כל הדברים גדולים כקטנים

מכיוון שאני אוהב להאזין למוסיקה

ושירים מדברים אלי

ולוקחים אותי לאלף מקומות

ואני אוהב להרכיב פלייליסטים

אני בשמחה רושם עשרה שירים

מכיוון שאין לי דירוג בראש וגם לא מראש

ואין לי אפילו רשימה מלאה לבחור מתוכה

אני לא מציג את עשרת הגדולים

אלא עשרה גדולים - ואז עוצר

כי כבר מתגלגל ובא שיר אחר

מכיוון שעל כל שיר אפשר לכתוב סיפור

(ואז הפוסט יהיה ארוך כאורך הגלות

שזה בדיוק ההיפך משישים שנות המדינה)

אני רק רוצה להזכיר שמות

ולא להוסיף מילה

שיר ההד - יעקב שבתאי / יוחנן זראי / אריק לביא

לך איתה - קובי רכט / קובי רכט וקובי אשרת / אילנה רובינא

גן נעול - רחל / שוקי שוקי / שוקי ודורית

אני ואתה - אריק אינשטיין / מיקי גבריאלוב / אריק אינשטיין

סליחות - לאה גולדברג / עודד לרר / יהודית רביץ

ימים לבנים - לאה גולדברג / שלמה יידוב / שלמה יידוב

נפרדנו כך - סמדר שיר / אבנר גדסי / אבנר גדסי

פגישה לאין קץ - נתן אלתרמן / נעמי שמר / הרבה ביצועים יפים

דרך הטבק - רפי בן-משה / רפי בן-משה / הדודאים

אנא בכח - ר' נחוניא בן הקנה / עובדיה חממה / עובדיה חממה וחברים

בכל זאת כמה הערות

השמות ליד השירים - מילים/לחן/ביצוע נרשמו למיטב ידיעתי ובעזרת הגוגל. טל"ח.

לאחר הוספת השמות שמתי לב לעובדה המעניינת כי ברב המוחלט של השירים ברשימה מופיע אותו השם ביותר מבקטגוריה אחת. מקרה?

ההבדל בין סרט או ספר יותר טוב לזה שפחות הוא שהדברים בו מובנים מתוך עצמם. אם קראנו בספר והתאהבנו בחכמתו של הקיסר דבר אחד הוא, אך אם החכמה מובנת רק מתוך שהיא מוזכרת שוב ושוב, יש כאן מידה של הונאה. את כל התכונות, החכמה והיופי, הגבורה והאומץ, הערמומיות והתחבולנות, את כולן יש להביא, לא לספר עליהן. לעולם נשנא או נתאהב במישהו בגלל מה שאנחנו מוצאים בו בעצמנו, לא מתוך מה שמספרים לנו.

בכל התיאורים שאני מעלה בזכרוני, אין אני מוצא שטן רע. השטן שאני מעלה בזכרוני הוא ברב המקרים בן דמותו של פרקליט תחמן. רב תככים ומזימות, מנסה להפיל אנשים ברשתו. לעיתים רחוקות, אם בכלל, הוא משקר. בדרך כלל הוא משיג את מטרתו בפיתויים והבטחות אשר אמנם מתעלמות מכל האזהרות שבאותיות הקטנות, אך הדברים הנאמרים – אמת צרופה. השטן הזה, רב אמן בזהוי חולשות אנוש. כל אחד וחולשתו. כל פגם בשלמות המוסרית הופך חולשה והזדמנות לשטן. כוחו מוגבל עד כדי כך שהוא נזקק למנף את חולשתנו כדי שבמו ידינו נפול לבור. השטן הזה בסך הכל מנצל את חולשתנו ורצונותינו כדי לגזול את נשמתנו בתמורה לאלף ואחת הנאות.

במעוז השטן שבגיהנום מתקיים מופע של עינויים אכזריים, אך אלה תמיד באים כעונש – מוצדק וצפוי - על חטאים מרובים. כך הם הופכים את מעשה העינויים לחלק בלתי נפרד ממכונת הצדק העולמית, והצדק הלא שייך לצדה הטוב של מטבע המוסר.

השטן ושליחיו שוכבים עם בנות תמותה, ובנות לילית פתייניות כובשות בקסמיהן גברים חלושי אופי וכל זאת כדי להתעבר וללדת בן שטנים, אך גם כאן, תמיד באמצעות פתוי וחיזור ולא בכח.

