אין לי ספק שמידת הצער, בדיעבד, על
דברים שבעבר, היא תמיד גדולה על הדברים שלא נעשו (והשאירו אפשרות) מאשר הדברים שכן
נעשו (והיו לוודאות). כשמדובר ברגש, הדמיוני מנצח את הממשי (שָאלו את הפחד מפני
הלא-נודע. לכו לראות מפלצות בחושך).
ומכיוון שטפשים מועדים יותר להסתבך במעשים
בהשוואה לחכמים (שנזהרים לא ליפול לבורות), אין ספק שהחכמים אוגרים להם מנה הולכת ומצטברת
של צער (והצער על מה שלא היה הוא כזה שאינו מתפרק. הוא רק הולך ונאסף ואינו מתנקה,
כמו שגיאה, כמו נזק גנטי, כספית בגופו של דג, רעל, כמו זמן, כמו סידן על דפנות
העורק, שכבת זפת בריאות, כמו האנטרופיה).
על כן, לעולם יהיה הטיפש שלם ומאושר
יותר במותו.
וכבר נאמר שהפיקח יודע להחלץ מצרות
שהפחדן לא היה נכנס אליהם. לא החכם.
הפיקח יודע לצאת מהבוץ שהחכם לא היה
נכנס אליו. האם החכם יודע מה הוא מפסיד?
מי שטבע את המונח "טיפש-עשרה"
היה מן הסתם איש בהחלט חכם. הרי רק חכם יטביע את הכנוי טיפש. ורק איש ימציא כינוי
שיאה בעיקר לבנות (שהרי תמיד אלו "בנות טיפש-עשרה"). הלא אלה היצורים
הפאתטיים, הצפויים, והטפשיים ביותר. (דווקא עניין ה"עשרה" לא מחייב,
ואפשר להמשיך ולהשתייך לקבוצה כל החיים. זה רק הופך יותר ויותר פאתטי). זאת
הגיבורה של שיר הפרחה, עם הפוסטרים במקום קירות. אין לבנות הטיפש-עשרה טיפת אישיות
משל עצמן, וכל מאווייהן רק בהערצת מפורסמים וצרחות היסטריות. הנה, כך זה נראה,
לדוגמא.
אלו המוני הבנות (וגם בנים) שנדחפו בכח
כדי לראות את הביטלס בהופעות. שומר נפשו, וכל אדם בעל טיפת כבוד עצמי ירחק.
למה נזכרתי בזה? כי עד היום, אין יום בו
לא משודר לפחות שיר אחד של הביטלס, הלהקה-תופעה אשר, ככל שחולפות השנים, מסתמנת
כתופעה המוסיקלית החשובה והבולטת ביותר שתשאר מהמאה העשרים גם בעוד אלף שנה
(ואלמלא הקולנוע והמחשב – כתופעה התרבותית בכלל (ואלמלא מלחמת העולם הראשונה, פצצת
האטום, המסע לירח (ועוד כמה התחכמויות אירוניות שלא תוציאו ממני) – בכלל בכלל)).
ועד היום, בקביעות, משודרות תכניות העוסקות בביטלס, ומומחים רבים (ויש להם מומחים
וחוקרים רבים, מכל התחומים) מדברים ומסבירים ומלמדים ומפרשים. אבל (וזאת התרשמות
שלי, פרטית לחלוטין) לא זכור לי ששמעתי ולו פעם אחת מישהו (בארץ, כן?) מעלה
זכרונות מאחת ההופעות (לא, לא בארץ). חברים שלי, בני גילי (שהיו טפשים וחכמים
ממני) נסעו ללונדון לראות את The wall, אבל זה היה כבר עידן אחר. פליטי וודסטוק וילדי פרחים לשעבר אפילו הם לא חסרים.
אבל לא ניתקלתי באף איש חכם ומכובד שראה הופעה של הביטלס. רק בנות טיפש-עשרה.
(דרושות הרבה שנים, לפעמים חיים שלמים,
כדי ללמוד להיות טיפש).
כבר סיפרתי על הספר "קרחונים
באופק" (על המסע לגלוי נתיב המים העוקף את יבשת אמריקה מצפון) ועל חלקו בעיצוב הילדות שלי. אך טבעי הדבר שהיום, בעידן גוגל,
אגגל ואשלים כל מה שאפשר לדעת על הספר ועל המחבר (שלא ניתקלתי בהם מעולם מחוץ למדף שלי). וכמו שקורה בעידודו של מרפי, לא מצאתי דבר. ראשית, משום שקשה לתרגם לשפת ולכתב המקור. איך בדיוק כותבים
בלועזית גהרט אייק? (כל הצירופים שניסיתי לא הניבו דבר). איך מחפשים באנגלית
"קרחונים באופק"? (וכמה תשובות אפשריות מוצאים). איזה ספרות יש על הקפטן מק-קלור והמעבר הצפוני
מערבי? דווקא יש, ויש גם ערך נפרד
בויקיפדיה על אותו מסע עצמו (ושם, למרבה ההפתעה, מופיעים שמות כל אנשי הצוות.
