הספרייה שלנו נמצאת באותו מתחם עם בית הספר היסודי, מרכז תרבות וספורט, ואולם מופעים. ברגע האחרון לפני שנסגרה לרגל חופשת הפסח הלכתי לשם. נראה היה שאיחרתי. מגרש החניה היה ריק לגמרי, כפי שאמור בית ספר להראות בזמן חופשה. בכל זאת עליתי לספריה, כנראה כדי להבין שמגרשי חניה של ספריות תמיד ריקים. הנה עוד סיבה להעדיף ספריה על אצטדיון.
יצאתי מהספרייה, הפרטית ליום אחד, עם צרור קטן של חמישה ספרים. דווקא משום הריקות שבחוץ לא היה מה שיוכל להסיח את דעתי מההרגשה שאני לא זוכר כמותה הרבה שנים. ארבעים וחמש בערך. העונג של הילד השב מהספרייה ובידיו ציפייה והבטחה ארוזות בין הדפים. זה מסוג הדברים שזר לא יבין.
נדמה לי שאז היה אפשר להוציא רק ספר אחד בכל פעם, בספריה של השמן. אחד אחד קראתי את כל הספרים של החמישייה, שאני מודה –נחרתו בליבי יותר מכל. אני זוכר שהמחיר היה חצי לירה.
והייתה לי עוד תקופה של ספריה. הרבה יותר מאוחרת. אני זוכר שקראתי את "יוליסס", עד הסוף, כמו ילד שאוכל יפה, ולא זוכר ממנו דבר, כנראה כי לא הבנתי כלום. כשעזבתי את העיר נשארו אצלי שני ספרים, והפיקדון נשאר אצלם. האחרונים היו "עריסת חתול" ו"בנים ואוהבים" ומהם אני דווקא זוכר משהו. אולי כי אחר כך קראתי תקופה ארוכה בעיקר עיתונים.
מאז חלפו בערך עשרים ושבע שנים (כלומר, חלה התיישנות על פשע אי-ההחזרה). מאד מוזר להיווכח שבין תקופת הספרייה הראשונה לזו השנייה, חלף הרבה פחות זמן, רק שמונה עשרה, אבל זה מרגיש להיפך. התקופה ההיא קבורה הרבה יותר רחוק בנבכי הזיכרון.
זר לא יבין זאת
בשעת ביקור בספריה, לא משנה מה גודלה, אני מרגיש כאילו כל הספרים נועדו לקריאה, ויום אחד אקרא אותם, עד האחרון, ולא יתכן אחרת. בספריה הראשונה, ההיא, אולי היעוד הזה היה אפשרי. באוניברסיטה, בגילי, הרעיון אפשרי בערך כמו המחשבה לאהוב את כל הנשים בעולם. ואם עוסקים בספרים יש לי שאלה לקוראים. נכון יותר קריאה לעזרה. קראתי עכשיו בספרו של הופמן, "מצבי רוח", את הקטע הבא:
"אנחנו (כלומר אני) רוצים לאחל שנה טובה במיוחד לנשים מפני שלעיתים קרובות כל כך הן אינן נאהבות. ומכל פשעי האדם זהו הגדול ביותר."
המשפט האחרון, המציג את היות הנשים בלתי נאהבות כפשע גדול, מוכר לי מאד ואני משוכנע שקראתי משהו דומה באחד המקומות אבל אינני מצליח להזכר היכן (כנראה לא בספרי החמישיה). אולי מישהו אחר יודע?
הספרים הם אמצעי ישן ויעיל לדחיסת מידע. אולם הספרייה עמוס שורות של קומות ומדפים, כולם מלאים ספרים זקופים, זה לצד זה. עשיתי חישוב. בספר ממוצע יש כמעט עשרת אלפים שורות. אם לא היינו יודעים לסדר אותן על הדפים הדקים, אם לא היינו יודעים לחתוך את הדיבור המתמשך לשורות קצרות, אם כל ספר היה נכתב בשורה אחת (כמו לפני שהמציאו את הדפים, וכתבו הכל בדף אחד ארוך, שמגלגלים, ועל כן הוא נקרא מגילה), היינו מקבלים רכבת מילים באורך של קילומטר. זה לא כל כך נורא. דמיינו לכם מסלול טיול, קרוב לביתכם, באורך של קילומטר. אפשר היה להציב שם שלט, לאורך המסלול, והייתם יכולים לקרוא ספר. אפשר גם להטביע את המילים לאורך הכבישים. שם יש הרבה קילומטרים. נניח על מעקה הבטיחות. או על פסי הרכבת. גם שם אפשר לכתוב מאות ספרים. אבל קשה מאד לקרוא, עם הרבה הפסקות, בכל פעם שרכבת עוברת. ממילא אנחנו קוראים בהפסקות. רק לעיתים רחוקות מזדמן לנו ספר שאי אפשר להניח אותו מידינו עד שנסיים (אחד מהחמשה שלקחתי היה מבוסס על המלצה מעין זו). ספרים כאלה, ששואבים אותך לתוכם ומנתקים אותך מהעולם לכמה שעות, מסוכנים מאד לקריאה על הפסים. אולי טוב הדבר שהרכבות נחות בשבת.
היום אנחנו יודעים לדחוס מידע אלקטרוני, ואת כל ספרית האוניברסיטה אפשר לשמור על שבב קטן בגודל של בול דואר (בקרוב מאד, כבר לא נדע מהו בול דואר, ואי אפשר יהיה להמחיש בעזרתו דבר מה אחר. אולי מוטב לומר "בגודל של ציפורו הזרת שלנו", או "אישון העין". אלה תמיד ישארו. (מישהו בדק פעם אם לאנשים גדולים יש גם עיניים גדולות?)). אז נוכל להטמין את כל האוניברסיטה בתוך ציפורן מלאכותית, כזאת שמדביקים לקישוט במקום למרוח לק שמתקלף. עדיין, כל החיים לא יספיקו כדי לקרוא אותה. האם בציפורן שלנו טמון פחות מידע? האם אנחנו קוראים את מה שרשום באישון העין?
מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב יודע שאני לא ממש מת על אלוהים. אחד הדברים שהכי מפריעים לי, שמספיקים כדי לפסול אותו בתור חבר פוטנציאלי שלי, הוא חוש ההומור – כלומר העדרו. אין לו חוש הומור ואני לא יכול לסבול את זה. כמה פעמים צחקתם כשקראתם את התנ"ך? על כן, יש לי חשד שהמקרה הבא לא היה פרי יוזמתו של אלוהים אלא של אחד המלאכים העומדים עליו לשרתו. יתכן גם, וסביר יותר, שממש כמותי, יש עוד בני אדם המשוועים לחוש הומור אלוהי, וכל העניין הוא ספין של יועצי תדמית. כך או אחרת – ההחלטה היא של אלוהים ולכן הוא מקבל את כל הקרדיט. הנה לפניכם המקרה היחיד בתנ"ך בו מתגלה אלוהים כמישהו שאוהב לצחוק, ואולי, אפילו, כמקור ההשראה האמיתי של חבורת מונטי-פייטון.
קבלו אותה – מכת צפרדע!
באמת. על מצרים נחתו מכות איומות. מסתם הפחדות של סרטי אימה כמו דם בכל מקום או חושך מצרים, דרך אסונות של חברות ביטוח כמו ברד כבד או ארבה, מטרדים ומחלות כמו כינים, דבר ושחין, ועד טבח אכזרי של כל בכורי מצרים. אבל לאיזה קטגוריה אפשר לשייך את מכת צפרדע? אם אמת המידה היא הז'אנר הקולנועי, אין ספק שהמכה הזאת שייכת לסרטי המתיחות. אין ערך למכת צפרדע בלי מצלמה נסתרת. אתה פותח את שקית האוכל ומוציא את הסנדוויץ' – צפרדע. מכניס את היד לכיס, להוציא את מפתחות הרכב – צפרדע. פותח את המגרה לחפש תחתונים נקיים – צפרדע. לא מצחיק בטרוף אבל פרוע. באותה מידה (וכאן אני מגלה לכם סודות מאחורי הקלעים של צוות ההפקה, לפני שהוחלט סופית על הצפרדע) אפשר היה לבחור ב"מכת שפם" – כל המצרים קמים בבוקר ומסתבר שציירו להם שפם. בהתחלה כל אחד שם לב לאחרים ומתגלגל מצחוק עד שמסתבר שגם עליו מצוייר שפם עבות, שלא לדבר על המצריות. או "מכת אזניים ואיברים אחרים" – עם זוג אזני חמור ענקיות ממולאות פרג (הצעה שאחרי שנדחתה בזמן יציאת מצרים החליטו בכל זאת ללכת עליה בהזדמנות אחרת, תחילה בחלום ליל-קיץ ואחר כך אצל פינוקיו וחבריו). ומה לגבי "מכת תחתונים" – שגורמת לכל המצרים לשכוח ללבוש מכנסיים כשהם יוצאים בבוקר מהבית? (אגב, מהסיפור של התחתונים, והחיפוש במגרה, נולד באופן אסוציאטיבי הרעיון עם הצפרדעים שהתקבל בסוף). אלוהים עצמו לא ממש התלהב. הרעיון המקורי שלו היה "מכת עכברושים" ותודו שזה בכלל לא מצחיק (גם כאן הוא המשיך להתעקש, ובסופו של דבר, למרות שנוטים לשכוח, אחרי שעמד בתוקף על כך ש"עכברושים זה לא ערוב", השתמשו בהם כדי להפיץ את הדבר). בקיצור, הקמפיינרים והספינולוגים ניצחו, אלוהים וִיתר, ואנחנו הרווחנו את הקטע הכי מצחיק בתנ"ך (כלומר היחיד).
וחשבתם למה התערוכה של דאלי היא דווקא בפסח?
המזימה
ומניין לנו שכל עניין המכות נולד במוחם הקודח של יועצי התדמית ותקשורת? כי הדברים הודלפו ונאמרו בפירוש - אף פעם לא התכוונו המכות לשכנע את פרעה. להיפך. עוד לפני המכה הראשונה, התכנית היתה לשכנע את פרעה לסרב, כדי להצדיק את המכה הבאה - וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם;
הכוונה היתה להתעלל במצרים כדי להאדיר את שם אדונַי, קונספירציה ממרתפי הסי.איי.אי - כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּו.ֹוּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.
והשאלה, אם כבר נעשה הדבר, האם ההדלפה הייתה הכרחית, והאם הרצון להתפאר ולקטוף את הקרדיט לא גרם להסגרה של סוד צבאי, שבסופו של דבר, לאור העובדה שהמלחמה עדיין בעיצומה, נתן נשק תעמולתי בידם של אויבינו.
מעגל הדמים
כיצד הגיב המצרי למכות? "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כמו כולם. מתרגלים. מה שפעם נראה חזון בלהות (למשל – "יעופו טילים מעזה"), הופך לעניין יום יומי רגיל. עם כל גזרה ומכה חדשה, מתעצבנים, מקטרים, ובסוף מתרגלים ואפילו מוצאים בה יתרונות. כמו שגילו חכמינו הנלחמים באינתיפאדה, שיטת המכות הוכחה ככישלון. פרעה רק הקשה את ליבו. על כן, היה צורך במכה מיוחדת, כזאת שחכמינו מכנים בשם "צריבה תודעתית". מכה שתהיה אכזרית וכואבת במידה כזאת שתיצרב בתודעת האויב ותמחַק כל רצון להמשיך במלחמה. המכה האחרונה. השיטה הצליחה. המכה "צרבה" ופרעֹה נכנע. ובכל זאת, מסתבר שגם הצריבה, תועלתה מוגבלת בזמן, וכבר למחרת יצא פרעה במרדף. ואילו נזקה של הצריבה מחזיק לדורות. ובגין אותו כתם דם שצבעו בני ישראל על משקוף ביתם, שהצילם באותו הלילה מפני מכת הבכורות, נשפך בכל דור ודור דמם של בניהם ובני בניהם כאילו היה מַיִם מִיַם סוּף, הוא הים האדום, ודווקא בהם התקיימה בהם המכה הראשונה, שהיא הקלה שבמכות - אלא אם הדם הוא שלך.