לעיתים רחוקות פוגשים בשטן אלים, שפה ושם מחסל, אונס ומזיק, אבל לא משהו מיוחד. לא משהו שלא ראינו ושמענו בחדשות של אתמול או מחר. השטן הוא סתם נוכל ערמומי ומבריק, עם זנב וקרניים שמפליא לנגן בכינור. הפשעים מהליגה שלו מדווחים בעמודים הפנימיים או בכלבוטק.

איפה השטן ואיפה אנחנו, האדם, נזר הבריאה? כמה רוע – רצח וגזל, ניצול ואלימות, השחתה והתעללות, ענויים ואכזריות. מי בכלל יכול להתחרות בנו במידת הרוע. כל אלה מעשי אדם שלידם השטן מחוויר ומתבייש. בכל אלה השטן משמש רק תירוץ וצידוק. תמיד בוחרים להאשים אותו. הוא לא יותר מאשר שעיר לעזאזל.

כמו כולם, גם תיבת הדואר שלי מוצפת זבל. בדרך כלל זהו עונשו של חטא מן העבר. אולי פעם אחת, מזמן, רשמתי את כתובת הדואר שלי. ואז, כמו ילדים המתדפקים על דלתך ומספרים על ליל אהבים נשכח בו שכבת עם אמם שאת שמה מעולם לא ידעת, אני מוצף בפירות של אותו הרישום. הצעות לעסקים ועסקאות, מבצעים והנחות, קורסים וסדנאות, טיולים ומסיבות מגיעות אלי בכל יום ונמחקות מיד.

לעיתים רחוקות אני מקבל משהו ששווה לשמור ואפילו כדאי לרוץ ולספר לחברים. אז הנה משהו בשבילכם. השבוע קיבלתי אימייל בזו הלשון –

קורס להכשרת מורים רוחניים

להגשמה עצמית ולצמיחה רוחנית גוברת

אני חוזר שנית - קורס להכשרת מורים רוחניים

כלומר לא סתם עוד קורס או סדנא שיצליחו לשנות את חייכם, ללמד את סודות החיים ההוויה והאושר ולהעניק לכם כלים לחיי זוגיות אהבה וחברה – וכל זאת תוך עשרה מפגשים. זה כבר קונוונציונאלי ובנאלי. אנחנו חייבים להתקדם, ונעשה זאת בקפיצת מדרגה – בקורס להכשרת מורים רוחניים.

תשעה מפגשים בני שלוש שעות – ואתם מורים רוחניים. מחזורי בוקר וערב רצים במקביל.

אני רוצה להמליץ ולברך. מורים רוחניים הם אנשים חיוניים וחשובים וטוב שמישהו לקח על עצמו לטפל בנושא ולמלא את החוסר הזה. עתה, סוף סוף, תוכלו גם אתם להדמות למשה רבנו, ישו ובודהה.

אני הולך לברר אם זה מוכר לגמול השתלמות.

בוגרי מחזור א'

בפרק הבא:

סדנא להכשרת אלופים - לאולימפיאדה, לצה"ל, למיל., לעצלות ולשום דבר.

עשרים שכנים שקטים ואחד מרעיש - כולם סובלים.

עשרים שכנים נקיים ואחד מלכלך - כולם סובלים.

שכן רע אחד בבניין ממרר את החיים לעשרים דיירים.

שכן לא מתחשב תופס שתי חניות מבלי להתחשב וחוסם רכבים חונים אחרים

שכן רע רואה עיתון בוקר מציץ מתיבת הדואר שלך ולוקח לעצמו

שכן רע שובר את החלון בכניסה

שכן רע לא רוצה להשקיע בשיפוץ

שכן רע משליך אשפה מהחלון לגינה המשותפת

שכן רע מתנפל באלימות על מי שמנסה להעיר לו

וכולם סובלים

אוי לרשע ואוי לשכנו

כדור הארץ הוא בית משותף

לכל בני האדם

לכל בעלי החיים

לדגים ולצפורים

לעצים ולפרחים

לנחלים, לאגמים ולנהרות

ליערות ולמדבריות

להרים ולעמקים

לים ולשמים

לאוויר ולעננים

לרוח ולגשם

כולם גרים יחד בבית משותף

ויש בבית הזה שכן רע

יש דייר אחד שחושב שזהו ביתו הפרטי

עושה בו כרצונו וממרר את החיים לכל האחרים

עוקר עצים ומברא יערות

חופר בהרים ומטה נהרות

מיבש אגמים ומציף עמקים

מייבש נחלים ומרעיל אגמים

מכחיד ומשמיד בעלי חיים

מגרש ומרחיק אחרים מביתם

מזהם את האוויר ומרעיש

וגם אצלו במשפחה ובבית, באופן לא מפתיע, הדברים לא נראים יותר טוב.

