולדס

חלקם, מבכירי המין האנושי. אחרים מכובדים פחות. חלקם אהובים. חלקם מבוזים. רובם חיים.

את כולם אני אוהב. למי שצריך אני סולח, בלב שלם.

כולם חלק מהמחנה המובחר של 20 מיליון האנשים החוגגים עמי את יום ההולדת.

השנה לעומת זאת, 1957, אלמונית למדי -

הלווין הראשון בהסטוריה, רימון ("נוער, נוער, נוער") בכנסת, רצח קסטנר, המצאת השעון החשמלי והפריזבי.

לפחות זה משאיר אותי בתור אחד הארועים החשובים (שאני מכיר).

וחשוב מאד, כמעט שכחתי - מה שיכול כל אחד לחגוג לכל היותר פעם אחת - הגעתי לגיל שמשתווה לשנת הלידה שלי (אם מתעלמים משתי הספרות הראשונות הקטנוניות)

________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joselito: Campanera

במאמר במוסף "הארץ" משווה אווה אילוז את המצב בשטחים הכבושים לעבדות בארה"ב, ובכלל. ההשוואה בעיני מופרכת (וכנראה גם בעיני הכותבת, שכן המאמר מכיל גם "הסברים") ואתייחס לכך בסיום, אבל הסיפור כאן הוא עבודת המערכת, לאחר שהמאמר כבר נכתב.

מאמר המשתרע על פני שמונה עמודים במסגרת עיתון יומי, הוא כבד משקל, תרתי משמע. מרבית הקוראים יוותרו על הטרחה והעונג ויסתפקו בעלעול, תוך כד קריאת הכותרות והצצה בתמונות. אלו יעשו את עיקר העבודה ויעבירו את המסר בתמצות, ובמקרים נדירים יעודדו את הקורא להשקיע ולהשתקע.

כיצד בחרו בעיתון "הארץ" לעטוף ולמכור את המאמר – כלומר, מה המסר שרצו להעביר לקורא?

הכותרת

מה יותר גרוע מלנגוס בתפוח ולמצוא בתוכו תולעת? למצוא חצי תולעת.

כבר ראיתם את הסרט "12 שנים של עבדות"? סרט על סבל נורא ואיום, אכזריות סדיסטית בלי גבול, רשעות וניצול. נורא ואיום כמעט ללא אח ורע. (אגב, אישית, את אותה אכזריות, ואת אותה עמדה מוסרית, העדפתי ב"ג'נגו ללא מעצורים" של טרנטינו, שם באים הרעים על ענשם. בכל זאת, סרט, ככל יצירת אמנות, רצוי שישאיר מקום גם לפורקן ולא רק לסיגוף. כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", אם לא במציאות, איפה נמצא מעט צדק אם לא בקולנוע?).

ומה יותר גרוע ממה שראיתם בסרט הזה? ליתר דיוק, מה גרוע פי ארבע? כמובן, "47 שנים של עבדות". היכן ומתי? כמובן, כאן ועכשיו. הכיבוש הישראלי. אם חשבתם שהכיבוש הישראלי דומה לאפרטהייד המאוס בדרום אפריקה טעיתם. הכיבוש הרבה יותר גרוע והוא דומה לסיפור העבדות בדרום ארצות הברית. ליתר דיוק, גרוע פי ארבע.

מניין לנו כל זאת? מהכותרת ב"הארץ". ליתר דיוק, זה מה שנאמר לקוראי "הארץ" באנגלית. בתרגום לעברית זה יותר מרוכך. מעניין להתעכב על שלוש הגירסאות לכותרת.

לקוראים הארץ בעולם נאמר:

o        47 years a slave: A new perspective on the occupation

זאת פאראפראה פשוטה על הסרט המדובר שקרוי במקור "12 years a slave", ומבוסס על הספר  "Twelve years a slave", (ומעניין כי זאת לפחות הפעם השניה שזה נעשה. ב-1912, בכתבה על עבד אמיתי, ששוחרר במלחמת האזרחים, נכתב, ולא במקרה, Samuel Hall, 47 years a slave).