יצחק קרונזון הוא רופא קרדיולוג שגדל בחיפה וחי בארה"ב. הוא גם כותב סיפורים. אני זוכר שאהבתי לקרוא אותם, בעיתון של סוף השבוע. קובץ מסיפורים אלה יצא לאור תחת הכותרת "אמא, שמש ומולדת" ב-1985 בהוצאת "שבא"*. יש סיפור אחד שנחרת אצלי בקריאה ראשונה, אי שם בעיתון. סיפור שיש בו מעין סוד פרטי, ואני, הקורא לגמרי שותף. חסרים לי לפעמים שותפים ועל כן אני מביא כאן את הסיפור במלואו.
* על פי הספר, הזכויות שמורות להוצאה, "שבא", אלא שזו שבקה לכל חי, ואני מרשה לעצמי להעתיקו לכאן, מילה במילה, בתקווה שגם בעלי הזכויות והמחבר יצאו נשכרים.
אלוהים, ברך את אמריקה / יצחק קרונזון
"לפעמים קורה, שביטוי ששמע אדם בילדותו מלווה אותו כל ימי חייו. בשנת 1913 שלח הנרי פורד ארבע מכוניות חדשות מדגם "T" למסע תעמולה במזרח-אירופה. המכוניות עם נהגיהן נסעו מפראג, דרך וארשה לסט. פטרבורג. כשחצו את הגבול בין צפון פולין ודרום ליטא, חלפו על-פני נשות איכרים לבושות שחורים, שכיסו את פניהן בצעיפיהן מפחד הדרקונים הנוראים שעברו בדרכי העפר, כי עד אותו יום לא נראתה מכונית במקומות ההם. השמועה על התקרב המכוניות עשתה לה כנפיים והגיעה לקלבריה, עיירתו של אבא, ושלושת אלפי תושביה, יהודים כגויים, מיהרו לצאת אל הרחוב הראשי.
לאבא היתה אז אדמת. בימים ההם האמינו כי אין להוציא ילד חולה באדמת אל מחוץ לבית, מחשש סיבוך בדלקת-הריאות ובמוות. כל בני המשפחה יצאו אל הרחוב ואבא בן השש נשאר עם האומנת. מן-הסתם הציק לה, עד שהשתכנעה לעטוף אותו בשמיכות ולצאת עמו, ואולי אף היא, כמוהו, לא רצתה להחמיץ את האירוע החד-פעמי.
כשיצאו, הגיחו מעבר לפינת הרחוב ארבע מכוניות שחורות, תוקעות בצופריהן ומהבהבות בפנסיהן, ונעצרו ממש לידם. מתוכן יצאו שמונה אמריקנים גבוהים ומשונים – זוג מכל מכונית, צבטו לאבא בלחיו ודיברו אליו בשפה שלא הבין. תושבי קלבריה התכנסו סביב המכוניות ונהגיהן. יהודי זקן אחד ומקל-הליכה בידו ניגש אל אחת המכוניות. בתחילה נגע במקל בגלגלי הגומי, אחר הקיש קלות על אחד הפנסים ואחר-כך, כשהבחין שאבא מביט בו, פנה אליו, נענע בראשו מצד אל צד כמעט באי-אמון, חייך ואמר ספק בהערצה ספק בזלזול: "אמעריצ'קע גאנעב" *.
המכוניות נסעו מן המקום אחרי דקות אחדות, את האומנת פיטרו ואבא לא קיבל דלקת-ריאות ונשאר בחיים. אבל, במשך שישים-וחמש השנים הבאות נשאר הביטוי שגור על פיו, תמיד מלווה באותה הבעה, נענוע הראש והחיוך של הזקן מקלבריה.
כשהחליפו את המקרר הישן שלנו בפריג'ידר חדש וגילינו שפתיחת הדלת גורמת להדלקה אוטומטית של נורה בתוכו, נענע אבא בראשו ואמר: אמעריצ'קע גאנעב. כשנחתה ספינת-החלל "אפולו" על הירח וניל ארמסטרונג פסע עליו את הפסיעה הראשונה, חייך ואמר כיודע סוד: אמעריצ'קע גאנעב.
בשנת 1971 נסענו לארצות-הברית, להשתלמות בת שנתיים, כך חשבנו. אבא ליווה אותנו לאניה ולפני שנפרדנו מיהר עוד לומר כמה משפטים. תחזרו בעוד שנתיים, אמר, אחרת אולי לא תמצאו אותנו כאן. הבטחתי שוב. אבא לא האמין. יצפו אותך שם בזהב, אמר, יתנו לך מכונית גדולה כמו אנייה. אחר-כך, כדי לשכנע אותי שדברים כאלה באמת קורים, הוא נענע בראשו מצד אל צד, חייך ואמר: אמעריצ'קע גאנעב.
והוא צדק.
בשנת 1976, כשמלאו חמש שנים לשהייתנו בארצות-הברית, חגגנו שם את יובל המאתיים. הקרקס של ברנום וביילי, שהוא הגדול מכל הקרקסים, ערך לכבוד היובל סדרה של הופעות מיוחדות, עם צוות מוגדל ותכנית מורחבת שכמוה לא נראתה מאז קורקסו קירקסים בעולם. בכל הרחובות תלו מודעות-ענק בצבע אדום, כחול ולבן, כצבעי הדגל של ארצות-הברית. גם הטלוויזיה הצבעונית שידרה שידורים צבעוניים בלבן, באדום ובכחול, שקראו לכל התושבים לבוא ולראות את הפלא המיוחד במחירים מיוחדים לתקופה מוגבלת.
בתי ובני דרשו לראות את התכנית. לא יכולתי לעשוק יותר את ילדותם הניו-יורקית, העשוקה בלאו-הכי, ובסוף חודש יוני, בתום הקיץ, התייצבו עם עוד שבעים-וחמישה אלף אמריקאים נרגשים במדיסון סקוור גארדן.
ישבנו באולם הענקי, בתוך ההמון המריע ומנפנף בדגלי הפסים האדומים והכוכבים הלבנים על רקע כחול והמפריח אל האוויר המוני בלונים אדומים, כחולים ולבנים, וצפינו בגדולה בהופעות תבל.
