כל הדברים גדולים כקטנים

 

"רק בכדור הארץ היום נמשך 24 שעות"

יום אחד ננהג אחרת.

ביום כדור הארץ.

ביום הזה נפעיל את המזגן, ואם יהיה קר נפעיל את התנור, ואחר כך כשיהיה חם, עוד מזגן, ועוד תנור. וליתר בטחון, נפתח את החלון.

נעבור בכל החדרים ונדליק את האורות, יום חג היום או לא?

כדי שהמים לא יתחממו יתר על המידה בבוילר שפועל בלי הפסקה – נשאיר את הברז פתוח. (שמעתי שבארצות קרות, זאת בדיוק השיטה למנוע את קפיאת הצנורות).

נסע ברכב, לשם וחזרה, נקנה בבאר-שבע קוטג' במבצע. ניסע לפיקניק במקום רחוק, נדליק מדורה ונשרוף את היער (בטעות), ואת ערימת צלחות הפלסטיק והכוסות (שלי יותר גדולה), וחצאי התרנוגולות השרופות לא נארוז בשקיות ביום כדור הארץ. ממילא החתולים והצבועים קורעים ומפזרים לפני שהם אוכלים את הכלים החד פעמיים.

קשה למצוא רעיונות לאדם הפשוט. ביום כדור הארץ נסמוך גם על החברות הגדולות והעיריות. רק הן יצליחו להזרים עוד מליון קוב חרא לים, ולמלא את השמיים בפיח וגפרית, לשפוך סבון ודלק לנחלים - טוב לפחות שמשהו יזרום שם כי מים מזמן כבר אין. אחר כך נפזר אסבסט במחצבות ונתבל בדי.די.טי. זהו תבלין מאד חסכוני. מנה אחת בקצה הזה, מספיקה לעבור בכל שרשרת המזון, מהעכבר, לתן ולזאב ועד לנשר בשמיים.

אחר כך נשמע על הסטטיסטיקה. ביום כדור הארץ, יודיעו מחברת החשמל, נרשמה צריחת שיא, של ארבעים ריבוא קילוואט. כל הטורבינות וכל הארובות לא עמדו בקצב. ומקורות יודיעו שיבשו המים בברזים, והם יכולים לספק רק מי ים לשתיה, אחרי שיסננו את הזפת. תחנות הניטור ינטרו ארבעים מיליגרם מעל לממוצע, וחולי האסטמה יגידו "אין צורך לנטר. כבר ידענו לבד". ובחברה להגנת הטבע כבר יתכוננו להתחיל לשקם, מיד למחרת. והנשרים ישאו הספדים.

כך יהיה ביום כדור הארץ.

אחר כך, נחזור לעוד 364 ימים של חיים שפויים.

ההוריקן רודף אחרי כמו זאב שהריח דם, מהר מכפי שאני מסוגל לברוח. רעש האדמה לוכד אותי בשנתי, כמו את היתוש שמעכתי בסטירה שנתתי לעצמי. אבל הר הגעש הוא כלב חושף שיניים קשור בשלשלת מעבר לגדר. אפשר לעמוד מולו, להתגרות, לעשות לו פרצופים. הוא מאיים, אבל אין מה לפחד.

הר געש הוא אסון טבע שפס מן העולם. אפשר לישון בשקט.

מאיפה בא לו פתאום הרעיון הזה לסגור את השמיים?

קודם נדדו העמים לעבר כל הארצות העשירות. עכשיו ביבשת העשירה נדים פליטים בדרכים. מאז המלחמה לא היו שם כאלה. עכשיו, פליטים נוהרים דרומה ברכבת, תרים אחר שמיים פתוחים. אולי שם יש כתם של שמיים בהירים? אולי יתרחש נס במילאנו?

אל-על מנסה להשיג זכויות נחיתה בנאפולי. זה המקום למפלט מזעמו של הר הגעש. זכותו של הווזוב תגן עלינו.

