והשאלה היא, על סיפון ספינה טובעת, האם לכתוב ולהספיק כאחוז תזזית, או לטפס על הגדר ולחכות ממקום בטוח. כי מצד אחד, אפילו אנחנו נעלם יום אחד. מצד שני, דווקא משום כך, אנחנו מחפשים משהו שישאר אחרי.
ויום אחד כשיסגרו את המדינה נאחז חזק בדרכון הפולני נארוז את מטלטלינו בדיסק און א קי וכשנתחיל מחדש נשאל האם הציונות היתה טעות והתשובה בכל מקרה תגיע באיחור
כי מול כוחות גדולים
אין לנו תשובות
והיחיד שניצב לפעמים לצידנו מבין בעלי העצמה הוא המקרה
ומילה של פרקטיקה -
(כנראה) כל מי שכותב בישראבלוג הוא בן תמותה אמיתי
(אבל) מרבית "בעלי" הבלוגים הם דמויות פיקטיביות, וירטואליות, מסכות - שקיימות אך רק במקום הזה
והקשר ביניהן מתקיים אך ורק במקום הזה
סגירה של המועדון, לא רק תשתיק את הקולות, אלא תגרום להעלמות של אלפי יצורים דמיוניים, ששוב לא נוכל ליצור איתם קשר.
במובן הזה, סגירה של ישראבלוג כמוה ככריתה של יער פיות וגמדים
אחרית דבר: כלומר, לפני שניגשים לדבר, המשך לפוסטים קודמים. הפעם, מדובר בשנויים ותוספות משמעותיים, לכן הכנסתי אותם לגוף הפוסט, כלומר ערכתי וכתבתי מחדש, ואני מנצל את המקום כאן כדי להזמין אתכם לשוב ולקרוא את עוד משל על מעיין ואת החטא הקדמון
אני אוהב להיות בבית. עם התה והלימון, והגשם שנשאר מחוץ לחלון, והשמיכה בסלון, וכל דבר ככה שנמצא במקום. מגירה מלאה תחתונים וכל המכנסיים תלויים בארון. ארוחת ערב, חביתה וסלט, וילדים שמשכיבים לישון. וסיפור לפני השינה - היה היה פעם חוקר ארצות, שיצא בסירה במעלה הנהר הגדול שבערבות הצפון. עם ערב נטה את אוהלו על שפת האגם והדליק מדורה קטנה שתחמם ותאיר את הלילה. אחר כך, עת שכב על גבו והקשיב ליללות הזאבים, הביט בשמיים הבהירים, ושם כוכבים רבים יותר משראה אי פעם. ככה גם אני רוצה.
העיניים נעצמות אט בחלום. כל עולמי צרור באוהל קטן. המדורה מחממת, נושאת אותי לשמיים, גבוה מעל לאגם, וחזרה איטית אל החוף. בוקר. הכל נארז ואני שוב בסירה. מחליקים בנחת על המים השקטים. עצים בשלכת אדומה מנופפים לשלום על הגדות. מרחוק מציצה פסגה מושלגות. שועל מביט מבין השיחים. האוויר צלול. קריר. גשם מטפטף ויורד הערב. מחפש מקום יבש להקים בו אוהל. חולף ליד בקתה קטנה. מהחלון בוקע ריקוד אור אדמדם. חמים ומוסק. מעורר* מחשבות על בית רחוק. קופא במקום. מביט בחלון. חושב על בית. שם אני רוצה להיות.
עוצם עיניים וחולם על בית חם. להבה יציבה בתנור. השטיחים משתיקים את קול הצעדים. מוזיקה בוקעת - אני מזהה את החמישיה לקלרניט של מוצארט. כוס טאקילה שהתרוקנה מונחת לרגלי המדרגות. בקומה העליונה מיטה חמה. שמיכת פוך. תחת השמיכה – אשה. בתוכה – אהבה. ממול, הטלוויזיה השטוחה. שבת בבוקר. שידור מחזורי. שמורות הטבע שבעולם. מעוף ציפור – גאיות מיוערים, נהר מתפתל, קשתות של גשר רומי עתיק. שדות פורחים, כפר קטן שמתחיל ונגמר בשום מקום, ארוג בין פלגי מים. סוסים באחו. מעורר מחשבה על מסעות. שם אני רוצה להיות.
