כל הדברים גדולים כקטנים

כאשר ניסה התוכן התורכי שגילה את הכוכבית B612 להוכיח את תגליתו איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר. רק כאשר חזר והופיע בחליפה הדורה מאד התקבלה דעתו על הכל. החליפה משדרת סמכות ואמינות והיא לבדה משפיעה על השומע. בזכותה הוא מייחס לדברים חשיבות יתר.

גם המלה המודפסת יש לה מכובדות וסמכותיות. מאז הפכו המדפסות לציוד ביתי תקני מקבל כל תרגיל בית מכתה א' ומעלה נופך של רצינות אקדמית. לא כל שכן הדברים המודפסים בעיתון שהרי שם עומדים אנשי מקצוע אמיתיים מאחורי המילים היפות תרתי משמע.

שיא האמינות המחייבת שמור למספרים. בנגוד להררי מילים ונפנופי ידיים, המספרים הם ברורים, אוביקטיביים וחד משמעיים. אין מידע מדויק יותר מנתון מספרי.

צרפו יחד עיתון מודפס, אנשי מקצוע וטבלאות מספריות והרי לכם דברי אלוהים חיים. כדאי לקרוא ולהפנים, לזכור בע"פ ולצטט. אפשר גם להזכיר את המקור, שלא יחשבו שחלילה אתם המצאתם את הנתונים.

תרשו לי אם כן לצטט מה שלמדתי מדה-מרקר – עיתון הכלכלה והעסקים של ישראל. בגליון מיום 28 באפריל, בעמוד 6 מוזכרת קוקה-קולה ישראל כחברת המזון השלישית בגדלה בישראל עם מחזור מכירות של 3.0 מיליארד שקל. מיד למדתי את הנתון המעניין כי מי יודע מתי אזדקק לו. ואכן נזקקתי לו כבר בעמוד 19 של אותו הגליון. שם מסופר על חברת קוקה קולה ישראל ובין יתר הנתונים המעניינים מובא מחזור המכירות המרשים שלה – מעל 500 מיליון דולר, שהם בשקלים - אפילו אם נקבל 4 שקלים לדולר, ולא נקבל - רק 2.0 מיליארד שקל. אז נכון שבפירוש אמרו מעל, ונכון ש 3.0 מיליארד שקלים הם מעל 500 מיליון דולר אבל בכל זאת, בתוך 13 עמודים התאיידו להם מיליארד שקל.

איך נוכל לבדוק ולהשוות בין הגליון של היום לאתמול? ואיך נשווה בין מה שהתפרסם בידיעות למה שנכתב במעריב? ומה הקשר בין המספרים המוצגים לעינינו ובין המציאות? ומי יודע אילו החלטות מתקבלות על סמך קריאת נתונים בעיתון, או בתכנית טלוויזיה?

ילדים – הזהרו מאנשים בחליפות מהודרות המדברים יפה יפה.

לפני שהתחילו שידורי הטלוויזיה בישראל היו לא מעט בעלי מקלטים שקלטו את מה שיש. על פי מקום מגוריך יכולת לקלוט שידורים מירדן, לבנון וקפריסין – כולם בשפה האנגלית. (היו שידורים גם ממצרים אבל רק בערבית). בין הפרסומת לאיז'אקס, זאנוסי וסבן-אפ הייתי נתקל לפעמים גם בפרק מסדרה בלשית עם בלש נכה שנורה בפרק הראשון ונותר על כסא גלגלים למשך כל הסדרה. לימים הגיעו השידורים גם לארץ ובלווית התרגום העברי אהבתי לצפות בעלילותיו של איירונסייד. באחד הפרקים נרצח רופא יהודי שהתכוון לעלות לישראל, או שמא היה זה רופא ישראלי שירד להשתקע בארצות הברית. כדי לתת לתסריט נופך של אמינות החליטו התסריטאים להעניק לו שם ישראלי טיפוסי. מן הסתם אמר התסריטאי הראשי לעוזרו "תן לי כמה שמות של ישראלים מוכרים". אחר כך הביט ברשימת השמות, בחר שם פרטי מכאן ושם משפחה משם , והרכיב שם חדש של ישראלי טיפוסי. לרופא שנרצח קראו "אבא שזר". עד היום סבור דור שלם של אמריקאים שזה השם הכי ישראלי שיש.