חברות תעופה ומדינות בטוחות משגרות מטוסים ריקים לשמיים, לראות הכלה האפר. מטוסים לבנים ממריאים אל ענן הפיח, נוחתים שחורים כעורבים. ומנסים שוב, להמריא ולנחות לבנים, ועלה של זית בפיהם.

זיקוקים הם הדבר הכי יפה בשמים. הר געש הוא הזיקוקים הכי יפים. ממרחק בטוח, כמה שהאש יפה. והברקים, מחזה מרהיב ומבעית.

כמה כעס יכול לכעוס אלוהים אחד?

ולא ברור אם כך נראה הרגע של קץ החיים עלי אדמות או היווצרם. או אולי, גם וגם. והכל אפר.

ואם היה לו שם אחר, שיותר קל לבטא, היינו קוראים לו בשמו? ואם היינו קוראים בשמו, האם הכל היה נראה אחרת? מישהו יכול להגיד את שמו של ההר שסגר את השמיים?

כאשר שאלתי את סמיר אם הוא חוגג ביום העצמאות הביט אלי במבט עקום. לא חשבתי אחרת.

"למה בעצם?" שאלתי פתאום. "עזוב את החשבונות הישנים. אתה חי במדינה".

"מה דעתך על זה שיום הזכרון ויום העצמאות מתקיימים ממש זה לצד זה?" ענה לי בשאלה. השבתי שבעיני זה דבר נכון. "זאת אינטגרציה, כמו כל החיים. אי אפשר להפריד ולא צריך. נגזר עלינו לחיות עם השמחה והאבל בכל מקום".

"ואם יחליטו פתאום לפצל, לציין שני ימים נפרדים, איך זה יראה לך?"

"מאד משונה. אולי בסוף נתרגל, אבל בהתחלה, אף אחד לא יהיה שלם. יהיה חסר משהו"

"כמו אמא ואבא שמתגרשים" אמר סמיר.

"כמו אמא ואבא שמתגרשים" חזרתי.

"ואתה רוצה שביום העצמאות אני אהיה שותף?" שאל.

"כן. הייתי רוצה. הייתי רוצה שתרגיש איזה הזדהות".

"וביום הזכרון?"

"ביום הזכרון?"

"ביום הזכרון, אתה גם רוצה שאני ארגיש הזדהות עם האבל? הרי אמרת שאי אפשר להפריד בין הדברים. כדי שארגיש כמוך ביום העצמאות אני חייב להזדהות אתך גם ביום הזכרון"

"ולמה לא? דווקא מהמקום של אבל וכאב יותר קל להרגיש שותפות. עצב זה דבר אוניברסלי. ומוות".

"אתה רוצה שאני אתאבל איתך ביום הזכרון?"

"כן. בן דוד של אבא שלי נהרג כשהיה בן עשרים. ראית את התמונה שלו. אני עצוב לא בגלל שנלחם. לא בגלל הנסיבות והמקום. אני עצוב בגלל כל מה שלא היה לו. בגלל החיים שלא היו. זה לא עניין פרטי או לאומי".

"ראית את התמונה של הדוד שלי תלויה על הקיר?"

"לא, איזה תמונה? איזה דוד?"

"לא ראית כי אין. אין תמונה שלו. בכפר שלו אף פעם לא צילמו אף אחד. אבל הוא היה, והוא איננו. קודם חי ואחר כך מת. אז הוא עוד לא היה הדוד שלי. אני עוד לא נולדתי. הוא היה בסך הכל בן עשרים. אז נכון שהוא נלחם נגדכם. אולי נגד הדוד של אבא שלך. אז הוא לא החמיץ את החיים?"

"אתה רוצה לצרף אותו ליום הזכרון?"

"אותו, ואת כל האחרים. אתה יודע, אנחנו אפילו לא יודעים כמה ולא יודעים מי. היה ברדק גדול ואף אחד לא ידע לרשום ולזכור כמו אצלכם. אבל היו, אלפים. גם הם חסרים."

"ויום הזכרון יהיה יום זכרון ליהודים וערבים?"