מתבונן מקרוב – זה לא מסך הטלוויזיה. אני מביט בחלון. בחוץ מקדש נטוש, שהתכסה כולו שרכים. צרחות קופים מקפצות בצמרות העצים. אני עומד, מציץ בחלון. בפנים, על רצפת העץ, ילדים בונים ארמון מלגו. החתול ישן. אני מתבונן היטב, ממשש את פני – לא בחלון אני מביט. זאת המראה.
הפתרון היחיד הוא מחצית הזמן להיות כאן ולחלום רחוק. ומחצית אחרת, להיות שם ולחלום על בית.
או להיפך.
צילום (לא שלי) מתוך חלום אמיתי (שלי)
*חבל שאי אפשר לומר "מגעגע מחשבות", אבל זה שמור רק לברווזים בחורף.
שלושה מצבי צבירה יש לאדמת החרסית – חורף, קיץ ואביב. בחורף עיסת בוץ דביקה, כבדה ובלתי אפשרית. בקיץ קשה וסדוקה כמו אבן בלתי אפשרית. ובאביב תחוחה, לחה, ריחנית ומתפוררת כמו יער אחרי הגשם. הנה עוד סיבה לשתול דווקא באביב. באביב אפשר לחפור בורות באת-חפירה ולקוות לטוב.
הגדר החיה מחכה ליום שתילה כבר שנה. התחזית השבוע הייתה ברוכה. עם שוך החמסין, שבוע גשום וקריר (יחסית), ובעיקר מוצל בעננים, ועדיין חמים (יחסית). הזמן המושלם לקליטה של שתיל חדש.
המלאכה נעשתה. החפירה באדמת האביב מענגת כמעדן חלב. צל עננים, נועם אין-רוח, שתילים נשלפים ומוטמנים. הכל הולך חלק ונעים, ונדמה שכמה טיפות מגיעות מהשמים. ברגע האחרון עוד אפשר לבדוק שמערכת ההשקיה מחוברת, ואז להיכנס הביתה מחמת הגשם שהחל. גשם קל, בריטי, ביום שאווירו נח, בטמפרטורה של שרוולים קצרים – מזג נפלא לאוויר, שני רק ליובש השרב עם ניחוח הדרים. משראה שנכנסתי הביתה התגבר הגשם והשקה את השתילים וברך אותם. אין עוד מלאכה מחיית נפש כעבודת הגינה, שהיא גם מהנה בשעת מעשה וגם נותנת מפירותיה, תרתי משמע, ומצלה.
ההנאה על מעשה כזה, שהיה מענג מראשיתו, וסופו בתואם שלם עם השמיים, (ועוד עתידו בשיחים ירוקים) היא כה גדולה, שבאותו הרגע שהגעתי אל מתחת הסככה ופניתי לאחור הבנתי לעמקו של הביטוי "וירא אלוהים כי טוב", שמסכם מעשה מוצלח מיד ברגע שנשלם (ולא באיזה עתיד רחוק). כשמישהו רואה "כי טוב" הוא מרוצה ושמח, ואם זה יום קיץ הוא מתיישב במקום מוצל ולוגם בהנאה בירה צוננת. אין ספק, השבוע הראשון של אלוהים היה נפלא. יום אחר יום, פרויקטים מסחררים, יצירה ויצירתיות, בריאה ובריאות, יום יום "כי טוב", ופעם "פעמיים", ופעם "טוב מאד". וגם המנוחה שבאה אחר כך, יש לה אותו הטעם (של בירה קרה).
אז מה קרה? מה קרה אחר כך, שהכל נהיה משובש? איך התחיל העולם החלק לחרוק? היכן מסתתרת הטעות שנפלה בעולם המושלם? הנה, כאן, בראשית פרק ב', הכל כתוב.