מה לא היה שם! חמישים פילים מאולפים, גמלים מקפצים, סוסים רוקדים באלט, כלבים נובחים במקהלה ואריות ונמרים קופצים דרך טבעות בוערות. אקרובטים מעופפים בגובה רב ובינוני, להטוטנים, קוסמים, בולעי-חרבות ויורקי-אש, ענקים וגמדים, רזים ושמנים, ליצנים, בדחנים ונגני תזמורות למיניהן. בין השורות ובמעברים התרוצצו מאות סדרנים, שַמשים ומנקים; מוכרי-פופקורן, בירה, נקניקיות חמות וגלידה; רוכלי דגלונים, פנסונים, בלונים וכרטיסים להופעה הבאה – כולם מכריזים על מרכולתם בקולי-קולות. כדי שכולם יספיקו להשתתף הם מופיעים על שלוש במות בעת-ובעונה-אחת – הכל צבעוני, מהיר ורעשני. העין לא תשבע, האוזן לא תקלוט והראש אינו מעכל ומתחיל לכאוב מקץ כמה דקות.
לפתע, התרוקנו כל הבמות והרוכלים נעלמו מבין השורות. בבת-אחת כבו כל האורות והקהל הרב חש כי דבר-מה גדול ונורא עומד להתרחש. באולם הושלך הס. משלושה זרקורים נזרקו אלומות אור: אחת אדומה, אחת כחולה ואחת לבנה. אל נקודות פגישתן, במרכז הבמה המרכזית, פסע מנהל הקרקס, לראשו כובע צילינדר כחול ועליו כוכבים לבנים ולגופו בגד בפסים אדומים. ברקע, נשמע קול נגינת ההמנון הלאומי. המנהל הודיע, כי הרגע הגדול, לו ציפינו כולנו, הגיע – מופע מאתיים השנה לארצות-הברית. צלילי המנון הלכו והתגברו וצופים מבוגרים מחו דמעה.
בבת-אחת הוצפה הבמה באור חזק, ומכל העברים, בסדר מופתי, הופיעו כל יצורי הקרקס: בראשם צעדו חמישים פילים גדולים, פיל לכל מדינה ממדינות ארצות-הברית, הפילים קושטו בדגלי הלאום, ועל גבו של כל אחד מהם ישבה יפהפייה, שהיא מלכת-היופי לשעבר של אותה מדינה שאותה מייצג הפיל, וגם היא לבושה בבגדון-ים זעיר, שתחתוניו מקושטים בפס אדום, ובחזייה כחולה בעלת שני כוכבים לכסות את חודי הפטמות, והיא אוחזת בידיה דגל של ארצות-הברית, ומנפנפת בו במסירות. ואחרי הפילים באו הגמלים והסוסים והכלבים וכלבי-הים והקופים והנמרים והאריות, כולם מקושטים בצבעי הדגל והנוהגים בהם מניפים דגלים.
אחרי שנכנסו כל החיות בא תורם של הגמדים – ובתוכם טום הקטן, שהוא האיש המבוגר הנמוך ביותר בעולם וגובהו הכללי, ביחד עם נעלי הפסים האדומים וכובעו הכחול בעל הכוכבים הלבנים, אינו עולה על שישים סנטימטרים – ושל הענקים, שאין בהם אחד שגובהו פחות משני מטר וחצי, והשמנים והרזים, הלהטוטנים, הקוסמים, הבדחנים, הליצנים ויורקי-האש. ובסוף כל המנגנים על כל כליהם, שגם הם נצבעו לכבוד האירוע בשלושת צבעי הדגל – עם עצום ורב.
כשכל אלה מילאו את הבמה הגדולה יצא הקהל מגדרו. כולם קמו על רגליהם, מחאו כפיים והריעו ממושכות. או-אז נטל מנהל הקרקס את המיקרופון בידו, ואותת לקהל להחריש. התזמורות החלו לנגן בשקט, כמעט ביבבה חרישית ואולי כבעין צקון-לחש של תפילה, את "אלוהים, ברך את אמריקה", כאשר המנהל לוחש את המילים בהתרגשות גוברת והקהל כולו נחנק מבכי.
באותן שניות בדיוק, הרגיש הפיל הראשי של הקרקס, פיל ענק ונורא וגדול משכמו ומעלה מכל הפילים, צורך עז לצאת לצרכיו. כמנהג הפילים, לא התאפק, ופתח ראשית בנפיחה רועמת, שכמעט והעיפה את מלכת-היופי הדקה שישבה עליו והסיטה בבת-אחת את כיוון תעופתם של כל הבלונים. איני חושב שהפיל תיאם את הפעולות הפיזיולוגיות שלו עם מנהל הקרקס: אבל הנפיחה הופיעה בדיוק במקום הנכון, כלומר: "אלוהים, ברך את אמריקה" – טררררה (נפיחה).
מנהל הקרקס לא הבין מניין בא הרעם והמשיך בדקלום. עכשיו, הופיע בפי-הטבעת של הפיל גלל עצום, שגודלו כערימת חציר. מנקה כושי, לבוש במכנסי-פסים אדומים ובחולצת-כוכבים, ראה את הנולד. הוא ידע, שאם יגיע הגלל לרצפה הוא יתפזר לכל הכיוונים ולכן החליט להקדים רפואה למכה: הוא חטף פח גדול וברגע האחרון הגיש אותו אל אחורי הפיל. הגלל נשר את הפח בקול רעש אדיר, בדיוק כאשר גמרו המנהל והתזמורת את השורה השנייה של השיר: "... ארצי אשר אהבתי" (בום!).
הקהל הריע ממושכות, גם בגלל ההימנון וגם בגלל זריזותו של המנקה הכושי.
"מן ההרים, מן העמקים
מן האוקיאנוס הרחוק (טרררה)
אלוהים, ברך את אמריקה
ביתי, ביתי המתוק" (בום!!).
יצאנו אל הערב הניו-יורקי החם. נכנסתי אלך המכונית הגדולה כמו אונייה. הסתכלתי על ילדי, נענעתי בראשי כלא-מאמין, חייכתי ואמרתי להם, בדיוק כמו אבא: "אמעריצ'קע גאנעב".
אלא שהם לא הבינו, ואולי אפילו לא שמעו."
* אמעריצ'קע – סירוס ושם חיבה לאמריקה. גאנעב – גנב.