"כשיום הזכרון יהיה גם לערבים, יוכל גם יום העצמאות להיות גם לערבים."

חשבתי על דוד של סמיר, זה שאין לו תמונה, ומת בגיל 20. חשבתי שב-48 הייתה כאן מלחמת אזרחים. היא לא ממש הסתיימה, אבל אנחנו מנסים. רוצים. וכדי לסיים את מלחמת האזרחים, כדי לצקת חיבור של המדינה ואזרחיה כולם, אפשר להתחיל בחיבור של האבל. האבל של כולם. התקווה של כולם. אחר כך, בשמונה בערב, תתחיל השמחה של כולם.

המנהיגים מצהירים שאנחנו מוכנים למחיר כבד, לויתורים כואבים, תמורת שלום. הנה הצעה לצעד כואב.

הערב קמו לעיני קרובי ודודי הנרצחים. אבי איננו בחיים כבר ארבעים שנה. באחת המגרות בבית שמורים העתקים של דפי עדות שמסר ליד ושם עם שמות קרובים שנספו. על כל דף מופיע שם מלא. את כל השמות צירפנו לרשימה שהקריאו ילדי שנסעו לפולין. ידעתי מי היו סבי, ואחיותיו ואחיו של אבי ואפילו הכרתי את רובם בתמונות שהיו בבית. את יתר השמות יכולתי רק לנחש, מי הוא מי וכיצד אני קשור אליו.

הערב בדקתי באתר יד ושם. כל אותן עדויות, שנמסרו לפני חמישים שנה ויותר, תויקו והוכנסו לתוך מאגר נתונים ממוחשב. כך הסתבר לי שבעדות המלאה נמסרו פרטים נוספים. מי היה כל אחד, מי היו הוריו ובן זוגו, מתי נולד, מה הקרבה אליו, מתי נרצח. לפעמים מופיע גם משלח ידו. התכנה אף מוסיפה ואורגת את כל הפרטים למעין תקציר. שתי שורות של קורות חיים. יש לא מעט טעויות ושיבושים בתכנה, אך בכל זאת, כאשר קוראים את התאור בתקציר, במקום אוסף של פרטים, מתרקם לפתע מולך אדם שלם. אין לו פרצוף, אבל יש לו גיל, ומשפחה, ומקום בעולם. פתאום המשפחה קורמת עור וגידים. לכמה דקות קמה המשפחה לתחייה.

תכירו - זאת המשפחה של אבא שלי.

בת-דוד: רגינה רבקה פרידמן לבית זנדמן נולדה בלודג' בשנת 1910 למנדל ופרימט. היא היתה נשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. בזמן המלחמה היא היתה בגטו לודג'. רגינה נספתה בשנת 1944 באושוויץ. לרגינה היו שתי ילדות שנספו באושוויץ.

בת דוד: שיינדל גולדשטיין לבית זנדמן נולדה בלודג' בשנת 1912 למנדל ופרימט. היא היתה נשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. היא נספתה בגטו וארשה. לשיינדל היו ילד וילדה שנספו בגטו וארשה.

בת-דוד: גוטה רוזנצוויג לבית זנדמן נולדה בלודג' בשנת 1898 למנדל ופרימט. היא היתה סוחרת ונשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. בזמן המלחמה היא היתה בגטו וארשה. גוטה נספתה בגטו וארשה. לגוטה היו ארבעה ילדים.

בת-דוד: חנה שרפינסקי לבית זנדמן נולדה בלודג' בשנת 1906 למנדל ופרומט. היא היתה נשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. בזמן המלחמה היא היתה בגטו וארשה. חנה נספתה בגטו וארשה. לחנה היו שני ילדים שנספו בגטו וארשה.

בן-דוד: יצחק זנדמן נולד בלודג' בשנת 1914 למנדל ופרימט. הוא היה סוחר. לפני מלחמת העולם השניה התגורר בלודג'. היה נשוי ללולה לבית בנדל. בזמן המלחמה הוא היה בגטו וארשה. הוא נספה בגטו וארשה.