אולי כבר ידע את מקור השגיאה והוציא את כעסו גם על אדמת הגינה.
והאדם, בחכמתו ובטוב ליבו, עובד בגינה, ורואה ברכה, וממשיך היכן שאלוהים הפסיק, ומפר את עצתו הרעה. וכאשר חדל האדם להלחם באדמה, שוב לא ירא לשוב אליה בבא יומו.
וכשבא החטא, אין הוא הוא נולד מעצמו, אלא שהוא נוסף על פשע שכבר קדם לו.
בראשית, הכל נברא לשם הפלא. יום ולילה, שמים וארץ, שמש וירח וכוכבים, עצים ופרחים, חיות ודגים וציפורים. והיה טוב. עד שנכנסה באלוהים רוח רעה, ואמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", ומיד הסמיך את משמעות הדבר "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ". שכן, זאת מהות צלמו ודמותו. רודנות על הכל. אלוהים הטיל מרותו על האדם, ובתמורה, מינה אותו לרדות בכל האחרים. האדם, הפנה גב ועורף לחיות והרגיש שייך יותר לצד האלוהי, ולא הבין שלעולם, ולא משנה כמה יתאמץ ויוכיח את עצמו, לעולם לא יוכל למחוק את מוצאו, ולמרות החיוכים והליטופים, לעולם לא יתקבל למועדון הסגור של אלוהים ובניו (ומי כמונו, היהודים, מכיר את ההרגשה). כולם חייכו אליו אבל דיברו עליו מאחורי הגב. החיות, שראו בו אחד הברואים, שהפך "עבד כי ימלוך" קראו לו "יודנראט", ואלוהים, שחשש ממנו אמר "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע". כך הפכה הבריאה לאיבת עולם, "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" - האדם מנסה לרשת את אלוהים ואלוהים דורך עליו ומתעלל בו ללא הרף, והתקיימה בהם קללת המלך ובניו.
וקללת "אבות אכלו בוסר" הולכת ונמשכת. כי עד שנברא העולם היה הכל פשוט. משנבראו הדברים התחיל אלוהים להבדיל ביניהם. ראשית ברא את האור והבדיל בינו לבין החושך. אז ברא את הטוב, להבדיל אותו מן הרע. וכל דבר שברא, מצא חן בעיניו, וראה כי טוב. וכך נהג אלוהים לסכם את יומו – "כי טוב". ו"טוב" היה טוב. וכשהיה הרבה "טוב", חזר שוב ושוב – כי טוב, כי טוב, פעמיים ויותר.
הכל היה טוב עד שהחליט לברוא אדם. ברא אותו בצלמו ואז גבה ליבו (ושמא, קודם גבה ליבו ואחר כך החליט לברוא אדם כדמותו) ונכנסה בו מידת הגאווה, וראה כי "טוב-מאד". ולא עוד הסתפק ב"טוב" הנעים והצנוע. והאדם משעה שנברא, קולל בקללת "בצלמו כדמותו", וכבר חשב כל היום רק על "המצוין". וכמו בוראו מולידו, אף פעם לא ראה נחת במעשיו.
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום שנתי על טלוויזיה, שהם מבינים היטב, כמה היא מיושנת ולא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד שידור ציבורי, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר. בין רשות השידור במצבה הנוכחי לבין השידור הציבורי ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"
א. ואני אומר:
היות וממילא אנו בשבי הביורוקרטיה, הבה נכין טופס חדש, שכל שר ("גם אני רוצה להיות כחלון") וכל אזרח ימלא כרצונו.