השם "אבא" אמנם לא נפוץ כמו שחשב איירונסייד, אבל בכל זאת אני שואל את עצמי – מה עובר בראש למי שהחליט לקרוא לבנו הטרי בשם "אבא"? האם זאת הפשטה מוחלטת של הנוהג לקרוא לרך הנולד על שם האבא?

***לא יאומן***לא יאומן***לא יאומן***

התחלתי לכתוב ככה: ואם מזכירים בנשימה אחת קצת ציונות וקצת הוליווד של פעם, איך אפשר להתעלם מיוסי הראל-המבורגר, מפקד הספינה 'אקסודוס' שהלך לעולמו השבוע. השאלה הראשונה שעלתה במוחי הייתה –

"כמה אנשים אתם מכירים שפול ניומן שיחק את דמותם?".

אני יושב וכותב, וברקע, ברדיו החדשות המועברות מן הטלוויזיה. וממש כשאני מתחיל את הקטע הזה עוברת המהדורה לסקר את הלוויתו של יוסי הראל. ומה שואל הקריין – "כמה אנשים אתם מכירים שפול ניומן שיחק את דמותם?".

אז מה עכשיו, אני לא אכתוב? אכתוב והוא יגיד שהעתקתי ממנו? פעם הבאה אני כותב מייד ולא מחכה למחר.

בסוף השבוע התפרסמה כתבה מעניינת בידיעות על "מכתבי גולדה". זאת חשיפה, עבורי הראשונה, לרומנים של גולדה עם דוד רמז, מזכ"ל ההסתדרות ושר בראשית המדינה מחד, וזלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, מאידך. הנושא מעניין ונחמד, אם כי אני מודה שנגרמה לי אי נוחות מסוימת. אמנם כולם כבר מזמן אינם בין החיים, אבל בכל זאת יש כאן מין חדירה לפרטיות. אנחנו מסכימים שתוקפו של פטנט צריך לפוג כעבור כך וכך שנים, אבל מתי פג תקפה של פרטיות? ברור שרומן בין ראש הממשלה לעתיד ושני שרי חינוך ונשיא המדינה לעתיד(גם אם הם לא בני אותו המין) הוא עניין לציבור, אבל זה נכון יותר לזמן אמת ולא באיחור של חמישים שנה. כך או אחרת, לאחר שהתגברתי על ההסתייגות הזאת קראתי בעניין.

הכתבה התמקדה ברומן של גולדה עם דוד רמז אבל אני נמשכתי דווקא לסיפור עם זלמן שז"ר. שז"ר התפרסם בסיפור אהבתו לרחל המשוררת והיא כתבה לו כמה משיריה יפים. עכשיו גם גולדה? רחל המשוררת וגולדה מאיר?

בשנות ילדותי המוקדמות נפטר הנשיא השני יצחק בן-צבי ובמקומו התמנה זלמן שז"ר. הוא זכור לי כזקן גוץ עם שפם לבן, הנואם בפאתוס ובקול רועד. באופן קבוע היה מקור לחיקויים מגוכחים על תפקידו כמעניק של גביע המדינה בכדורגל. רק לימים, עוד לפני שהתקבל לשטר של המאתיים, למדתי על שירי רחל. הדמות הנלעגת הפכה למכובדת – מי שזוכה למתת שירי האהבה של המשוררת הרומנטית איננו סתם אחד. כך הפכה אהבת האשה לאמת המידה לגדלותו של האיש. עכשיו, גם גולדה? ככל שאני חושב על כך, זה סיפור שאי אפשר להשוות לשום דבר. אפילו לא ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני. הסיפור כבר כתוב. צריך רק סופר מוכשר שילביש לו מילים או במאי שיצלם את הסרט. אשה שהיתה לשר וראש ממשלה, שני שרי חינוך, אחד שירש את בן-גוריון כמזכ"ל ההסתדרות, השני שהיה לנשיא. מעולם לא היה הבטוי "דור הנפילים" מוחשי כל כך.