הסיפור הזה כמובן מצחיק מאד, וחכם – בגלל האירוניה שבו. אבל בעיקר, בעיני, הוא עצוב. משום שכל כולו עשוי מגעגוע שאין לו מרפא. זאת אולי הסיבה שכל כך נחרת בליבי. ואני קורא אותו מתוך הזדהות מוחלטת. ומה שהילדים לא שומעים ולא מבינים הפך בעבורי לבטוי מלא משמעות, ממש כאילו אני ממשיך את המעשיה שהחל בה האבא של המחבר. אני יכול לתאר לעצמי שכמותי, נגע הסיפור גם בליבם של קוראים אחרים, אלא שאינני מכיר אותם. אין איש בעולם, פרט לקרונזון, איתו אני יכול לחלוק את הבטוי הנפלא הזה – אמעריצ'קה גאנעב. אז הנה, טרחתי טרחה רבה, והעתקתי במו אצבעותי, מילה במילה, את הסיפור. עכשיו אני כבר לא לבד ויש עוד אנשים המבינים את שפתי.
ברוח הימים האלה, של הקו המחבר בין אמריקה לארץ ישראל, וברוח הסיפור הזה, המדגיש שהקו הזה הוא קודם כל חלום, אני רוצה לחבר בין שני דימויים מצולמים, ובעיקר מוסרטים, שלצערי אני מתקשה למצוא עבורם מקור מתאים, אבל אפשר להתרשם מאלה – האחד משם והשני מכאן. והם כל כך דומים.
התמונה כל כך קולנועית וטעונה. תיבות-נח של רוח האדם, אוניות צפופות עמוסות משפחות, כל רכושן במזוודה או שתיים ולב שיתמלא געגועים. מהגרים מגיעים לארץ חדשה עם תקווה בלב, מוכנים להתחיל הכל מחדש. והתמונות האלה כל כך מוכרות לנו מקרוב. משלנו. ורק אצלנו לא קורא פסל החרות מן הים, ורק אצלנו העולים החדשים היורדים אל החוף מתנפלים על האדמה ומנשקים אותה.
הפלייליסט:
מתוך סרט, ששרים בו את God Bless America, בלי פילים.
יומיים לפני הביקור הזדמנתי לסביבת נתב"ג כשבאוויר הופיע לפתע מטוס עצום. הוא טס נמוך מאד, לקראת נחיתה, ומפאת גדלו נראה איטי במיוחד, מה שעשה אותו מרשים עוד יותר. היה זה מטוס גאלאקסי C5 אמריקאי שכפי הנראה הביא את ציוד ההגברה של הלהקה הגדולה ביותר בעולם. ראיתי את המטוסים האלה דבר יום ביומו מעל ביתי בזמן מלחמת יום הכיפורים, מממשים את רכבת הסיוע האווירי. כבר איני גר באזור ואיני יודע אם ומתי הם ממשיכים להגיע ולנחות כאן. נדמה לי שהם הביאו את הפטריוטים במלחמת המפרץ הראשונה (כאילו שחסרים כאן פטריוטים). כך או אחרת, בגופם הגדול הם אומרים – האמריקאים באים.
כולם צודקים
ערב ביקורו של אובמה הזדמן לי לשמוע הרצאה מפי חתן פרס נובל – פרופ' ישראל אומן (איש זקן וחביב, מן סנטה קלאוס חובש כיפה, שצורת דיבורו והרצאתו, אם כי לא מבטאו, וודאי לא מראהו, מזכירים מאד את הפרופ' ישעיהו ליבוביץ'). ההרצאה, תחילתה מדעית וסופה פוליטי, והוא (הפרופסור), בדרכו המשכנעת, קורא להתנגד לויתורים. כאשר נשאל שאלות שונות ומשונות מהקהל הזכיר את הבדיחה הידועה* שסופה בטיעון – "גם אתה צודק". בהמשך, השתמש בטיעון הזה כתשובה (נכונה בעצם) לרבים מהנוכחים. אם כן, עם שמיעת ההרצאה אכן השתכנעתי שלא נכון, ואפילו מסוכן, להציע ויתורים (מדיניים וטריטוריאליים) כדרך להשגת שלום. ואילו אתמול, כשהתלהבתי מנאומו של אובמה, השתכנעתי כמה נכון וכדאי להתפשר ולוותר על מנת להשיג שלום. לא נותר לי אלא להצמד לתורתו של החכם מאומן – "גם אתה צודק". אני מניח שהם נפגשו בסעודה והחליפו בדיחות.
* שני מתדיינים באו אל הרב שיפסוק ביניהם. נכנס הראשון, שטח את טיעוניו, וכשסיים הפטיר הרב – "אתה צודק". נכנס אחריו השני, וטען את דבריו ואת טענותיו. הרב, עם סיום הדברים, נאלץ להסכים –"אתה צודק". כשיצא השני, התערבה הרבנית, שהקשיבה לדברים מהחדר הסמוך – "איך יתכן? איך אתה אומר לראשון שהוא צודק, ואז לשני, שטוען את ההיפך, אתה גם אומר שהוא צודק?". הביט בה הרב, חשב רגע ואמר "גם את צודקת".
וכדאי מאד לשים לב, שאילו בכל הסיפור, בכל מקום היינו מחליפים את המילה "צודק" ב"טועה", זה היה סיפור אחר.
המסדר יכתיף את נשקו
הקטע של האורח היוצא מהמטוס הזכיר כמובן (פרט לצבע שנוסף מאז, והשעה ביממה, וממדי הטקס) את רגע השיא בהיסטוריה של המדינה (ככל שהדבר תלוי בזכרון הפרטי שלי) - הנחיתה של סאדאת נשיא מצרים (שאלמלא היה פורש ומצטרף לָסִדרה "מנהיג רודף שלום נרצח על ידי דתי קיצוני" הכל היה אולי נראה אחרת). אבל המשך הטקס, ובעיקר הסקירה של שורות ה-"המסדר יציג את נשקו. הצג שק! דגל שק!", עורר בי יותר מכל את טקס סיום המסלול של בְּנִי שבו נכחתי לאחרונה כאילו היה חזרה גנרלית, וכאשר התקרבו לעברי האורח והמארחים שלפתי את המצלמה באופן אינסטינקטיבי, אבל אז נזכרתי שאני צופה בטלויזיה, וממילא גם אין טעם שאצטרף למחיאות הכפים. (ואם הזכרנו את רצח סאדאת, הרי שחיילים חמושים במסדר ממלכתי הם המתנקשים האולטימטיביים ומעניין מה דרשו האמריקאים בנדון).