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על __________, שהם מבינים היטב, כמה הוא לא רלוונטי. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ________, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך ל______ אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין ______________ במצבה הנוכחי לבין _________ ראוי, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה"
השר ארדן ימלא "רשות השידור". שר התחבורה בכל דור ודור יכתוב "הרכבת", או "הנמלים". שר הבריאות ירשום "מערכת הבריאות". הורים לילדים יכתבו "מערכת החינוך". אזרחים שומרי חוק יכתבו "המשטרה". מישהו יכתוב "בתי המשפט". ודאי ודאי שנכלול את הישיבות וכל הממסד החרדי, ושרותי הדת בכלל, ההתנחלויות, העירייה, הצבא, השב"כ, חברת החשמל, תאגידי המים, מנהל מקרקעי ישראל. קצרה היריעה פשוטו כמשמעו. כדי לפשט את התהליך, הבה נכתוב כולנו – הממשלה.
הנה כך –
"אזרחי ישראל הם פטריוטים שמשרתים את המדינה, אבל הם לא מוכנים שיגבו מהם, לא אחת בדרכים מפוקפקות, תשלום על ממשלה שהם מבינים היטב, כמה היא לא רלוונטית. זה מבחינתם - לנצל את כספם, כדי לממן הוצאות ובזבוזים של ארגון כושל! הדבר הזה לא יכול להימשך! מדינה לא יכולה לגבות מאזרחיה כסף עבוד ממשלה, כשהיא והציבור יודעים היטב, שהכסף לא הולך לממשלה, אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור. בין הממשלה במצבה הנוכחי לבין ממשלה ראויה, פעורה תהום שאין דרך לגשר אליה".
אכן, עם הטופס הזה, גם ארדן יוכל להיות כחלון.
ב. לפי השר ארדן, "הכסף לא הולך לשידור אלא נבלע ונעלם בתוך חור שחור של שעות נוספות, הסכמי עבודה מופרכים וארכיון שמתפורר".
בואו נציץ בזהירות לתוך החור השחור.
"שעות נוספות" האם הכוונה היא להפוך גם את השידור הציבורי למקום עבודה שדורש שעות עבודה אך אינו מוכן לשלם עבורן? או שהשידור הציבורי יתחיל לתפקד באותן שעות כמו משרדי הממשלה –
ימים א'-ו' ב- 9:00-13:00, ובימים ב' ו-ד' גם ב- 16:00-18:30?
"הסכמי עבודה מופרכים" – האם, לאור העובדה שנמל אשדוד דווקא לא נסגר ונפתח מחדש, יהיו ההסכמים החדשים דומים לאלה שנהוגים בנמל, או שמא יקבלו השראה מחוזי העבודה של עובדי הקבלן?
"הארכיון המתפורר" של ערוץ 1 הוא אוצר מהמעלה הראשונה בעל ערך תרבותי, מחקרי, היסטורי ובעיקר סנטימנטלי למרבית אזרחי המדינה המבוגרים. השידורים החוזרים של ערוץ אחד בשעות הלילה הם הדבר היחיד הראוי לצפיה בכל ערוצי הטלוויזיה. הייתי מעז ואומר שהארכיון הוא הוא ההצדקה היחידה לקיומה של רשות השידור. אם הוא מתפורר (וזה כנראה המצב) צריך בדחיפות להשקיע בו יותר, להציל אותו, להעתיק אותו לפורמט דיגיטלי ולגבות, ויפה שעה אחת קודם (וכמו שהעיר יבגני - להעלות הכל לאינטרנט, כפי שעשתה משפחתו של חנוך לוין עם מכלול יצירתו. אפשר אפילו לעשות את זה בחינם, ביוטיוב). הטענה שהארכיון הוא חור שחור של כספי ציבור משולה לטענה שהספריות הציבוריות הן מזללת כספים, ומוזיאון ישראל הוא גוף שאין לו זכות קיום כלכלית.
ג. משנאמרו הדברים – הנה מזכרת. משחק בסדרת גמר ה-NBA. שידור ישיר. עוד כמה דקות לסיום. המאבק צמוד. השעה אחת לפנות בוקר. השידור נפסק. הטכנאים הולכים הביתה. השידור הציבורי הוא באמת דינוזאור שצריך להיכחד. ורק, חס ושלום, טפו-טפו-טפו, שלא יקום לנו עוד ערוץ 2.