בכתבה מובאים קטעים מתוך מספר מכתבים. התשוקה לא נחשפת שם, אבל מאד התרשמתי, ולמען האמת הופתעתי, עד כמה היה זה גם "דור הפולנים".

במכתב אחד כותבת גולדה (לרמז):

"עכשיו כבר שמונה ואני כותבת את הדברים במשרד. עכשיו אלך לבדי לאכול ארוחת ערב ולחדרי העלוב..." .

ורמז, במכתב אחר, כאילו עונה לה:

"עבורך אני פחות מכלום? את זאת ידעתי מזה זמן רב. אני אסבול, אני רגיל לסבול...".

בדרך לעוספיא  וחזרה ראינו נסים ונפלאות. בכניסה לכפר חלפנו ליד תחנת הסעה עם סככה גדולה. משטח גדול ומרוצף ובקצהו סככת פח, ובסככה, מבקש לו מחסה מפני השמש, חונה עדר עיזים. לתומנו נסענו באוטו ואז נגלה המחזה המוזר לעינינו וכבר נעלם. לא הרחק משם הייתה כיכר. הסתובבנו וחזרנו לאותו המקום. השמש עדיין קפחה והעיזים עדיין חיכו להסעה. שלפנו את הסלולר וצילמנו. זה כוחה של המצלמה שבסלולר, שהיא תמיד מוכנה וזמינה.

בחזרה, בדרך היוצאת  מהכפר, צעדה אשה צעירה בשולי הכביש. צעירה תמירה ומרשימה פוסעת על עקבים גבוהים ודקים. לגופה שמלה לבנה, עוקבת בנאמנות אחר קימורי גופה ומתנופפת לקצב הליכתה. כובע לבן לראשה, רחב שולים עד מאד. בניגוד ללובן לבושה גלש שחור שערה ומשקפים כהות הסתירו את עיניה מהשמש. לפניה, כמגששת את דרכה, דחפה האשה עגלה עם תינוק. בדרך הזאת היוצאת מן הכפר לא היתה שום כיכר, וכך לא חזרנו ולא צילמנו. רק הבטנו אחורה בפליאה אל המחזה שכמותו נדיר למצוא אפילו בסרטים של פליני (ואולי לא).

נשאלת השאלה, איזה זכרון מופלא יותר? זה  שהצלחנו ללכוד בעין המצלמה או זה שרק נצרב בזכרון. ומי מהמראות עובר ביתר בהירות אל הקורא? זה שבתמונה בה הוא יכול לצפות, או זה המעומעם, הדמיוני, העולה מן הסיפור?

יש לנו אמונה תפלה משפחתית שאם נשכח את המצלמה בבית נראה דברים כאלה שנגיד "אוף, חבל שאין לנו את המצלמה". היא נולדה מנסיון, ובכל פעם כשאנו שוכחים את המצלמה אנחנו כבר שמחים ומחכים שנראה משהו מעניין. כשמחכים כך, גם פוקחים את העיניים ומחפשים. כשיודעים שרגע או חוויה הם רגעיים ואולי נרצה לשמור אותם, כך נעשה. נצרוב אותם בזכרון. כשיש בידינו מצלמה היא יכולה להוות תירוץ – נצלם עכשיו, נתבונן אחר כך. כך מחמיצים משהו מחד פעמיותו רק הרגע.