כמעט חמישים שנה והשמות, בחלקם, מוכרים לי עדיין, גיבורים כנבלים. מתי לאחרונה
פגשתם גיבור או נבל כעבור חמישים שנה)? אבל את הספר שלי, או מחברו, נכון לכתיבת שורות
אלה, לא פגשתי עדיין בשום מקום.
תגלית מעניינת שזימן לי החיפוש הוא תגלית
מעניינת חדשה. בשנת 2010 גילו ארכאולוגים קנדים את האוניה גיבורת הסיפור, ממתינה
מזה 155 שנה בקרקעית הים, תחת מעטה של קרח. מוזר לחשוב על הצירוף של ארכיאולוגים וערבות
הקרח של צפון קנדה. אבל מרגש, דווקא במושגי הזמן של משלחת מחקר שהייתה לכודה ארבע
שנים במפרץ קרח מבודד, עד לחילוצה, שמאה חמישים שנה מאוחר יותר, חמישים שנה לאחר צאת
הספר שקראתי בילדותי, בימים אלה ממש בעצם,
נסגר המעגל.
נשאר עוד נסיון אחד אחרון. הספר מלווה
באיורים. אותם איורים מופלאים שעיטרו ספרים ישנים, כאלה שבתור ילד הייתי אומר
"אני רוצה לצייר ככה", וגם מנסה. שמו של המאייר נזכר במהדורה – ז.בוריאן.
והוא התגלית השניה. את בוריאן מצאתי ברשת (לא מייד), עם אוסף עצום של איורים, אך
אף לא אחד שעיטר את הספר. זדאנק בוריאן, מאייר וצייר צ'כי מעוטר ופורה, בן המאה
העשרים, השאיר בעולם כעשרים אלף(!) איורים (מה הפלא שחיפוש תמים בגוגל לא מעלה את קצה
הקרחון של אלה מ"קרחונים באופק") ונודע בעולם כולו בזכות עבודות ה- Paleo-Art, ציורים המתארים את העולם
הפרהיסטורי והיצורים הקדמונים, והוא אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתחום הזה. הוא
מהאנשים שהפכו את הדינוזאורים מרעיון למחזה. ועוד דבר על בוריאן זה בהמשך.
הכשלון באיתור הספר, כלומר של המקור
(והכל התחיל מתוך הכוונה התמימה לצרף לפוסט הזה את אחד האיורים בספר), לימד
אותי שני דברים. הראשון, שבאופן מפתיע לא כל דבר אפשר למצוא בויקיפדיה. השני, שגם
מחוץ לוויקיפדיה, המידע ברשת אינו יושב ומחכה, ומשימת האיסוף היא מלאכת צייד בלשי
לכל דבר. בזכות הכישלון הסתערתי שוב. ושוב. כמו גלים על הסיפון. לא אתאר כאן את
פרטי המסע. דרך שמות ודמויות, כתבות וערכים, גירסה אנגלית שתורגמה ממקור אחר, עם מחבר אחר, ואתרים בשפה הגרמנית, הגעתי*. האמינו לי, המשימה בלתי אפשרית. סרט דוקומנטרי לכל דבר.
שם הספר - Schweres
eis voraus! Der kampf um die Nordwest-passage
ומחברו - Aichinger,
Gerhard, שכתב את
הדברים בדיוק מאה שנה לאחר התרחשותם.
הדרך לאיורים הייתה עדיין ארוכה, אך גם הגיעה
אל סופה. כאן, בקישור הזה,
בין שלל ספרים מאויירים של פנימור קופר, בין ערבות רחבות ידיים ואינדיאנים על
סוסיהם, התגלה סוף סוף הקרחון שלי. עדיין, עד שיוכח אחרת, באינטרנט יש הכל. אבל
משימת החיפוש לא תמיד פשוטה. המסע הזה הגיע אל סופו, המוצלח.
* זה הולך בערך כך. המתורגמן (ללשון האסקימוסים) של המשלחת הבריטית, הוא
הכומר הגרמני יוהאן מירטשינג. יומניו (הם הטקסט המקורי שתורגם לאנגלית
ב-1967 תחת הכותרת Frozen Ships) הם ששימשו גם את המחבר אייק גרהרד,
יליד 1900, לכתיבת הספר בגרמנית, ב-1953. הספר יצא במספר הוצאות ולפחות אחת מהן
מעוטרת באיוריו של בוריאן. זה הספר שתורגם לעברית ב-1964, ויצא לאור מלווה
בכל האיורים. אבל זהו רק תקציר התוצאה, שלא אומר דבר על הדרך.
מדוע חזרתי לכאן דווקא היום? כי בשלב בו
הצלחתי לאתר את בוריאן המאייר, על שלל חיות הבר והפראים, למדתי עליו דבר חשוב. גם
הוא שותף. גם הוא שותף לנבחרת הקטנה והאלמונית והפרטית שלי. ומה עוד מעורר
כזאת הזדהות. בוריאן נולד, כמוני, ב-11 בפברואר.
אין פלא שבימים אלה, אני קורא שוב את
"קרחונים באופק", נהנה להזכר, וכבר לא חולם לעשות מזה סרט. גם לא לחזות בכל
מקומות במו רגלי ועיני. החלומות, כמו האסקימוסים בסיפור, נשארים
בשדות השלג האינסופיים, או בשפתם "מציצים בעינו של הזאב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