ד. תצחקו, אבל כולם גם בעד וגם נגד. מי בעד לפטר את כל הפרזיטים באשר הם? מי בעד לפטר אלפי מפרנסים?
אימה בטבריה מסלול ההרג מרדף התוקף חוסל "לא היתה ברירה, הייתי חייב לירות בה על מנת להרוג" אזרחים עם אקדחים אישור לירי 15 נפגעים וחשוב להבין שמדובר בזאבה נגועה בכלבת. בדרך כלל זאבים אינם תוקפים ואינם מסוכנים.
כמה עמוק שקענו בטרמינולוגיה של פיגועי הטרור*
*הנה, לשם פצוי, טרמינוגיה של מדע פופלארי. הכלבת, על פי ויקיפדיה, על פי ספר השיאים של גינס, היא המחלה הקטלנית ביותר. על פי הידוע, ג'ינה גיזה, נערה בת 15 שננשכה ב-2004 על ידי עטלף, נדבקה בכלבת ולקתה בתסמיני המחלה, היא האדם היחיד ששרד ונותר בחיים למרות שלא קיבלה שום חיסון.
הפרק השני, היפה, מהקונצ'רטו לפסנתר מספר 5 של באך. הקטע מלווה, לפי שעה, תכנית כלשהי בערוץ אחד. אני הכרתי אותו בפסקול הסרט "Slaughterhouse five" (על פי ספרו של קורט וונגוט), וכך הוא מכונה בפי עד היום. בביצוע הזה, נשמע רחש כשל תקליט ישן, ומה מתאים יותר לערוץ אחד?
תחילהשכב המלך עם אלף נשותיו. שנה שלמה ויותר, שתיים בכל יום ותאוותו בידו. מכיוון שביקשו נשותיו לשוב למיטתו שחט אותן. מכיוון ששחט את כולן, תמו הנשים. והוא ביקש להמשיך.
אז החליט לדעת את נשות הממלכה בכל יום ובכל לילה ופרשיו יצאו אל קצווי הארץ, תחילה לעיר הקרובה ואחר לרחוקה, לאסוף ולקטוף, תחילה את הנאות ביותר, ולהביאן לארמון. הממלכה גדולה היתה והנשים מרובות והן זרמו בהמון, ברכבות ובאוטובוסים, אל חצר הארמון, וחדרי המגורים, ולבית המרחץ הבנוי זהב ושיש ולאולם ההמתנה, ולחדר ההלבשה – שם הופשטה אשה מבגדיה. ובמיטה המלכותית, זאת באה ואחרת הולכת והמלך מפיץ ומרבה את זרעו. תמו היפות ונאספו לארמון האחרות, בגרו הצעירות ובאו הבוגרות. עשר שנים עברו והמלך לא ידע אחת מעשר נשים שבעיר הראשונה, ואונו הולך ופוחת.
אזגייס את החוקרים במעבדה, הבוחשים במבחנות ושואבים במשאבות ומאזינים לסטטוסקופ, ואלה הרבה את זרעו, לאלפים, ולמאות אלפים ולמליוני מליונים. ושליחיו נפוצו לכל ארבע הרוחות להזריע כל אשה בממלכה. הרו הנשים וילדו בנים רבים ובנות, וכולם היו בניו. בכל אחד ראה משהו מעצמו ולמד להכיר את כל צדדיו. ראה גם את הפיסחים, והמכוערים, והטפשים ומוגי הלב ובעלי המום ומוכי הגרדת, ותלה את האשם בנשים. ואת בנותיו ראה ולא הבין.
אזהתכנסו שוב המלומדים ויצקו את תבנית המלך, ובראו בני אדם בצלמו ודמותו, וגידלו במעבדה את הכפילים. עדרי כפילים לרבבות. מליון ילדים זהים שגדלו וצמחו ובגרו לגברים. מלאה כל הממלכה בבני דמותו. וירא המלך כי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