דוד: מנדל זנדמן נולד בגוסטינין בשנת 1872 ליצחק ולאה. הוא היה סוחר. הוא נספה בגטו וארשה.

דודה: פרימט זנדמן נולדה בשנת 1875. היא היתה נשואה למנדל. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בוארשה. היא נספתה בגטו וארשה.

אחות: רבקה אייזנברג לבית זנדמן נולדה בגוסטינין בשנת 1914 ליעקב ופלה. היא היתה נשואה לשמואל. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. בזמן המלחמה היא היתה בוארשה. היא נספתה בוארשה בגיל 29. בירייה.

גיס: שמואל אייזנברג נולד בלודג' בשנת 1913. הוא היה סורג ונשוי לרבקה. לפני מלחמת העולם השניה התגורר בלודג'. בזמן המלחמה הוא היה בוארשה. הוא נספה בשנת 1943 בוארשה, בגיל 30. בירייה.

אחות: מרים כץ לבית זנדמן נולדה בגוסטינין בשנת 1910 ליעקב ופלה. היא היתה נשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בלודג'. בזמן המלחמה היא היתה בגטו לודג'. מרים נספתה באוגוסט 1944 באושוויץ.

גיס: משה כץ נולד בקוזניץ בשנת 1910. הוא היה מלמד בחדר. היה נשוי למרים לבית זנדמן. בזמן המלחמה הוא היה בגטו לודג'. הוא נספה בשנת 1944 באושוויץ.

למרים ומשה נולד ילד ב 1940. הוא נספה באושוויץ באוגוסט  1944.

אחות: אסתר רייכרט לבית זנדמן נולדה בגוסטינין בשנת 1908 ליעקב ופלה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בסקרזיסקו. בזמן המלחמה היא היתה בגטו וארשה. היא נספתה בטרבלינקה. אסתר ילדה ילד ב-1941. הוא נספה בטרבלינקה.

אח: מיכאל דב זנדמן נולד בגוסטינין בשנת 1904 ליעקב ופלה. הוא היה נגר וסוחר ונשוי לרוזה לבית טרמבסקי. לפני מלחמת העולם השניה התגורר בגוסטינין. בזמן המלחמה הוא היה בגטו גוסטינין. הוא נספה בינואר 1944 באושוויץ.

גיסה: רוזה זנדמן לבית טרמבסקי נולדה בגוסטינין בשנת 1909 להרשל וחנה. היא היתה נשואה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בגוסטינין. רוזקה נספתה בחלמנו.

נולדו להם שני ילדים, משה ב-1931 ופלה ב-1935. הם נספו בחלמנו.

אחות חורגת: אטל ברנדשפיגל נולדה בגוסטינין בשנת 1924 לשרה. בזמן המלחמה היתה בגטו לודג'. היא נספתה באוגוסט 1944 באושוויץ.

אח חורג: מוטל ברנדשפיגל נולד בשנת 1922 לשרה. הוא היה רווק. בזמן המלחמה הוא היה בגטו לודג'. הוא נספה באוגוסט  1944 באושוויץ.

אמא חורגת: שרה זנדמן לבית ברנדשפיגל נולדה בגוסטינין בשנת 1890. היא היתה נשואה ליעקב אריה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה בגוסטינין. בזמן המלחמה היא היתה בגטו לודג'. שרה נספתה באוגוסט 1944 באושוויץ.

אבא: יעקב אריה זנדמן נולד בגוסטינין בשנת 1876 ליצחק ולאה. הוא היה סוחר ומלמד ונשוי לפלה חיה לבית קובלסקי ואחר כך לשרה לבית ברנדשפיגל. בזמן המלחמה הוא היה בגטו לודג'. הוא נספה באוגוסט 1944 באושוויץ. אני נקרא על שמו.