איכשהו, נדמה לי שלפרס וברק אובמה יש את אותו כותב נאומים, גם אם קוראים לו המלאך גבריאל – וזה מדבר בזכותם של שלושתם. קל מאד להרגיש שאין הבדל ביננו (הישראלים שוחרי האנגלית) לבינם (האמריקנים שוחרי הצדק). אבל מאחורי אובמה עמד קצין עם כובע לבן כזה ומצחיה ענקית, והוא נראה ממש כמו מי שיצא מסרט (בעצם לא כמו מי שיצא אלא מי שבתוך הסרט). פניו קשוחות וחסרות רחמים, עצמות הלחיים בולטות תחת לעור המתוח כמו קצין, השפתיים קפוצות בפקודה, העיניים מצומצמות וממוקדות. מן קלינט איסטווד אבל אמיתי. אז הבנתי שאנחנו לא אמריקה.
(אבל יותר קשוח)
בנעליו של האחר
היתה הזדמנות מצוינת להדגים את יעילותה של כיפת ברזל. לשגר רקטה לכיוון נתב"ג ברגע הנכון ולהראות לאורח ירוט מוצלח מהו (ובאותה הזדמנות, לא פחות חשוב, גם איך זה מרגיש כשיורים עליך). אבל החמאס היו יותר חכמים וניצלו את הביקור של כיפת הברזל במרכז כדי לירות דווקא על שדרות.
אפרופו איך זה מרגיש – למי שהתחשק במהלך הביקור לצעוק לאורח בפרצוף - "שחרר את פולארד!", שיזכר איך זה בהופעה של בת-שבע בלונדון כשמפגינים פלסטינים מניפים שלטים ומתחילים לצעוק באמצע המופע.
לעומת זאת, כמו שסיננו את מפגיני הימין כדי לא להביך את האורח, היה צריך להפגיש אותו דווקא עם ראאד סאלח ומנהיגי התנועה האיסלאמית. אם לא רקטות, גם זו הזדמנות לחוות איך אנחנו מרגישים. (ואובמה היה מביא לפגישה את הקצין הקשוח.)
פינת הזוגות
אולמרט נראה לא רע בכומתה אדומה. בכל אופן, הרבה יותר צעיר. והוא אומר לעצמו "אני הייתי צריך להיות שם".
מימין: עם כומתה אדומה
תהִיות
גם משה קצב אומר לעצמו "אני הייתי צריך להיות שם". איך, איך, איך עשו את קצב לנשיא המדינה? זה יכול לקרות שוב?
אנו מכריזים בזאת
היה נחמד לשמוע את אובמה אומר בעברית "טוב להיות בארץ", עם קצת השתדלות והרבה שאריות של מבטא. כאשר יגיע הנשיא הרוסי, ויגיד משהו על "מדינת ישראל", נוכל סוף סוף לשמוע שוב את המבטא הנכון ולהיזכר בבן-גוריון.
חידה: מה יקרה אם תתרחש רעידת אדמה בשדה-בוקר?
פרידה
כשאלכסנדר הגדול עלה לרגל אל דיוֹגנס החכם שגר בחבית ושאל אם יש דבר שהוא, דיוגנס, רוצה לבקש מאלכסנדר הגדול, ענה לו דיוגנס: "כן, תזוז בבקשה. אתה מסתיר לי את השמש".
ואובמה הגדול, בדרך הביתה, עצר כדי לחבק את בנותיו הקטנות של השגריר וביקש להצטלם איתן, אבל הצלם, כמו בחתונה, ביקש מכולם לשנות מקום ולהסתדר מחדש כדי שיהיו עם הפנים לשמש.
אין חדש תחת השמש ומאז ימי קדם, המנהיג, גדול ככל שיהיה צריך להתאים את עצמו אליה. חוץ מיהושע שציווה עליה "השמש בגבעון תעבור לדֹם!".
וכמו בכל פרידה, אובמה עוזב ועושה את הדרך למטוס, ועולה במדרגות – לגמרי לבד. משני צידי כבש המטוס, זקופים, שני אנשי בטחון בחליפה שחורה ומשקפי שמש, קשוחים, ממש כמו דמויות בסרט אמריקאי, או צמד אריות ניצבים בעולם עתיק.
אחרי שתיקה ארוכה הפכו השנים האחרונות למסע פרידה מתמשך מהלהקות והמבצעים הגדולים של שנות ה-60 וה-70. חלק מהם ראינו גם בארץ. מפגש פרידה כזה, אחרי השתיקה הממושכת, הוא תופעה מעניינת. כמו בני הדור השלישי הצמאים להפגש עם סביהם, דקה לפני שיהיה מאוחר, לשמוע את מה שהיה שם. או מסעות השורשים של אותם הסבים. הזדמנות אחרונה, לפני שהכל יהפוך לגעגוע.
זמרים מתים באחת. להקות עבר גוועות לאט. קווין ממשיכה להופיע, ללא פרדי מרקיורי. הדלתות ניסו להמשיך איכשהו, בלי ג'ים מוריסון. קשה למצוא תחליף לזמר כריזמטי בעל קול יחודי, ועל כן להקות העבר הולכות ודועכות.
בלי ג'ים מוריסון
הצליל של כלי הנגינה יחודי ודומיננטי יותר מאשר צורת הנגינה של מי שמפעיל אותו. קל יחסית להיות חקיין נגינה, ולכן אפשר למצוא תחליף כמעט לכל נגן בהרכב. אפילו הביטלס החליפו את המתופף. אבל כמעט בלתי אפשרי להחליף סולן. על כן להקות העבר הן יצור בסכנת הכחדה, כמו הנמרים האחרונים, שכבר עברו את גיל הפוריות.