מכל הצרות שהוא ממיט על סביבתו קמה צעקה כנגד ההתחממות

למה דווקא ההתחממות ולא זיהום מקורות המים ולא חיסול יערות הגשם לא הכחדת המינים לא שפיכת הפסולת לים?

כל אחד מאלה הוא צרה גדולה יותר לדייר זה או אחר בבית המשותף.

כי ההתחממות מאיימת במיחד על המין האנושי. ורק כשזה נוגע לו הוא מוכן לעשות משהו. וגם זה בקושי ובאיחור. כי למה דווקא אני?  וכמה זה יעלה לי? ומה פתאום?

אפילו הבטוי "הגנת הסביבה", על מה הוא מעיד? על מי שרואה את עצמו כמרכז, וכל היתר הוא הסביבה.

לא על הסביבה צריך לשמור אלא על הבית.

הבית הוא כדור הארץ וכל אשר בו.

אחד הבטויים היפים ששמעתי אומר כך -

"האדמה שאני יושבים עליה לא התקבלה בירושה מהורינו. היא ניתנה בהשאלה מילדינו".

שמרו עליה, והחזירו להם בבוא העת באותו מצב בו קבלתם אותה. זה כל מה שצריך.

באחד בערבים הלכנו להופעה. מקום קטן המשמש ביום כחנות לבגדים וחפצים יפים ובערב מארח מופעים מוסיקליים. הערב הופיע אמן מוכר והתקשרנו להזמין כרטיסים מראש. הישיבה היא על הרצפה ואפשר לבחור מקום עם משענת או בלי. הזמנו עם, והבטיחו לשמור את המקומות עד לשעת המופע, אבל למרות שממש השתדלנו אחרנו בחמש דקות.

על הכרית ליד הקיר כבר ישבה מישהי. היא היתה היחידה. אחר כל התברר שהיא בעלת המקום והיא הסבירה שבדרך כלל מתחילים קצת באיחור. ואכן, באיחור של חצי שעה התחילה ההופעה. בקהל היו בסך הכל עשרה אנשים, אבל המקום ממש קטן כך שזה לא הרגיש ריק אלא נחמד.

בסיום ההופעה הוצע לכל המעוניין לרכוש דיסקים, אבל רק אחר כך נתתי דעתי לחיוך שבהצעה. בקהל היו בת זוגו של האמן, הילד שלו כבן עשר, חברה של אמן שני, הכלבה שלהם (שהצטרפה לפעמים), גבר ואשה - בעלי המקום או המפעילים שלו, בחור אחד שאני מכיר שהסתבר שהוא חבר טוב של האמן, חבר של אותו בחור שגם הביא עוגה, בחורה אחת ואנחנו, אני ואשתי. אחרי שיצאנו קלטתי שאנחנו בעצם היחידים שקנו כרטיסים. ממש כמו אותו אחד שפגש בסופר האהוב עליו וסיפר לו שקנה את ספרו החדש. "אהה, אתה הוא זה שקנה את הספר!" ענה לו הסופר.

המופע היה של שני אמנים, מוזיקאים מעולים. אבשלום פרג'ון המייסד של להקת "בוסתן אברהם" מנגן בקאנון. קאנון הוא כלי פריטה ערבי עם המון מיתרים. מי זוכר בטלוויזיה של פעם, בשחור לבן, את זוזו מוסא ותזמורתו מהשידורים בערבית? חייבים לזכור את הנגן העוור. הוא מנגן על קאנון. הכלי מאד עשיר ומגוון וגם הנגינה של אבשלום. כדי לחסוך בהסברים, הנה תמונה של קאנון.

אז כלבים זה קשה והעיריה ממררת לך את החיים. להיפופוטם אין מקום באמבטיה ועם חתולים אי אפשר ללכת לים.

אז איזה חיית מחמד נשארה?

חיה חברותית, אינטיליגנטית, שתחיה הרבה שנים, שאפשר לדבר אליה והיא תוכל לענות ושאפשר ללכת איתה לים?

אולי קאקאדו?

צולם בשבת

נ.ב.

השילוב של מצלמה חכמה וצלם אדיוט גרם לי לבחור בטעות באופצית הוידאו, וזאת הסיבה לאיכות הירודה של התמונה. אלא שכנגד האיכות הטכנית הירודה, קמה ועולה איכות אחרת והתמונה נראית ממש כמו ציור.