ומכיוון שהכותרת הזאת אולי אניגמטית או אנמית, הרי שאם משתפים את המאמר בפייסבוק הוא יניב את הכותרת המשודרגת והחד-משמעית:

Not apartheid, Slavery – A new perspective on the Israeli occupation

ראשית, מדובר בשדרוג של הזוועה מהאפרטהייד השחור לעבדות השחורה ממנו (אם מותר לי בהקשר הזה להשתמש באסוציאציה השלילית של "שחור משחור"), ושנית, למקרה שלמישהו היו ספקות באיזה כיבוש מדובר כאשר אומרים "הכיבוש", מופיע הפירוט.

בהשוואה לנוסח הלועזי (המקורי), הגירסא בעברית לקורא הישראלי היא מאד מרוככת (אף שעצם הפניה השונה לקוראי הפנים וקוראי החוץ מזכירה את נאומי הפוליטיקאים מהזן החלקלק)

הגירסא העברית אומרת:

אווה אילוז מציעה ניתוח חדש לכיבוש: הפלסטינים במצב של עבדות

(בגירסא המודפסת, אגב, הכותרת למאמר אומרת "אדוני הארץ".)

התמונות

הכותרת בעברית אמנם מרוככת, אולם, כדי למנוע ספקות, הנה התמונות המלוות את המאמר. הן אינן זקוקות לפירושים, אבל בכל זאת, הואיל ובמוסף "הארץ" יש מדור המציע פרשנות לצילום מהמצב השבועי, הנה כמה מילים.

הצילום הראשון, של אנשים מאחורי סורגים כבדים, נבחר לשמש כשער לגליון (עם הכיתוב "עבדים הייתם"), ובכך מסמן את חשיבותו – זהו הדבר החשוב ביותר בגליון.

תמונות נוספות ממחישות את הזוועה –

כאן בני אדם במכלאות, מובלים כעדר בין שתי גדרות התוחמות ומכוונות אותם כפס יצור אנושי.

אם יש דבר כזה "טרמינולוגיה של צילומים", הרי שהצילומים האלה מצטטים מהטרמינולוגיה של "אנונימוס", שהפכה היום מאד נפוצה ונגישה, אפשר לומר "מיינסטרימית". מדובר באותם צילומים שנועדו להפוך אתכם לטבעונים על ידי זעזוע וחשיפה של מה נעשה בשמנו, יום יום, לחיות. מכלאות שהופכות יצורים חיים לסחורה, גדרות המכוונות את העדר למקום אחד בלבד, והרבה סורגים ומבט מיואש מאחוריהם.

התמונות האלה והרטוריקה המלווה אותן מפנות מצידן להשוואה השנויה במחלוקת עם השואה.

והנה בכתבה תמונה נוספת, ושם, מעל למכלאה האנושית של ההמונים בדרכם לעבודה נראות גם גדרות תיל מפחידות.

התמונות אומרות לקורא העכשווי – מה שקורה תחת הכיבוש הוא בדיוק מה שקורה בבתי המטבחיים, שזה כמו השואה, אבל יותר גרוע.

לנוכח כל אלה, קבוצת האנשים העומדים ליד ביתם, באוויר הפתוח, ללא שום גדרות, כמו בתמונה קבוצתית של מייסדי דגניה, נראית כהקלה גדולה. אין ספק, הרבה יותר עדיף להיות עבד שחור בוירג'יניה. אפילו מרחק הצילום הוא כזה שאם נרצה, נוכל לדמיין עבדים מחייכים ומאושרים.

(אגב, הצילום הזה צולם בדרום קרולינה (ולא בוירג'יניה) על ידי טימותי או'סאליבן. מצאתי אותו בקלות באינטרנט).