עוד יותר קשה להחליף או לעדכן חברים בלהקה שחבריה הם המגדירים שלה. איך נחליף את אחד החברים של אמרסון, לייק ופלמר? או סיימון או גרפונקל? אפשר להזמין את דוד גרפונקל להופיע עם סיימון אבל זה לא זה. ומי יחליף את קרוסבי, סטילס או נאש שגם הם עדיין חוגגים את הפרידה הממושכת? היתה תקופה שהרכבים כאלה היו אפנתיים במיוחד, וגם בארץ יכולנו לשמוע את סילבן ויאיר (לא שלום ולפיד) או שוקי ודורית (בדרך כלל, תוך יצירת להיט יחיד בעל חיי נצח, ועוד נפגוש אותם).
ומה עם להקות של אחים? איך בונים הרכב חדש לאחים אוורלי – הרכב חשוב שיש לו מניות בהקמתם של סיימון וגרפונקל (מה שמזכיר לי, בהמשך לתגובה שעלתה בפוסט הקודם, שהשיר (שאני לא אוהב במיוחד) Wake up little Susie ששרים סיימון וגרפונקל הוא במקור של האחים)? בינתיים, בגיל 75, גם הם ממשיכים להופיע. ואין ספק, בכל הופעה שרים את להיטם הגדול All I have to do is dream.
הרכבים קוליים של אחים היו פופלריים מאד בראשית שנות השישים. הזכרנו את ה-Gibb Brothers, הלא הם ה-Bee Gees, והשירים היפים שלהם. לא תמיד מתגלה המהות המשפחתית בשם הלהקה. אחד ההרכבים החשובים והמשפיעים באותה תקופה היו ה-Beach Boys, שרק לאחרונה הסתבר לי שהיה מבוסס על שלושה אחים ובן דוד. הם יצרו להיט שחייב להיות בכל עשיריה פותחת של התקופה. שניים מהאחים מתו מזמן. הלהקה הדגימה במהלך השנים את התסריט האופייני ללהקה מתפרקת. כל חבר מקים לו הרכב וטוען "אני אבו-סן-אוף-דה-ביץ'-בויס האמיתי", ומוציא צווי מניעה נגד האחרים. בסופו של דבר, גם הם מצייתים לטרנד הנוכחי, והם שוב מופיעים יחד ולא מתווכחים עם הנוסחא המנצחת.
לעומת זאת הופתעתי לגמרי לגלות, ממש לאחרונה, שרביעיית האחים, The Brothers Four, הם כלל לא אחים. הדבר אפשר להם לערוך שינויים בהרכב בקלות יחסית ומשך השנים התחלפו שלושה מתוך הארבעה. ובניגוד לאחרים הם מופיעים ברציפות - מאז 1957 (בדיוק כמוני). הפרטים התבררו לי כאשר חיפשתי, עבור הפלייליסט שלי, את Greenfields (לא לבלבל עם Greensleeves). הגעתי לקליפ של מארק פירסון, שמספר איך אהב בילדותו להאזין לשירי הרביעיה, ולא שיער שיום אחד יהיה הוא עצמו חלק מההרכב. המונולוג המרגש שלו מלחלח את עיניו, ובסופו, ביצוע חדש לשיר, ביצוע יפהפה, בלווי מקהלה, שבקלות מכניס אותו לרשימה הפרטית שלי לעשרת הגדולים. כל כך אהבתי את הביצוע הזה שהוכחתי בעצמי שיוטיוב ואפשרויות הצפיה הדיגיטליות אינם פוגעים בעסקי המוסיקה וטרחתי וקניתי את השיר בעבור דולר אחד. בעתיד אולי אכין ממנו קליפ תמונות משלי ובינתיים אתם מוזמנים להאזין למארק פירסון ולקליפ שלו.
ראוי אולי לצטט גירסא של השיר בביצוע של להקת אחיות. היו גם כאלה. לצערי, לפחות לטעמי, הן מוכיחות שהביצוע חשוב לא פחות מהלחן.
למי שזקוק להסבר לגבי הכותרת – "מלכודת העכברים". זהו מחזה, מאת אגאתה כריסטי, ששמעתי עליו עוד בילדותי. קראתי עליו, אז, שהוא משחק ברציפות המון זמן. הוא ממשיך, וכמו כל הצלחה שמצליחה את עצמה, עצם הצלחתו הופך אותו לאטרקציה לכל תייר חובב תיאטרון – ובלונדון לא חסרים כאלה. המחזה משחק ברציפות מאז 1952. מעל 25,000 הצגות, והיד נטויה. מדובר בסיפור בלשי, ובסיום ההצגה מבקשים השחקנים מהקהל לא לגלות את הסוף. בהתאם לבקשתה של כריסטי, הסיפור לא יתפרסם בממלכה עד שירד מהבמה...
הפעם, אין זוגות של שירים דומים. אז במקום, הנה עוד שיר ירוק של רביעית האחים, הפעם על עלים ירוקים The green leaves of summer.
אחרית דבר קטנה: לפוסט הקודם נוסף עוד קטע ברשימת הקטעים הדומים. שווה.
נינה סימון זמרת נהדרת. יש לה קול וסגנון שירה אישי ויחודי. אין שום בעייה לזהות אותה שרה ואין שום סכוי שנתבלבל בינה לזמרת אחרת. נינה סימון מרבה לשיר קאוורים, כלומר ביצוע חדש שלה לשיר מוכר. כאשר היא שרה, השיר מקבל את הגוון והטעם המיוחדים לשירה שלה.
לעיתים שיר הוא כל כך טוב (הנה, בין השורות הגנבתי אחד שהוא בלי ספק בין עשרת הגדולים, ולא נכלל באופן ישיר בפלייליסט שלי רק משום שאני חושד שהוא בעשיריה של הרבה מאד פלייליסטים אחרים) שהוא זוכה לאינסוף ביצועים וכל מבצע מנסה לתת, אך הרבה יותר מכך – לקבל משהו מן השיר.
ומצד שני יש שירים נפלאים לא פחות שהביצוע המקורי שלהם כל כך מצויין שהוא חלק מרכזי מההנאה. כזה המקרה ככל שהזמר נפלא יותר. הנה למשל, גדול הזמרים, שאין שני לקול הקטיפה שלו, וכל ביצוע אחר ישמע לידו כמו קריאת העורב.