בימים שצפיתי במסירות בטלוויזיה הייתי משתדל לא להחמיץ תכנית שעניינה אותי. ואז בא הוידאו. במאמצים מרובים למדנו לתכנת אותו ולגרום לו להקליט גם כשאנחנו לא בבית. ברב המקרים הסתבר בדיעבד שהוא לא הקליט. השעה לא כוונה נכון, או הערוץ, או הפקודה, או סתם הקלטת לא הספיקה. ולמרות שכמעט אף פעם לא הצלחנו להקליט הוא בכל זאת מלא את תפקידו העיקרי. הוא פטר אותנו מהצורך להשאר בסביבה ולא להחמיץ את התכנית. אגב, גם באותם פעמים שהוא כן הקליט לא הייתה לכך חשיבות. אף פעם לא ראינו את התכנית לאחר מעשה. עד היום יש מספר קלטות במגירה עם סרטים שהקלטתי כדי לראות אחר כך. כמו כל טכנולוגיה, היכולת הזאת - לא להתמקד במה שרציתי אלא לדחות לאחר כך, פועלת לכאן ולכאן. בדברים הלא חשובים, כמו תכניות טלוויזיה, היא העניקה את התירוץ הנחוץ. בדברים החשובים, היא גורמת לנו לפספס משהו. בסופו של דבר אין מנוס מאחריות –אנחנו היחידים שיכולים להחליט מה באמת חשוב ברגע הזה.

מזה זמן שמתי לבי אליה, אבל היא תמיד הייתה מוקפת מחזרים ואני עמדתי מרחוק ולא העזתי לגשת.

באותו היום ראיתי אותה מגיעה לבריכה ומתמקמת על הדשא. התשוקה גברה על הביישנות וניגשתי אליה מבלי לדעת מה אומר. גם היום אינני יודע מה דיברנו, אבל לאחר שעזבנו את הבריכה יצאנו יחד לטיול רגלי. שוטטנו בין הגבעות בנוף המדברי. מצאנו באר עתיקה בין השיחים. עלינו על המגדל. אני אפילו זוכר שמצאנו ברז מים ושטפנו את הראש, לצנן מעט את חם השמש. כעבור שעה ארוכה חזרתי לחדר. החברים שראו אותנו יוצאים יחד המתינו ורצו לשמוע, מתוך סקרנות חברית או רכלנית, מה היה. סיפרתי להם שיש לה חבר מזה שש שנים.

באותו יום, הרגשתי בראשונה את מעופם של הפרפרים בבטן.

חוקי הטבע חבויים בתוך המציאות אפילו אם לא יתגלו לעינינו. הם שם, והמציאות אינה יכולה להפר אותם. את חוקי הטבע אנחנו מגלים. מהצד השני, החוקים שבספר החוקים הם לא יותר מהמצאה.

יושבים להם מחוקקים ומנסים לנסח חוקים וכללים שיכסו ויכילו את כל קשת הפעולות והמעשים, אלה אשר כבר נעשו ואלה שעוד יעשו (אם החוק ירשה). ולא רק שהם באים לכסות כל מעשה אנושי אפשרי אלא שהם נוקטים עמדה ומחלקים ציונים - זה מעשה טוב וזה רע. על מעשה רע נקבע גם עונש. (החוק אינו מעניק פרס למעשה טוב, אבל זה דיון אחר).