אני לפעמים מתהדר ביכולת שלי להביט בדברים באופן לא משוחד. ללא משוא פנים. ללא דעות קדומות, קנויות, מוקנות או מקובלות. לפעמים, דרך ההסתכלות הזאת אפילו נוטעת אצלי את הרושם שאני, בניגוד למי שחושב אחרת, צודק, באופן מוחלט (אפילו שאני מבין שזאת שטות מוחלטת).

הדרך לראות את הדברים נכונה היא לפרק אותם (לא על חשבון התמונה הכוללת), להבין את מרכיביהם, היחסים ביניהם, יחסי אליהם ויחסם אלי (שני האחרונים מסובכים יותר). פעם עיינתי בספר אסטרולוגיה (שאם אני זוכר נכון שמו היה סימני שמש), ואם כי בכל אחד מטיפוסי המזלות יכולתי למצוא תכונה או יותר ההולמות אותי באופן מדויק, ועוד יותר תכונות ההפוכות, התענגתי במיוחד למצוא בין שלל התכונות של המזל שלי כמה שהתאימו לי מאד. באותו ספר, קראתי תאור שמצא חן בעיני מאד, שאמר בערך כך – בני דלי הם אלה שיגיעו לקצה הקשת בענן, יפרקו אותה למרכיביה, יבינו את פעולתה, ואף על פי כן לא תפגע הנאתם ויכולתם להתפעל ולהקסם מהמראה.

הפעם, אני מנסה לפענח תעלומה, ולפליאתי, אינני מצליח לפרק אותה למרכיביה, כך שקיים חשש סביר שהיא תשאר ללא פתרון. אולי אני כן מזהה כמה מרכיבים, אך מה המתכוון – אין לי מושג.

מדוע אני מוקסם ממה שאפשר לכנות – שירתן של זמרות קלטיות? (אני יודע שלא רק אני. אבל אני – מנסה לענות לשאלה).

אלו אם כן מרכיבי המתכון.

אירופה – ככותרת על, מאגדת, הכל מחובר לאותם סיבים בחבל הטבור שלי הקשורים לאדמת אירופה. לכל יבשה הנגיעות והקסם ויחוד שלה. התרבות שלי, העיוות המסוים הזה במח עם השריטות שלו, עם המצע הקולט אליו את המוכר, הקוד הגנטי, הנוחות, האהבה שבבטן – כל אלה באים לאירופה. עם הנופים, האגדות, האמנות, וגם ההיסטוריה. אולי כדי להבהיר, עלי להשלים ולהוסיף, מה עוד בונה את המרחב הפנימי שלי. מה הם הסיבים הנוספים הארוגים  בחבל הטבור? והתשובה היא כנראה הישראליות, היהודיות, הים תיכוניות והמדבריות.

הקסם האנגלי – אם תמשיך ונתמקד, האירופאיות מתכנסת כאן ליבשת אנגליה. אנגלית אינה השפה היפה ביותר (איטלקית כן) אבל היא קושרת ומחברת לכל מה שאנגלי. גם אנגליה היא תעלומה לא קטנה. אולי בגלל ספרים, תמונות, סדרות וסרטים נחרתה אצלי תמונה שלא קמו לה מתחרים במקומות האחרים. אבל אני חושב שלהיפך. אנגליה היתה קודם, לפני שהכרתי אותה. סגנון מיוחד של גן עדן שחייב היה להתקיים בחלומות שלי עוד לפני שנחלמו. המינון המיוחד הזה של גבעות (ולא הרים גבוהים וחדים מדי) ירוקות תמיד (ולא משולגות), יערות של עצים בעלי אופי (ולא שורות שורות של מחטים) וגם עיירות וכפרים, מפרצונים וסמטאות, עד אחרון הבגדים הקרועים וכתם לכלוך על הפנים. קודם היה הקסם בחלומות, ואז באה אנגליה ומימשה אותו, והכל באנגלית. אנגלית היא השפה בה מתממשים החלומות. והמהדרין ידברו בשפה קלטית לא ברורה– מה שמוכיח שאף אין כלל צורך במילים. רק צלילים