על כן, קמים להקות ומבצעי קאוור מוצהרים, וכל יעודם הוא לחקות ולשחזר ככל שניתן את המקור, ובסופו של דבר להעניק הזדמנות נוספת לשמוע צלילים שכבר לא ישמעו לעולם. לכן, למרות מעמדם הנחות בשדה האמנות שמור להם תפקיד חשוב. (וכבר כתבתי שהרבה יותר קל לחקות קולות מאשר פרצופים).
אנחנו המאזינים, המאוהבים הן בשיר והן בביצוע, מכירים אותו היטב, על כל נימיו הדקים וקשה לנו להתפשר על הקלה שבסטיות, לכן תנו לנו קאוור מושלם, וַלא - ביצוע אחר ומקורי לחלוטין. לעיתים קרובות אנו מתקשים לסלוח אפילו למבצע המקורי אשר מרשה לעצמו, בהופעה חיה, לשחק, לאלתר ולהתרחק כרצונו (עד שההופעה עצמה מוקלטת, מופצת, והופכת לביצוע מקורי אלטרנטיבי).
אם מזכירים את סיימון וגרפונקל, המוסיקה שלהם מרגשת עד דמעות לא רק בשל התקופה והדרך בה נצרבו, ולא רק משום שהם שרו כמה מהשירים היפים בכל הזמנים (וגם אותם אני לא משבץ לפלייליסט רק מפאת גדולתם הבלתי מעורערת), אלא גם ולא פחות בזכות ההרמוניה הקולית המושלמת ובעיקר הטנור המיוחד של ארט גרפונקל. (ואם נקדים וניגע בקטגוריה הדמיון, משהו בשיר הזה מאד מאד מזכיר לי את זה , פחות מסיבות מוסיקליות ויותר מסיבות סנטימנטליות, גם בהיות שני השירים האלה מסמנים את קץ הקרירה של שני הרכבים בלתי נשכחים – 1970).
עם כל כך הרבה קישורים, הנה קליפ אחד בגוף הסרט
כמובן, בגלל השחקניות הכי היפות בעולם
הדבר היחיד שמזכיר לי את סיימון וגרפונקל מבחינת הקולות המרגשים ביופיים שמשתלבים זה בזה בהרמוניה מנצחת הוא צמד משלנו – הדודאים. למרבה השמחה, השירים שהם מבצעים יפים לא פחות מהקולות שלהם.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להסביר שאני לא רווה נחת מהמופע החדש של אסף אמדורסקי וישראל גוריון. מה לעשות? בני אמדורסקי הגיע לאן שהגיע משום שהיה יחיד במינו. ככל שאני מתאמץ אני לא מצליח למצוא אף זמר שקולו כל כך מלטף ונעים. אם הדודאים הם סיימון וגרפונקל אז בני אמדורסקי הוא נט קינג קול. התכנית החדשה של הדודאים מפריעה לי בעיקר משום שמדברים בה רבות וכעת ברדיו משמיעים בלי הפסקה דווקא את הביצוע שלהם ל"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" (ואפילו גוגל, כשמחפשים תמונות של הדודאים, מתבלבל). ומשנאמרו הדברים, כל עוד ישראל גוריון שר, שוכנעתי שכדאי ללכת לראות ולשמוע, ממש כמו שהלכתי להופעה של הביטלס בהרכב מצומצם של פול מקרטני לבדו. אז אם שון לנון היה מצטרף, לא הייתי בא? (הוא דווקא גם נשמע וגם נראה מאד דומה לאבא).
כמעט נסיים עם אחד השירים היפים של הדודאים. אלמלא הפוסט הזה, לא הייתי יודע שהלחן שלו נכתב על ידי מאיר נוי. הנה הזדמנות להודות לו.
לסיום ממש, פינת השירים הדומים. באלבום החמישי של הזמר Mark Lanegan, שנקרא Field Songs, מופיע שיר יפה בשם Don't forget me, שכמו מרבית השירים באלבום נכתב על ידי Lanegan עצמו. כמו כל קטע המכבד את עצמו אפשר למצוא ביוטיוב את הביצוע המקורי, יחד עם הקלטה מכל הופעה חיה מאז הומצא הסלולר עם המצלמה. אני מביא כאן ביצוע מ-2010, שהוקלט בארץ, בזאפה תל-אביב. האיכות ככה ככה אבל שווה לשמוע את ההסבר שלו בפתיחה ואת הקהל המצטרף לשירה.
תוספת עריכה - רשימת השמעה:
מנסיוני, קטעים ביוטיוב נוטים להעלם. מכיוון שבפוסט הנוכחי משובצים הרבה קטעים, ויש להם גם משמעות בטקסט, יהיה קשה לקרוא ולהבין כאשר הם יעלמו. על כן, הנה רשימת הקטעים המקושרים. מעין תוכן העניינים.
כאשר היא שרה - I put a spell on you בביצוע נינה סימון
כל כך טוב - I put a spell on you בביצוע המקורי, של Screaming Jay Hawkins
וכל מבצע - הביצוע של CCR
גדול הזמרים - נט קינג קול שר Too Young
ביצוע אחר - אותו השיר. אנגלברט הומפרדינג בהופעה חיה (דווקא לא רע)
קריאת העורב - השיר Porque te vas, כפי שהופיע בסרט "קריאת העורב"
ומבצעי קאוורים מוצהרים - מחרוזת שירי ביטלס בביצוע קצת מגוחך של The fab four, להקת מתחזים לביטלס.
לביצוע מקורי אלטרנטיבי - סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שרים The Boxer
ארט גרפונקל - Bridge over troubled water בביצוע המקורי
זה - הביטלס. Let it be.
התכנית החדשה - זה דווקא קישור לכתבה, כך שהיא כנראה תישאר. יש שם את הביצוע החדש ל"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר".
"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" - הביצוע המקורי של הדודאים המקוריים
שון לנון - (הבן של) שר בהופעה חיה את Julia של הביטלס
אחד השירים היפים -טיול לילי. על פי ההסבר זהו ביצוע שהוקלט ב-1978 לאלבום "הם רוכבים ושרים".
שווה לשמוע - המקור מוסבר בגוף העלילה. אבל למי שהגיע עד הלום הנה קישור לביצוע המקורי.
עכשיו הקריאה בפוסט הזה הרבה יותר דומה לסרט. קראתי, אגב, שיש בתי קולנוע שלא מדליקים את האור לפני סוף הקרדיטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