האין זאת יומרה מפלצתית, לנסות לכסות את כל העשייה האנושית בצורה כזאת?  מובטח מראש שאף פעם החוק לא יתאים בדיוק למציאות ושתמיד יהיו תינוקות נשפכים עם המים. תמיד יהיו מצבים שעליהם אין לחוק תשובה. מצבים שבהם החוק נוגד את ההגיון והצדק. מובטח שתשכח הסיבה שבגללה ולמענה נחקק החוק והוא יהפוך לסתם דרישה שרירותית. שמרב ניסוחים והסתבכויות אי אפשר יהיה להבין את תוכנו, ויהיה צורך במומחים, אשר רק לאחר שנים ארוכות של לימודים יוכלו לפרש את החוק. הפירוש יהיה כל כך מסובך, שיאסר (בכח החוק) על מי שאיננו מומחה שכזה לפרש את החוק בעצמו. העיסוק בחוק, כמו כל גולם, יקום על יוצרו. חוקים ימשיכו להכתב, ובהדרגה ינסו לכסות כל חלקה שנותרה לפלטה, עד שינשלו אותנו לבסוף מכל בדל של התנהגות עצמאית, שיקול דעת, מוסר או הגיון (אם כי, למרבית הפליאה, יכתבו גם חוקים שיתבעו מאתנו בדיוק את אותה התנהגות נכחדת). כולם יהיו מחויבים לנהוג על פי החוקים, למרות שאף אחד לא יוכל להכיר ולהבין אותם.

בסופו של דבר, כדי למנוע טעויות ואי הבנות, נהיה מחויבים לפעול אך רק במסגרת החוקים, ויאסר כל מעשה שאיננו מוזכר ומותר במפורש בחוק.  החוק יהפוך בהדרגה מאוסף המעשים האסורים לאוסף המעשים המותרים. הכל יהיה אסור, פרט למה שהחוק יתיר.

לכאורה אנו חיים בעולם חופשי ופתוח. בפועל אנו הולכים ומוקפים ונחסמים. לא נוכל לנוע באופן חופשי, לבנות בתים, להקים משפחה, להתפרנס, לחנך, לבלות, ולאכול ולשתות ואפילו לעשות אהבה כאוות נפשנו. בכל פינה נמצא את האיסורים החדשים והישנים.

אנשים רבים לא רק שידחו את התחזית הזאת, אלא אף יכחישו בתוקף שזה המצב כבר היום. הם שוכחים שהחוקים שנוצרו לכאורה למענם ממררים את חייהם, מציקים ומגבילים ואוי לו למי שנאלץ להתחכך במערכת האמונה עליהם. נחמתם היחידה היא העובדה שאותם חוקים רבים אינם נאכפים ולפיכך אינם קיימים בעבורם רב הזמן.  היחידים שבאמת מבינים את אי הרלוונטית של החוק הם העבריינים ואכן הם חיים להם חיים טובים. לכן (במאמר מוסגר), עם כל הלעג העולה מספרי החוקים, אם מחוקקים חוק צריך לדאוג לאכיפה. אחרת יצא שכרו בהפסדו.

כאשר באים לדון בתפקידו של השופט בבית המשפט, הוא מתואר כזה שאמור להיות "האורח מהמאדים". כביכול צופה אוביקטיבי שזה עתה הגיע ממרחקים והוא נתקל בסוגיה בפעם הראשונה, ומטפל בה ללא משוא פנים. ובכן, אילו נקלע לכאן אורח מהמאדים והיה מעיין בספרי החוקים אין ספק שהוא היה מבין שהשתגענו.

הבעיה עם החוקים היא שהם רק הולכים ומתרבים (אם כי לעולם אינם מספיקים) ומסתבכים. כמעט אף פעם לא מבוטלים חוקים ובמקרים רבים החוק מנסח את עצמו כך שאי אפשר לבטלו מדי פעם . אנו מוצאים ידיעות בעיתונות על חוקים מוזרים במדינות שמעבר לים - "בעיירה ספרינגווד שבארקנסו קיים חוק האוסר לצוד תרנגולי הודו בעליות גג בעזרת מסמרים בימי שלישי". תמיד, החוקים המוזרים הם מעבר לים. אף פעם לא אצלנו. אצלנו  רק יושבים אנשים שבהחלט זכאים לתואר חכמים ודנים בשאלה אם מותר לחטט באף ביום מסוים בשבוע. בדברים המובנים והברורים מאליהם הרי ממילא אין צורך לדון.