הקסם הפגאני – חידוד ומיקוד נוסף. העולם הזה, שבני אירופה חולמים אותו, ששכן ביערות לפני בואה של התרבות הנוצרית. הטריטוריה שלו היא קודם כל היער. עולם קסום זה רוחש חיים, נסתרים וגלויים, יצורים מאלף אגדות, פיות וגמדים ואלפים לאלפים, איילות ושלגיות, פרחים וגחליליות, כשפים וכוחות שכל האגדות נמשכות אליהם ונכנעות בפניהם – מסיפורי האחים גרים, דרך שר הטבעות ועד אווטאר. קסם רווי, צפוף, צבעוני, מנצנץ.

המכשפה – והיא עומדת בפני עצמה. כי בתוך העולם הפגאני, לאשה מוקנה מקום מיוחד. היא בעלת הכח, היא הפוריות, היא הקסם, היא הרצון, היא המניע, היא המסובב. בתוך החופש העתיק האהבה היא מצווה, המין הוא פולחן, הגוף מקודש. האשה הצפונית, פרחים בשערה הבהיר, שמלתה לבנה, רגליה יחפות, עיניה מכשפות וכל צעדיה ריקוד. אלה המכשפות שטעם קלוש מפריחתן נמצא עד היום בכל פסטיבל הדורך על האדמה – מוודסטוק ועד וודסטוק.

קול באשה –  יש כל מיני סגנונות שירה. הדרך בה "נוהגים" את הקול. יש את השירה האופראית, המקצועית, המפוצצת, שהיא מרשימה מאד אך גם מעושה. יש שירה מסתלסלת ומאנפפת כמו שמוצאים בשדות המזרח, הרחוק והקרוב. צעקות וזעקות מהבטן, כמו אצל זמרי הפלמנקו, צרחות של זמרי רוק, הקול הלוחש הסקסי, שירה "טבעית" וישירה הנפוצה אצל כותבים רבים השרים בעצמם ובה יש ויתור על כל נסיון לשליטה. וישנה שירת המלאכים. שירה צלולה שמה שאוכל להגיד עליה זה שהיא מכוונת למעלה. קולו של המלאך חייב שיהיה גבוה. ילד שלא התבגר, או אשה צעירה. יש בה מאיכותו של החליל – שהוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב, והיא מצליחה להרטיט את החלק הנכון ובתדר הנכון, התדר המלאכי שבתוכנו.

המוסיקה האירית – ללא ההבנה המוסיקלית הנדרשת, איזה סוגי סולמות וכו', המוסיקה הזאת פשוט יפה. אני מתכוון הפעם לאותם לחנים שקטים ואיטיים, שיש בהם עצבות וערגה שהיא רצון עז למשהו שאינו ברור, אך בבטחון רב אנו יכולים לומר שהוא קיים ושידענו פעם. ועוד יש בה כח מיוחד הארוג בתוך ההפתעות, כי משהו במוסיקה הזאת תמיד מעורר ומפתיע, מותיר אותך עירני ומחובר.

עכשיו חברו הכל ביחד. כשאני שומע את הצלילים הללו, איני יכול שלא להתחבר לכל המרכיבים שהוזכרו כאן. ומה עוד יכול לעשות כן?

אחד המחדלים הוא איך איפשרו לבחורה עם דעות פוליטיות כאלה להגיע לתפקיד כזה.

אבל ממתי מנוי לתפקיד בצבא צריך להיות תלוי בדעות פוליטיות? ואיזה דעות בדיוק פוסלות לאיזה תפקיד? ואיזה מתאימות? האם אפשר לקבל את הקטלוג, זה שמתאים בין דעה פוליטית לתפקיד בצבא?

אם הצלחתם להשיג את הקטלוג, הביטו היטב בתמונות. לפי התמונות אפשר לזהות מייד את הדעה הפוליטית של המצולם. ליתר דיוק לפי המשקפיים. מישהו נרדם בשמירה כשגייס את ענת קם.

ענת קם - דין אחד לאלוף ולסמל