בכל פעם שבאים לספריה ועוברים על פני
המדפים, ומתעורר הרצון, התשוקה, לקרוא את הכל, או לפחות את כל מה שראוי, ולנוכח
הזמן הקצר מדי, אני הולך לקרוא בספרים (אך לא תמיד מגיע). והתמורה, האיכות והערך,
שאין להם שיעור, הופכים את הזמן למנוצל בחכמה. מעל ומעבר לכל מיני עיסוקים אחרים
(נניח מריחת הזמן בפייסבוק).
אבל בדרכי החוצה, אל הספסל המוצל בשמש,
אני נתקל בחסרונו הגדול של הספר בשעת הקריאה. הניתוק מן העולם, זה שממשיך בדרכו
כמו נהר זורם ואינו משתהה איתנו. ממש כפי שתמיד העדפתי את ההאזנה לרדיו על פני
התקליט לסוגיו, בין היתר, או בעיקר, משום החיבור הרציף לעולם. והנה לכאורה,
החיבור, הוא שמוליך לפייסבוק. אך מהכיוון ההוא, חיבור, חבר, חברים, הרי פייסבוק
מושמץ בצדק וכבר נדרש לפנות את מקומו לטובת חיבור אמיתי, מוצלח ונכון יותר – חברים
באמת. כי לשבת עם חבר, זה עיסוק של פנים אל פנים, יד, עיניים, קול, דקויות מבע,
הקשבה, מה לא. הרי ברור שעדיף לשבת עם חבר בבית קפה אמיתי, או במרפסת. אז זהו, שיש
כאן בעייה. כי בפגישה עם חבר, שנעשית עם כוונה מיוחדת, ובפרט פגישה עם
לאו-דווקא-החבר-הכי-טוב, ולא עם מי שפוגשים פעמיים ביום, בפגישה כזאת מדברים
ועושים, כמו בתוך "המילה האחרונה". לא יושבים בשקט ומניחים לזמן לעבור
על פנינו כמו האנשים ברחוב. האפשרות של לשתוק ביחד, ולהעיר משהו רק בשעת הצורך,
במיוחד כשהיא באה מהנאה וברצון, שמורה ליחסים מאד מיוחדים. אולי רק לזוגות שחיים
ונמצאים ביחד די והותר. או לחברים על ארבע. ולא רק לשתוק ולהקשיב, אלא אם עולה דבר
שתרצה להשמיע, יש מי שישמע (ואין צורך לרשום בפנקס הקטן, לשימוש מאוחר). הנה,
דווקא במקום הזה מתגלה כוחו של פייסבוק. כי אפשר לשבת בין חברים, עוברים ושבים
לנגד עינינו, ועדיין אפשר לשתוק כשרוצים, ולשוחח אם בוחרים, ולהעיר דבר, ולהגיב,
ולהיות בשקט. ואיפה עוד אפשר כך, ועד כדי כך? גם זה, כמו בית קפה שיש בו תמיד
מוסיקה טובה, הופך מקום למזמין לבוא ונעים להשאר. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית לכך
שנח לי להשמיע דווקא שם. באותה הזדמנות, פייסבוק עצמו הופך לפנקס, עם כל חסרונותיו
(ארוך, לא ערוך, לא ברור) ויתרונותיו (מפרספקטיבה של זמן אפשר לברור את המוץ
מהתבן).
ובכן, הנה, מבחר קטן מהחודש האחרון
(ערוך, מסונן, ומסודר לפי נושאים). במחשבה נוספת, זה יותר מדי. הנה רק כמה דברים
אקטואליים כמו מזג האוויר ההפכפך והסדר הקרב ובא
1
חבל על השרב שנשבר
הוא היה כל כך קרוב
עכשיו הוא שבור בצד הדרך
2
בסך הכל שבוע
וכבר, קול הגשם
הבוקר, אומר
געגוע
ואיך נעבור את ארבעים השנה
של מדבריות הקיץ?
זה פשוט: אני מתגעגע גם לחומה של החמה
3
הערה לסדר: (21/3 יום השוויון)
הבוקר החל אמנם עם רוחות עזות וגשמים, אבל באופן כללי, למרות
הלקוי הזמני (השמש לקתה מעט בזמן ההוא), אני שמח להיווכח ולבשר שהשמש זורחת במועד
הרגיל, וגם
שוקעת, כאן, שם, בכל העולם, והיום, יותר מבכל יום אחר, הזמן
לחגוג את
שוויון הנפש
4
וכשתשאלו את ארבע הקושיות, שימו לב מה
הן עונות השנה
5
(סוף העונה)
(ובינתיים) מדענים
ביפן גילו את קיומה של עונה חמישית.
בינתיים היא מופיעה רק בתנאי מעבדה, וברמה
המולקולארית בלבד ועדיין לא ברורות ההשלכות של התגלית, אבל היא
מעוררת עניין רב בקרב בני כל הגילאים.
פינת הקלישאות. והפעם: "הכדור הוא
עגול"
רגע לפני הפלייליסט
אם מדברים על הפער בין ההתנשאות והזלזול
בו התקבלה אוכלוסיה של עולים ממדינה כלשהי (ובהתאם התדמית בה צוירה של אותה מדינה)
ובין היותה ארץ זבת חלב ודבש, שופעת עושר תרבותי ואיכות, אני חושב שגיאורגיה
(ע"ע גרוזינים) מועמדת ראויה למקום הראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
